שאלה
מהם התנאים לסכך בסכך שעשוי כמחצלת של קנים וכדו'?
תשובה
טוב שיגיד למי שעושה אותם שיכוון לשם סיכוך ולא לשם ישיבה
בדיעבד של דיעבד במקום שעושים דבר זה לשם מחיצה שאין סכך אחר מלבדו ויכולים לברך ברכת לישב בסוכה.
אמנם בחול המועד אם יהיה להם סכך אחר יחליפו וכן להבא יש להיזהר ולהזיהרם להתכונן לחג כראוי.
מקורות
מחצלאות
וכתב הטור "מחצלת של קש וקנים ושיפה ושל גמי ל"ש ארוגה שהיא חלקה וראויה לשכיבה ל"ש עשויה מעשה שרשרות שאינה חלקה ואינה ראויה כ"כ לשכיבה אם היא קטנה סתמה עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה אא"כ עשאה לסיכוך ואם היא גדולה סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה וה"מ שאין לה שפה אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל אפי' אם נטל שפתה אין מסככין בה כתב ה"ר ישעיה אפילו במקום שעושין אותן לשכיבה הקונה אותן מן האומן ע"ד לסכך מותר לסכך בה ול"נ לא"א ז"ל אלא אנו הולכין אחר מנהג אנשי המקום וכיון שדרכן לעשותן לשכיבה אפי' אם קנאה ע"ד לסכך או אפי' צוה לאומן לתקנה ע"ד לסכך אין מסככין בה כי מי יודע אם תקנה לכך כיון שדרך אנשי המקום לעשותן לשכיבה", כלומר שלדעת הטור הולכים אחר מקום שעושים אותה.
וכתב הב"י "זה לשון הרא"ש בסוף פרק קמא (שם) כתב ה"ר ישעיה אלו המחצלאות שמוכרין התגרים בסתמא לאו לשכיבה עבידי שממלאין אותן צמר וגם עושין אותן מחיצות הילכך לאו בתר עשייתן אזלינן שהאומן אינו עושה אותן אלא למכרן למי שצריך להן כל אחד ואחד לפי צרכו ואם כן אין לילך אלא אחר קנייתה שאם קנאו אדם לשכיבה מקבלת טומאה ואם קנאו לצורך דבר אחר אינה מקבלת טומאה ואם כן אדם יכול לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה אף על גב דחזיא לשכיבה בתר מחשבתו אזלינן וכיון שקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה ולא מסתבר לי אלא בתר מנהג אנשי המקום אזלינן כדקאמר לא נחלקו רבי דוסא וחכמים על מחצלות [של] אושא שהן טמאות הילכך במקום שנהגו לשכב עליהן אפילו אמר לאומן לתקנן לו לסיכוך אין מסככין בהן דמי יודע שאמר לאומן לתקנן לו לסיכוך ואתי כולי עלמא לסכוכי בהו עכ"ל".
וראה בשו"ע סעי' י"ח שאסרו לסכך בנסרים רחבין ארבעה משום גזירת תקרה וכתב דרכי משה הקצר ס"ק ד' "וכתב הכל בו (סי' עא לז ב) ובמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה אין מסככין בהן", כלומר שיש בהם שני בעיות א' אם נעשו לשכיבה שאז מקבלות טומאה וב' אם עושים מהם תקרה.
וכתב בשו"ע סעי' ו' "במחצלת של קנים וקש ושיפה וגמי, בין שהיא חלקה שהיא ראויה לשכיבה, בין שאינה חלקה שאינה ראויה לשכיבה, אם היא קטנה, סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אלא א"כ עשאה לסכוך. הגה: דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך (הרא"ש פ"ק דסוכה); ואם היא גדולה, סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה, אא"כ עשאה לשכיבה (דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה); וה"מ שאין לה שפה, אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל, אפילו אם ניטל שפתה אין מסככין בה".
וכתב במשנה ברורה ס"ק י"ז "דהיינו שרוב וכו' – הנה אם עשאה בפירוש לסיכוך מהני אפילו במקום שאין מנהג מבורר בעיר בזה ולא אתי הרמ"א לאפוקי רק ההיפוך דאם המנהג בעיר לשכיבה לא מהני במה שהוא עושה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך דמי יודע דבר זה ואתו כ"ע לסכוכי בהו. ופעמים שדבר זה מהני גם להקל דהיינו אם עשאה סתמא או שאינו ידוע לן אם עשאה לסיכוך או לשכיבה ורוב בני העיר עושין אותה לסיכוך תלינן שגם הוא עשה לסיכוך".
