שאלה
פדיון מעשר שני
יהודי שמתחזק ביקש ממני לארגן עבורו מטבע לחילול מעשר שני. הוא מעשר אחת לשבועיים את פירות הגינה שלו.
האם אני צריך לזכות לו את המטבע ע"י אחר או מספיק שאתן לו רשות להשתמש במטבע שאני ייחדתי לעצמי לפדיון מעשר שני?
תשובה
לכתחילה יש לפדות על מעות שברשותו, ולכן יש להקנות לו מטבע שעליו יפדה, ויקנה על ידי אחד מבניו הגדולים או אדם אחר.
בדיעבד שלא הקנה לו על ידי אדם אחר, מועיל הפדיון.
מקורות
כתב הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ב ה"א), ז"ל: "מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים, שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם וגו'. ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית, אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית", עכ"ל.
ונמצינו למדים דהרמב"ם מחדש שיש במעשר שני דינים, מצות הפרשת מע"ש, ומצות אכילת מעשר שני. והיינו, שנוקט שחיוב הפרשת מע"ש הוא מדאוריתא גם כיום (שלא בפני הבית) ונוהגת בו קדושת מע"ש, אך לענין אכילת מע"ש (שנאכל לפנים מן החומה), אינו נאכל אלא בפני הבית. וכדילפינן מבכור, שיש דין קדושה בירושלים, ונוהגת קדושה בירושלים, אבל מ"מ מע"ש אינו נאכל אלא בפני הבית.
וכך פסק השו"ע (סי' של"א סע' קל"ב) כדעת הרמב"ם: "מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים, שנאמר: 'ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר' וגו' ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית".
וראה בגר"א (שם ס"ק ר"ה) שכתב: "אלא מוציאין וכו' בד"א וכו' ויש וכו'. ירושלמי פ"ג הלכה ו' אר"ז ר' חנינא ור' יונתן וריב"ל עלו לירושלים נתמנו להן פירות וביקשו לפדותן בגבולין, א"ל חד סבא, אבוכון לא הוו עבדין כן אלא מפקעין חוץ לחומה ופודין אותו שם, סבא הוה סבר מימר רואין את המחיצות כאילו עולות ואילין רבנן הוויין סבר מימר אין רואין את המחיצות כאלו עולות… ר' פנחס מסאב לה ופדה לה דו, חשש לדין ולדין, ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל הלכה כדברי התלמיד, ר"ל דסבא ורבנן פליגי אם קדושת ירושלים בטלה בזמן הזה ובפלוגתת ר"א ור"י וכמ"ש בס"ד בפ"ק דמגילה (י"ד א') ופ"ב דשבועות… וקיי"ל ג"כ כההוא סבא דלא בטלה", עכ"ל.
היינו, שבירושלמי הביא שנחלקו האם קדושת ירושלים נשארה היום או לא, דיש הסוברים, שאין לנו קדושה בירושלים, ואם אין קדושה בירושלים, אז אין חיוב להפריש בירושלים, ואם אין חיוב להפריש בירושלים אז יכול לפדות כמו כל תרומות ומעשרות, שהם מדרבנן. אבל ההוא סבא חולק וסובר דיש קדושה בירושלים, וא"כ לעניין שאר תרומות ומעשרות בטלה הקדושה, מפני שזה לא מדין "ירושלים" אלא חייב מדין "ארץ ישראל", ובארץ ישראל כתוב: "ביאת כולכם", אבל במעשר שני שהחיוב הוא מדין "ירושלים", כיון שהקדושה בירושלים נשארה במקומה, אינו יכול לחלל סתם, ולפי זה גם אלה שנמצאים מחוץ לחומות ירושלים, עדיין יש עליהם חיוב מדאוריתא להפריש מעשר שני מחוץ לירושלים, משום שהחיוב להפרשת מעשר שני שייך לקדושת ירושלים.
