שאלה
מה דין קניית עציצים של פרחים ובשמים לאחר שנת שמיטה על מה צריך להקפיד ומה הדין אם זה מגויים או שלא ידוע מהיכן מגיע?
תשובה
יש לשאול את המוכר מאיפה הפרחים, אמנם אם אי אפשר לברר יהיה מותר מחמת ספק ספיקא.
מקורות
תימצות מדברי מרן הרב מאמר מרדכי – שביעית מאמרים סימן יג
הנה, המקור לדיני שביעית בפרחי נוי ובפרחי בושם הוא מהמשנה במסכת שביעית (פ"ז מ"ו), שמביאה דין קדושת שביעית בצמחים שונים, ובה נחלקו ת"ק ורבי שמעון בדין הקטף, וז"ל: "הורד והכפר והקטף והלוטם – יש להם שביעית ולדמיהם שביעית. ר"ש אומר: אין לקטף שביעית, מפני שאינו פרי".
ביאור הצמח המוזכר במשנה הקרוי "קטף" נחלקו הפוסקים ראשונים ואחרונים. הרמב"ם בפירוש המשניות מבאר שהוא הבושם המפורסם שנקרא: שמן אפרסמון, וז"ל: "והקטף עץ האפרסמון בלי ספק" (ובש"ס שלנו כותב הרמב"ם: "אילן אפרסמון הנקראת: בלסם"). ועוד כותב הרמב"ם בהלכותיו (הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ד): "נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצרי". כלומר, שצמח ה"קטף" וצמח ה"צרי" המוזכר בסממני הקטורת אינם אלא אותו צמח עצמו. ראשונים נוספים כתבו שהקטף והצרי הם אותו הצמח, ולדעתם ניתן למצוא את התאור של צמח ה"צרי" במה שתרגם אונקלוס על אותו "צרי" ששלח יעקב ליוסף המוזכר בפרשת מקץ "והורידו לאיש מנחה מעט צרי" וכו', ותרגם שם: "ואחיתו לגברא תקרובתא זעיר קטף", וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל שם כתב: "ואחיתו לגברא דורונא קליל שרף קטף", עכ"ל. הרי שקטף וצרי הם אותו סוג של צמח. וכך ביאר גם הר"ש בפירושו על המשנה שם: "קטף – והוא צרי (בראשית מ"ג), דמתרגמינן: קטף", עכ"ל.
וכן רש"י במסכת שבת (ס"ב ע"א) פירש על דין "חומרתא דפילון" אם מותר לאשה בטלטול בשבת, שהוא שמן אפרסמון, וז"ל (ד"ה "חומרתא"): "קשר שקשור בו סם ששמו: פילון וריחו ערב, ובלעז: בלסמ"ו – צרי – ואשה שריחה רע טוענתו עליה", ושם (בד"ה "פלייטון") ביאר שאותו הצרי הוא שמן אפרסמון, וז"ל: "פלייטון: בלסמ"א – צרי – משחא דאפרסמא". גם במסכת גיטין (ס"ט ע"ב ד"ה "ונגבול") ביאר בעניין ה"נטפא", שגובלים בו גלליו של כלב לבן כדי להרחיק ממנו ריח רע, שהוא "צרי" והיעילות שבו לאותו עניין הוא בגלל חריפות הבושם שלו. נמצינו למדים, שדעתו של רש"י היא כדעתו של הרמב"ם הנ"ל שכתב בפירושו למשניות שה"קטף" המוזכר במסכת שביעית הוא שמן אפרסמון.