וכתב הכה"ח בס"ק ל"ה אחרי שהביא את הב"י והרא"ש "וכתב הב"ח דאפילו בדיעבד נמי פסולה יעו"ש. והא דלא הביא זה בשלחן ערוך, כתב המאמר מרדכי אות ה' משום דמשמע ליה שדעת הפוסקים אינו כן אלא דהכל תלוי בעשיה יעו"ש. וכן כתב בספר בית מאיר דהרמב"ם והר"ן והשלחן ערוך לא חיישי לגזירת הרא"ש יעו"ש". והנה הכא יש לחלק שבמה שנעשה במקום שעושים ממנו מחצלאת לישיבה יהיה פסול מדין מקבל טומאה אבל היכא שנעשה באותו מקום למחיצה יהיה כשר.
וכן כתב הכה"ח ס"ק טל "מחצלאות של קנים שלנו מסתברא דסתמן לסיכוך או למחיצה הן עשויות ומסככין בהן, אבל אותן של שיפה ושל קש הבאים מספרד סתמן טמאות שעשויות הן לשכיבה או למדרסות, ואותן שיש להם לולאות סתמן אינן לשכיבה ושמן מוכיח עליהן שאינן עשויין אלא לנאות בהן את הקירות וטהורות. הרשב"א בתשובה סימן נ"ח, בית השואבה אות ל"ה. ועיין לעיל אות ל"ג, ואין מנהג המקומות שוות".
מדין תקרה
כתב הבית יוסף "ובתשובות להרמב"ן (המיוחסות) סימן רי"ו כתוב שאלת סכך סוכה עשויה מנסרים שאין ברחבן ארבעה והם תקועים במסמרות של ברזל והם משולבים כשליבת הסולם ואין בפתח בין השליבה שלשה טפחים ובכך מכסים אותו בהדס וערבה אם פוסלים הסכך מחמת המסמרות לפי ששמעתי בשם אחד גדול שנתאכסן בבית אחד מבני עירנו וצוה להוציא המסמרות מהסכך הודיעני טעמו אי משום שמקבלין טומאה [וכו'] תשובה אותו חכם שאסר לא מאותו טעם שאמרת אסר ואולי מפני מה שאסר אחד מרבותי נ"נ דכיון דהנסרים תקועים במסמרות הרי כל הנסרים כנסר אחד רחב [ארבעה] ויש בהם משום גזירת תקרה (יד.) ויש שנחלקו עליו ואתה הנח להם כיון שנהגו שאף על פי שאינם נביאים הם בני נביאים (פסחים סו.) ע"כ".
כתב הרמ"א שם " במקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה, אין מסככין בהם ".
וכתב במשנ"ב ס"ק כ"א "אין מסככין בהם – ר"ל אפילו נעשו לסיכוך שאין מקבלין טומאה גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית שעשוי ממחצלאות ומחצלאות של תקרת הבית פסולין מן התורה שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה".
כתב הכה"ח בס"ק מ"ד "במקום שנהגו לקבוע מחצלאות וכו'. פירוש אפילו גדולות שאינן עומדין לשכיבה מכל מקום אין מסככין בהם משום גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית. כלבו סימן ע"א, ט"ז ס"ק ח'. ואפילו נעשו לסיכוך שאינם מקבלים טומאה גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית העשוי ממחצלאות שיאמר מה בין מחצלאות אלו למחצלאות אלו, ומחצלאות של תקרת הבית פסולין מן התורה שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה. רבינו זלמן אות יו"ד, משנה ברורה אות כ"א".
ובס"ק מ"ו "וכן באלו העצים הדקים שגודלים ואורגים אותן ונקראים קלד"ש אין מסככין בהם דלתקראות הם עשויות מתחלתן ויש בהם גזירת תקרה. כלבו שם, בית השואבה אות ל"ז".
ובס"ק מ"ז "ובדיעבד אם סיכך במחצלאות כהאי גוונא יצא ידי חובתו אף שיש סוכת חבירו, וכל שכן לטי"ש ושנדלי"ן כל שאין ארבעה טפחים יצא ידי חובתו בדיעבד, ובחול המועד יסככו כראוי בענפי אילן כנהוג. משבצות זהב אות ח'".