וראה בכסף משנה (שם) שכתב: "כתב סמ"ג על מ"ש רבינו אף מע"ש לא יאכל אלא בפני הבית ובספר התרומה כתב שאם הפירות לא הוכשרו שמותר אף בזמן הזה לאכלן בירושלים לא ידעתי מניין לו ע"כ. ואיני יודע מאי קשיא ליה, שרבינו מביא ראיה מהפסוק שאינו נאכל אלא בפני הבית וכי לא הוכשר מאי הוי".
היינו, דאין להקשות דמכיון שלדעת הרמב"ם יש חיוב להפריש מעשר שני בזמן הזה מדאורייתא לדעת הרמב"ם, ויקח באופן שלא הוכשרו, וממילא לא יטמאו, דיש דין הפרשה שחייב בו בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, אך דין אכילה הוא רק בזמן שיש בית המקדש ויש מזבח, וכמו בבכורות, ולא תלוי אם הפירות הם טהורים או לא טהורים, וראה עוד בהרחבה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי ח"ג קדושת א"י עיר הקודש והמקדש סי' א'.
פדיון מעשר שני
כתב הרמב"ם (שם, ה"ב): "מדת חסידות שפודין מעשר שני בזמן הזה בשוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית, והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזמן הזה – פודה, לא יהיה זה חמור מן הקודש ומשליך הפרוטה לים הגדול".
ובראב"ד השיג על הרמב"ם (שם): "אמר אברהם תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מעשר שני אפילו בזה"ז פירות על פירות אלא במעשר שני של חו"ל שעשאו כדמאי", עכ"ל. וכתב ה"כסף משנה": "כתב הראב"ד תמה אני אם אמרו הגאונים וכו'. ברפ"ד יתבאר טעמו וטעם רבינו ומ"מ מה שכתב הראב"ד שרבינו תלה זה בדברי הגאונים אין נראה כן מדברי רבינו שלא כתב בשם הגאונים אלא שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה פודה".
וכך פסק השו"ע (שם סעי' קל"ג): "בזמן הזה, אם רצה לפדות מעשר שני שוה מנה בפרוטה, לכתחילה, פודה ומשליך הפרוטה לים הגדול; אבל לשאר נהרות צריך לשחקה תחילה. וכן אם חילל (פירוש אם עשאו חולין על ידי פדיון) מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות, הרי זה מחולל, ושורף את הפירות שחילל עליהם, כדי שלא יהיו תקלה לאחרים".
סוג הכסף שמחללים עליו
על הפסוק (דברים י"ד, כ"ה): "וצרת הכסף בידך", דרשו חז"ל (ב"מ מ"ז ע"ב, נ"ד ע"א): "לרבות כל בעלי צורה", כלומר שצריך לחלל דווקא על מטבע ולא על כסף גולמי. וכך פסק הרמב"ם (הל' מע"ש פ"ד ה"ט).
וכתב השו"ע (סעי' קל"ח): "אין פודין מעשר שני אלא בכסף. וכן אם פדה מעשר שני שלו, שהוא מוסיף חומש, לא יהיה החומש אלא כסף, כקרן. ואין פודה בכסף שאינו מטבע, אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו, והוא הנקרא אסימון, לא עשה כלום. ואין פודין בפחות מפרוטה, מפני שהוא כפודה באסימון. ואין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום. ואינו פודה במעות שאינם ברשותו ואפשר שאין דברים אלו אמורים אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עכשיו שאין מעשר שני נאכל – אין להקפיד בכך. ומ"מ יש לחוש בדבר, ואף בזמן הזה לא יפדה מעשר שני אלא על כסף שיש בו מטבע היוצא, והוא ברשותו, או יחלל על פירות אחרים".
שהכסף יהיה שלו
איתא בתוספתא מסכת מעשר שני פרק א ה"ה "אין מחללין אותו לא על מטבע [מדור] ולא על מטבע שאינו יוצא ולא על המעות שאין ברשותו… כיצד אין מחללין על המעות שאין ברשותו היו לו מעות [בקיסטרא] ובית המלך או שנפל [טומוניתן] כיסו לבור אף על פי שידוע שהוא שם אין מחללין אותו עליהם ואם חלל לא קנה מעשר".