דעת הרשב"א והריבמ"ץ שהוא אחד מסממני הקטורת
לעומתם, יש מהראשונים שמייחסים את צמח הקטף המוזכר במשנה לאותו "צרי" המוזכר בסממני הקטורת: "הצרי והצפורן". וכך ביאר הרשב"א (בשו"ת ח"ה סי' מ"א ד"ה "ותחילה") בעניין הקטף שהוא הצרי המוזכר בין סממני הקטורת, וז"ל: "וקטף דשביעית, היינו שרף הנוטף מעצי הקטף", עכ"ל. וכן פירש גם הריבמ"ץ [מהר"י בן מלכי צדק] על המשנה שם, וז"ל: "והקטף – תרגומו צרי קטף, ותנן: הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף", עכ"ל. ויש בראשונים המבארים שאותו צרי המוזכר בסממני הקטורת אינו שמן אפרסמון כפי שפירש הרמב"ם, אלא הוא שרף אילן והוא אותו ה"גומי" הדביק שנוטף מהעצים (וממנו עושים את ה"מסטיק התימני"). ומדבריהם למדנו שיש סוג של עץ שאותו השרף הנוטף ממנו הוא בעל ריח ערב. וכך פרש"י בכריתות (ו' ע"א) בסוגיית סממני הקטורת, וז"ל: "הצרי – שרף נטף, כדמפרש לקמן: שרף הנוטף מעצי הקטף, ושרף היינו מידי דמנטף מן העץ וקורין: גומא". וכתב עוד בנדה (ח' ע"א): "קטף – מין אילן ואין עושה פרי אלא שרף יוצא ונוטף מהן וזהו פריו". והתוס' שם (ד"ה "קטף") הקשו על מה שביאר בקטף שאינו עושה פרי, שזה אינו אלא לשינויא בתרא שם בגמרא ולא כדברי רבי זירא, וז"ל: "ומה שפירש"י דאינו עושה פירות אלא שרף נוטף ממנו וזהו פריו, אינו למאי דמוקי ליה ר' זירא בסמוך בקטפא דפירא, ונראה דרש"י פירש כן לשינויא בתרא", עכ"ל.
מחלוקת האחרונים כדעות הראשונים הנ"ל
גם באחרונים נחלקו בדעות המוזכרות בראשונים הנ"ל. רע"ב (על המשנה שם) פירש כפירוש הרמב"ם שהוא אילן אפרסמון, והתוי"ט כתב שהקטף הוא שרף אילן. ועיין במשנה ראשונה (שם) שכתב דלא כרש"י. גם הרמב"ם ביד החזקה (הל' שמיטה ויובל פ"ז הי"ט) כותב שלא כפירושו למשניות שהוא שמן האפרסמון, אלא כפרש"י (בכריתות) שהוא שרף אילן, וז"ל: "הקטף, והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלים ומהעיקרים – אין לו שביעית, והיוצא מן הפגים – יש לו ולדמיו שביעית", עכ"ל.
גם הוזכר בשו"ע בהלכות ברכות (או"ח סי' רט"ז ס"ד) דין הברכה על שמן אפרסמון, וז"ל: "על שמן אפרסמון מברך: בורא שמן ערב". ובמשנה ברורה באר ששמן אפרסמון הוא צרי, וז"ל שם (סקכ"ב): "על שמן אפרסמון – הוא צרי בלשון המקרא, וחותכין העץ ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו, ומוזכר בש"ס: 'הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף'", עכ"ל.
גם בערוך השולחן (או"ח סי' רס"ד ס"ד) הזכיר, שאסור להדליק בצרי נרות שבת שמא יסתפק ממנו, וז"ל: "וכן אין מדליקין בצרי, והוא שרף הנוטף מעצים שקורין קטף, והטעם מפני שיש לו ריח טוב מאד והריח נודף, וחיישינן שמא יסתפק ממנו, ותניא בתוספתא: הנותן שמן לנר – חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו – חייב משום מכבה", עכ"ל.
ביאור המשנה בעניין פרחים לפי הירושלמי
ומעתה, נחזור להסביר את המשנה דידן ע"פ הירושלמי. הירושלמי בשביעית ריש פרק ז' כותב, וז"ל: "בשמים, מהו שיהא עליהם קדושת שביעית? נשמעינא מן הדא: הפרח לבן והאורז – אין עליהם קדושת שביעית. חברייא אמרי: דר"ש היא, דר"ש אמר: אין לקטף שביעית, מפני שאינו פרי. רבי שמואל בשם ר' אבהו: תיפתר, דברי הכל בהדא נסרייתא", ע"כ. ופירש הגר"א שם, וז"ל: "מ"ש הפרח הלבן וכו' איירי בנסורת של העץ, וזה – אליבא דכ"ע אין בו קדושת שביעית", ע"כ. ועיין שם בפני משה שפירש, שפרח הלבן וכן פרחי האורז העשויים להריח בהם – אין עליהם דיני שביעית.