וע"כ כתב מרן הרב במאמר מרדכי למועדים וימים פרק נ' סעי' ל"ט "סכך לנצח – יש כמה סוגים, חלקם פסולים ממש, וחלקם כשרים בדיעבד שמא הקרש היה "כלי" המקבל טומאה, והחוטים המחזיקים פסולים, ועוד יש לחוש ל"גזירת תקרה" ולכן אין ראוי לסכך ב"סכך לנצח", אלא בענפי אילנות. וכתב הרמב"ם הל' סוכה פ"ה ה"ד שגזרו חז"ל שלא לסכך באניצי פשתן "מפני שנשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע" והוא הדין כאן. בדיעבד אם מתארח אצל אנשים אחרים שסיככו ב"סכך לנצח", יכול לאכול אצלם ולהסתמך על המקילים".
סב"ל
שו"ת רדב"ז חלק א סימן רכט "שאלת ממני אודיעך דעתי בכל המצות שיש מחלוקת פוסקים אם יברך על עשייתן או לא.
תשובה כל מחלוקת שהוא בברכות עצמן יש לנו להקל כי שמא יוציא שם שמים לבטלה אבל מחלוקת בעשיית המצוה צריך לברך שהרי לדעת אותו פוסק שפיר מקיים המצוה. תדע שהרי מצות תפילין יש בה מחלוקת ולא ראינו מימינו מי שנמנע לברך עליהם ואפי' שלדעת ר"ת התפילין של רש"י ז"ל פסולין וכן לרש"י של ר"ת ז"ל פסולין לא ראינו לשום פוסק שיפקפק בברכה. וכן נהגו לברך על מקרא מגילה ביום אעפ"י שהר"ש חולק ואין זה דומה לספק ברכות ולא למחלוקת בברכות דהתם עיקר הספק או המחלוקת בברכה הילכך אזלינן לקולא אבל בעיקר עשיית המצוה לא נחלקו אלא מר אמר הכי הוא עשייתה ומר אמר הכי הוא ואנן כיון דנקיטנן כחד מינייהו זו היא עיקר המצוה ומברכין עליה ואפי' החולק מודה שאין זו ברכה לבטלה כיון דלדעת החולק זו היא עיקר המצוה ושמור עיקר זה שאם לא תאמר כן ברוב המצות לא נברך כיון דשכיח בהו פלוגתא דרבוותא.
וכ"כ הברכ"י סי' תרמ"ג ס"ק א' "מ"מ יש לחלק בין היכא דהוי פלוגתא בברכה להיכא דהוי פלוגתא בעשיית המצוה, וכמ"ש הרדב"ז בח"ב סי' רכ"ט, דהיכא דהפלוגתא בברכה, ספק ברכות להקל, אבל אי פליגי בעשיית המצוה מצי לברך. ע"ש שהאריך. והוא הדין בנדון דידן, דמחלקת בברכה, לא יברך זמן על הכוס, כנ"ל".
וכתב הכה"ח בסי' ק"ס ס"ק נ"ה "הא דאמרינן בשל סופרים הולכים אחר המיקל היינו במחלוקת שקול אבל כשהרוב מחמירין אין להקל אפילו באיסורא דרבנן. רשד"ם חלק יורה דעה סימן ץ', כנסת הגדולה שם. ועיין עוד שם בכנסת הגדולה ובשיירי כנסת הגדולה ובספר זבחי צדק מענינים אלו ואכמ"ל. ומיהו בדבר שיש ספק ברכות אין הולכין אחר הרוב אלא חוששין אפילו למיעוט ואפילו נגד מרן ז"ל כמו שכתבנו לעיל סימן ח"י אות ז' יעו"ש. וכן כתב שדי חמד אסיפת דינים אות ב' מערכת ברכות אות ד' ואות ו' בשם כמה פוסקים יעו"ש. ובאות ב' שם כתב בשם כמה פוסקים דאפילו אין המחלוקת בברכה אם יברך או לא אלא במצוה גם כן אמרינן ספק ברכות להקל ואין לברך יעו"ש. ועיין לקמן סימן קס"ז אות ס"ט ואות ע' יעו"ש", ששם כתב שיהרהר שם ומלכות בלבו
למעשה הסיק מרן הרב כדברי הרדב"ז וא"כ יהיה אפשר לברך הכא
העולה
טוב שיגיד למי שעושה אותם שיכוון לשם סיכוך ולא לשם ישיבה
בדיעבד של דיעבד במקום שעושים דבר זה לשם מחיצה שאין סכך אחר מלבדו ויכולים לברך ברכת לישב בסוכה.
אמנם בחול המועד אם יהיה להם סכך אחר יחליפו וכן להבא יש להיזהר ולהזיהרם להתכונן לחג כראוי.