כתב הרמב"ם הלכות מעשר שני פרק ד הלכה יא "אינו פודה במעות שאינן ברשותו שנאמר וצרת הכסף בידך, נפל כיסו לבור והוא יכול להוציאו פודה בו מפני שהוא ברשותו".
כתב השו"ע שם סעי' קלח "אין פודין מעשר שני אלא בכסף. וכן אם פדה מעשר שני שלו, שהוא מוסיף חומש, לא יהיה החומש אלא כסף, כקרן. ואין פודה בכסף שאינו מטבע, אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב; ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו, והוא הנקרא אסימון, לא עשה כלום. ואין פודין בפחות מפרוטה, מפני שהוא כפודה באסימון. ואין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום. ואינו פודה במעות שאינם ברשותו. ואפשר שאין דברים אלו אמורים אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עכשיו שאין מעשר שני נאכל, אין להקפיד בכך. ומ"מ יש לחוש בדבר, ואף בזמן הזה לא יפדה מעשר שני אלא על כסף שיש בו מטבע היוצא, והוא ברשותו, או יחלל על פירות אחרים". וביאר הש"ך בס"ק קנ"ז "ואינו פודה. שנאמר וצרת הכסף בידך".
וכתב בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן עא "צ"ע מהיכן למדו להקל בזה"ז לפדות על אסימון ועל אינו ברשותו, ואפשר כיון שאמרו בתוספתא וכן בסופ"ק דמעש"ש בירושלמי דא"א לחלל בזה"ז מטבע על פירות משום דלא חזי למידי, כיון שהוא לקוח טהור דא"א כלל לפדותו. ומעתה לב"ש דדרשי כסף ראשון ולא כסף שני נמצא דבזה"ז מיד כשפודה המעשר על מטבע אין המטבע ראוי לכלום וגרע טפי מאסימון, וכמו כן אין אני קורא על מעות אלו "וצרת הכסף בידך" כיון שאינם ברשותו שהרי אינו יכול לעשות בהם שום דבר כמו חמץ דקרוי אינו ברשותו, ואפי"ה מהני שפיר פדיון, וכיון שכן מב"ש נשמע דגם לב"ה דלא קפדי רבנן בזה"ז אהך מילתא, אולם פשוט וברור שלהראב"ד דסובר דמעשר נוהג גם בזה"ז מה"ת א"א כלל לומר דבר זה וצ"ע".
ברכה על הפדיון
ירושלמי דמאי פ"א ה"ד (דף ה' ע"ב), רמב"ם הלכות מעשר שני פ"ד ה"ג, וכתב בשו"ע שם סעי' קל"ז "הפודה מעשר שני, מברך: אקב"ו על פדיון מעשר שני. ואם חיללן על פירות אחרות, מברך: על חילול מעשר שני. והפודה או מחלל מעשר שני של דמאי, אינו צריך ברכה".
שו"ת אבקת רוכל סימן ד כתב "ומה שתמהת למה אין מברכין על פדיונו אין בזה מנהג קבוע על פי ותיקין שלא לברך עליו עד שיקשה לנו ממנו ומ"מ אפשר דלפי שנהגו לפדותו בכל שנה בספק מעשר שני ספק מעשר עני אעפ"י שאין דעתי נוחה מהמנהג ההוא מפני שכבר עלתה הסכמת כל החכמים ז"ל היום ארבעים או חמשים שנה וקבעו שנת שביעית בשנה ידועה א"כ כבר ידוע לנו בבירור איזו היא שנת מעשר שני ואיזה היא שנת מעשר עני", והביאו הברכ"י סי' שלא סעי' כו ובארץ חיים סיתהון, וכן דעת מרן הרב בקול אליהו.
העולה
לכתחילה יש לפדות על מעות שברשותו, ולכן יש להקנות לו מטבע שעליו יפדה, ויקנה על ידי אחד מבניו הגדולים או אדם אחר.
בדיעבד שלא הקנה לו על ידי אדם אחר, מועיל הפדיון.