והנה, רבו הפירושים בכוונת הירושלמי – האם דיבר בסוג בושם כגון שמן מבושם לסוך בו שבהאי ודאי איכא קדושת שביעית, או דילמא כוונת הירושלמי לשאול על פרחים שמפיקים ריח בעלמא או אפילו כאלו שמגדלים לנוי בלבד. בפירוש מהר"ש סריליו מבואר שהירושלמי דן בפרחי בושם שיש בהם ריח, ויסוד הנדון הוא – האם חשיבי הנאתם וביעורם שווה או לא. ועל זה מתרץ בירושלמי: "נשמעינא מן הדא" וכו', כלומר, שכל עוד אין לצמח דין של פרי – לא חלים בו דיני שביעית.
ומביא בירושלמי עוד תרוץ: "רבי שמואל בשם רבי אבהו: תיפתר, דברי הכל כהדא נסורתא". כלומר, שה"נסורתא" הוא הקטף שנוטף מהעץ בשעה שמנסרים אותו, ובקטף כזה לדעת הגאון – אין דין של קדושת שביעית, שכן לדעתו לא חלים דיני שביעית אלא בפרח שיש בו ריח אבל פרח ללא ריח – לא חלים בו דיני שביעית, וממילא גם בקטף של נסורתא – אין דיני קדושת שביעית, וזה שלא כדעת פירוש המשנה הראשונה שהבאנו בתחילה (ועיין למהר"א פולדא שפירש ש"נסורייתא" היינו עלים של העצים שאין בהם ריח והם אינם פירות, עיין שם).
האם להקל בבשמים בגלל הספק של הירושלמי
בספר פאת השולחן (סי' כ' אות נ"ב) מביא כללא בהלכות שביעית: שכל היכא שיש ספק בירושלמי שנשאר באבעיא ולא נפשט הספק – נקטינן לקולא ובפרט שכיום שמיטה מדרבנן ולא מדאורייתא (כפי שהוא עצמו הוכיח בסוף פכ"ג אות כ"ג, עיין שם באורך). ולכאורה לפי זה, היינו צריכים להקל בבשמים כיון שבירושלמי מספקא ליה בהו, וכפי שפשט הסוגיא שם נראה שלא נפשט הספק. אולם, הרבה פוסקים הבינו שנפשטה הבעיא שם בירושלמי, ולדבריהם מסקנת הירושלמי היא שכל היכא שיש בהם ריח – יש בהם גם כן דין שביעית (ועיין עוד שם בירושלמי בפירוש פני משה שמדבריו משמע, שאם נשווה את הפרח לשרף האילן – חלים בו דיני שביעית, כיון שחשיב ודאי לפריו, ואפי' לסברת ר"ש, שכך דינו של שרף באילן סרק וכנ"ל).
קושיית הר"ש סריליו על הירושלמי הנ"ל, ויישוב לקושייתו
והנה, הגמרא בירושלמי דחתה, שאותה המשנה, שפרחי האורז וכו' אין בהם קדושת שביעית, היא אליבא דר"ש הסובר שהקטף אין בו קדושת שביעית, כיון שלדעתו אינו פרי, ולפיכך אין הוכחה מאותה משנה.
אולם, צריכים אנו להבין מהי השאלה של הירושלמי, ומה צדדי הבעיא והספק בענין בשמים, שהרי לפי דברי הירושלמי שיבואר להלן יוצא שגם לר"ש אם השרף הוא מעץ סרק וזה פריו, הוא יודה שיש בו דין שביעית, וא"כ גם כאן אם הבשמים הם עיקר הפרי מדוע לא נאסר מדין שביעית? וכבר עמד על זה מהר"ש סריליו, וכך הוא כותב שם: "בשמים שהם עומדים לריח ואין אוכלים אותם והספק הוא מאחר ואין הם מאכל אלא הם מיועדים לריח הרי הם 'לכם', מדין תשמישים שמותר להשתמש בהם בשביעית, וא"כ חל עליהם כל דיני שמיטה. והגמרא מביאה מפרחי הלבן והאורז [או כגירסת מהרש"ס בעניין: 'והאודם' – שעשוי לריח] אין הנאתו וביעורו שוה. והיינו, משום ששאר תשמישים כגון מאכל אדם ומאכל בהמה, וכן צביעה והדלקה וכדו', דמי לאכילה, שהנאתו וביעורו שוין הם ובאים כאחד. אבל הריח לא, שהרי בשעת ההנאה אין בו שום ביעור. והביאה הגמרא בירושלמי את סברת ר"ש שהקטף שעשוי לריח ור"ש מתיר, וחכמים אוסרים ואומרים דחשיב כפרי ויש בו קדושת שביעית. אח"כ הגמרא דוחה מדברי ר' שמואל משמו של ר' אבהו שלדברי הכל ב'נסורייתא', היינו שם מקום, ושם פרח הלבן אין ריחו נודף. אבל בשמים דעלמא לעולם אימא לך דריח כאכילה ולא משני". והוסיף וכתב: "והרמב"ם ז"ל לא כתב במיני בשמים כלום", ע"כ. ולכאורה קושית הירושלמי במקומה עומדת, שהרי בריח אין הנאתו וביעורו שווה.
ולפיכך צריכים להסביר שהירושלמי בדחייתו בא ללמדנו שהפרח עם הריח נגמר ריחו מעט מעט עם כמישת הפרח והוי הנאתו וביעורו שווה, ואף על פי שאין ההנאה גורמת לביעור, והרי הוא כצבע לסברת התוס' (ב"ק שם) (אבל לא לגמרי כסברת התוס', כי לדבריהם עצם לבישת הבגד היא כילוי, ואילו כאן ההנאה אינה גורמת כילוי) ראה בתשובת מרן הרב סי' י"ג שהרחיב בזה.
ואפשר לומר דלאו דוקא ההנאה צריכה לגרום לכילוי, אלא העיקר שהכילוי והביעור יהיו עם ההנאה או לאחריה.
ועיין בחזו"א (סי"ד, אות ט') שמחלק בפרחים עצמם אם חשובים לאדם או לא, שאם חשובים הם אצלו – נחשבים כפרי אצלו וחלים בהם דיני קדושת שביעית, ובזה הם חלוקים מדין הקטף, וז"ל: "דבשמים, אפילו אותן שאינם רק לריח – חשיבי פירי, שחשובים פריין אצל האדם שהכל מלקטים אותו", ולפי דבריו, א"כ, מה הספק בירושלמי על בשמים, על זה מבאר: "ואפשר לפרש, דהני פרחים לא חשיבי, ואין בני אדם מקפידים ללקטן ובטילי אגב עץ". הרי, שלדבריו בפרחים עצמם מחלקים אם הם חשובים לאדם או לא.
מהשתא, נחזי מה דין הקטף להלכה. בירושלמי (שם, סוף פ"ז) מובא, שסברת ר"ש המתיר בשרף בשביעית היא כסברת ר' יהושע ששמע, שהמעמיד בשרף האילן או בשרף העיקרים (כלומר, שהעמיד גבינה בשרף ערלה) – מותר, אבל אם העמיד בשרף הפגים – אסור. ואמר ר' זעירא לרבי פדת: א"כ, אם הלכה כסברת ר"י בערלה, תהא הלכה כר"ש בשביעית. ואמר ר' יונה, לפי פירוש הגאון: כל עץ שפריו הוא רק הקטף – יש בו שביעית ולא בטל כלפי העץ. ובשאר עצים רק קטף של פגים הוי קטף האסור. ועיין שם בפירוש פני משה ומהר"ש סריליו.
ובש"ס דידן (נדה ח' ע"א) מובא, שר"א שסובר שיש חשיבות לשרף האילן בערלה, חולק על ר"ש המוזכר במשנה בשביעית שהובאה לעיל. ושם (בעמוד ב') אמרה הגמרא, שלר"א המעמיד בשרף האילן של ערלה – אסור. ומסכמת שם, שגם לחולקים עליו זה רק בקטף של עץ, אבל שרף הפגים – מודים לר"א שסובר לאסור, והוא כסברת ר' יהושע שחילק בין שרף האילן והעיקרים לשרף הפגים. ובתירוץ השני שם מבואר, שכל המחלוקת היא רק באילן העושה פירות, ואילו באילן סרק – מודו דקטפו זה פריו (ועיי"ש שהגמ' הביאה גם סברא של ההוא סבא).
דין הדסים העומדים לריח
בעניין הדסים נחלקו הפוסקים. לדעת הרב טיקוצ'ינסקי ב"ספר השמיטה" (עמוד ל"ג אות ה') כותב: "גם צמחים העומדים לריח, כגון: ורדים, שושנים או שאר מיני בשמים הניטעים לריח – יש בהם קדושת שביעית כמו צביעה, וכל שכן צמחי ריח הניתנים בתבשיל להוסיף טעם, שיש בהם דין שביעית". ומוסיף עוד שם: "ורדים ושושנים שאין בהם ריח ואין בהם טעם, ונוטעים אותם לפני הבתים והשערים לנוי – נראה לי שאין להם דין שביעית". הרי שהוא סובר שהתנאי הקובע בפרחים הוא אם יש בהם ריח או לאו, אבל אם אין מגדלים אותם אלא לנוי בעלמא – לא. והיוצא מדבריו הוא, שכשקונים בשמיטה ורדים או שאר פרחים – צריכים לבדוק אם יש בהם ריח, כדי לדעת אם לשומרם בקדושת שביעית. וראה שם להרב ציץ הקודש שהביא בשם הגאון מהרי"ל דיסקין זצ"ל, שבהדסים – אין דין שמיטה, כי זורעים אותם רק כדי לנענע בלולב ולא בשביל ריח. אלא, שעינינו רואות שאין המציאות כך, ועיין לגמ' סוכה ל"ז ע"ב שאומרת: "הדס – לריחא קאי, כי אקצייה מריחא אקצייה", וכפרש"י שם שדרך הנאת ההדס הוא בריח, ועוד שמשתמשים בהדסים דוקא במוצאי שבת להריח בהם (וז"ל מרן בשו"ע או"ח סי' רצ"ז ס"ד: "נהגו לברך על ההדס כל היכא דאפשר", והמשנ"ב באר שם בסק"ח שהיינו בהדס של נענוע וכל עוד נשאר בו ריח, ועיין עוד לכה"ח שם סקכ"ח וסקל"ב, ועיין לט"ז שם סק"ו, וכן מבארים על דברי מרן בסי' תקנ"ט ס"ז עיין שם), ויש המקפידים אפילו שיהיו משולשים, ויש המקפידים גם בליל שבת להקיף בהם סביב לשולחן (עיין בא"ח ש"ש בראשית הלכה כ"ט ועיין בזוהר הקדוש פרשת ויקהל דף ר"ח), ומה שיש כיום מעט בני אדם שאינם מריחים בו – בטלה דעתם.
דעת הרב קוק והרב פראנק להקל בפרחים
והנה, בספר שבת הארץ (להרה"ג קוק זצ"ל עם תוספת שבת הוצאת מכון התורה והארץ עמוד630) כתוב: "מיני בשמים – יש אומרים ספק הוא וי"א שיש להקל, ויש אוסרים שיש בהם קדושת שביעית. פרחים העומדים לנוי – י"א שאין בהם קדושת שביעית, וי"א שאע"פ שאין בהם קדושת שביעית יש בהם איסור ספיחין (שכן גם בפרחים ליופי יש חשש שיאמר שהם ספיחין ויזרע וימכור), ויש מי שאומר שיש בפרח נוי גם קדושת שביעית וגם איסור ספיחין". ויתר על כן, בספר כרם ציון של הרב פראנק פי"ג סכ"ב כתב: "ורדים ושושנים הניטעים לריח – יש בהם קדושת שביעית, אבל פרחים ודשאים שאין בהם טעם ואין בהם ריח, וניטעים לפני הבתים רק לנוי – נראה שאין בהם קדושת שביעית", ומזה שכתב "נראה" משמע שלא פסק הלכה למעשה אלא רק נראה לו.
למעשה – בימינו כל הפרחים חייבים בדיני שביעית
אשר על כן, דעתנו היא בעניין הפרחים, שאפילו אם אינו מחזיק אותם אלא להנות מההסתכלות בהם – חשיבי פרי לגביו, וחייבים לשומרם בקדושת שביעית. זאת ועוד, הרי על פי רוב מוכרי הפרחים לא מקפידים למכור רק פרח עם ריח כמו שהיה בעבר, ואפילו אפשר לומר שרוב הפרחים הם בלי ריח, משמע שזהו עיקר גידולו וזה חשיב לפריו. ובר מן דין, כבר נפסקה הלכה ברמב"ם (שמיטה ויובל פ"ז הי"ט, כ') שהשרף היוצא מעץ סרק – יש בו שביעית כי זהו פריו, וכל שכן פרחים שהם לנוי בלבד שזורעים ונוטעים אותם לשם זה, והעץ והפרח הוא פריים, שיש בו קדושת שביעית. ועל כן, אם נובלים הפרחים – יש לעטוף אותם בשקית ניילון ובשקית נייר (עיין סי' י': "שמירת קדושת שביעית"), וכך לזורקם לאשפה ללא בזיון. וכל שכן בהדסים של שנת שמיטה (שאזלינן בהו בתר חנטה ומתחילים לחנוט בערך מחודש טבת), דעתנו היא שבסוף שנת השמיטה – יש בהן דיני שביעית ודאי, ואסור לקנותו אלא בהבלעה. ואותם הדסים שמביאים לבתי הכנסת במוצאי שבתות או אותם שמקיפים בהם בסדר הקידוש – צריכים לשומרם בקדושת שביעית.
הקונה פרחים ממשתלה בשביעית
ומכל מקום, הקונה פרחים ממשתלה שגדלים בה פרחים בעציץ שאינו נקוב, והמשתלה מכוסה בגג מניילון וכד' – אין בהם קדושת שביעית, כמו דין של גידול פרחים בתוך בית (עיין לפאת השולחן פ"כ הכ"ד ולפירושו שם, שבירושלמי נשאר באיבעיא, וכיון ששביעית בזמן הזה מדרבנן – נקטינן לקולא). אבל כשלוקח אותם לביתו – יעטוף אותם בדרך בנייר כסף.
סיכום הדברים
למעשה, בהכל שייך דין שביעית, כמו שכתוב (שמות כ"ג, י"א): "והשביעית תשמטנה ונטשתה", וחז"ל למדו שגם מאכל בהמה וממין הצובעים וכדו' שייך בהם דין שמיטה, ובלבד שלדעת ת"ק יהא הנאתו וביעורו שווה, ולדעת ר' יוסי שתהא הנאה השווה בכל, כאמור לעיל.
ולפיכך, העץ ביחד עם שרפו הוא שאסור, אולם, אם העץ הוא עץ פרי אז שרפו בטל כלפי העץ. והעץ, אין הנאתו וביעורו שווה, לכן אין בו דין שביעית, ואילו שרף הפרי שהוא חלק מהפרי – אסור. אולם בעץ שהוא סרק אז השרף לא בטל כלפי העץ.
ואפי' אם העץ אין הנאתו וביעורו שווה, אם השרף הנאתו וביעורו שוה אז יש בו דין שביעית.
אבל בערלה, האיסור הוא: "וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא י"ט, כ"ג), ודרשינן: "פרי הוא דאסור, הא עלים ועצים – מותר". ולפיכך, בעץ פרי: שרף העץ ושרף העיקרים והעלים – הרי הם כמו העלים והעיקרים, שאין בהם דין ערלה. ואילו בפג, היינו פרי קטן – יש בו דין ערלה כי הוא מאכל, ולא גרע שרפו מקליפתו. אבל עץ סרק שאין בו פרי לאכילה אפי' הפרי שלו יהא שרף, מאחר ואין הוא פרי לאכילה אלא חלק מהעץ – דינו כדין עץ או עלה, שאין בו דין ערלה.
לפיכך, הרמב"ם לא כתב בענין עץ סרק ששרפו – ייאסר מדין ערלה, ועיי"ש. אולם לשון הש"ס בבבלי והירושלמי שמשווים את הערלה לשביעית – יהא קשה, ועיין בזה באורך בבית ישראל הנ"ל.
ועיין לחזו"א (סי' י"ד אות ו' ואות ז') שהאריך להסביר את שיטת הר"ש על המשניות ופירושו, והביא את דברי הרמב"ם. אולם לפי דברינו לעיל לא מובן לי לע"ע סיומו של החזו"א שכתב שם: "וכן פסק הר"מ פ"ז הי"ט כר"ז, דמודים חכמים דפירי וכן קטפא דגווזא באילן שאינו עושה פירות, ואין חילוק בין שביעית לערלה", עכ"ד, שכן לפי זה, חזרה קושית התוי"ט לדוכתה. ודוחק לומר שהחזו"א יאמר שהרמב"ם "תנא ושייר" בהלכות ערלה, ובהלכות שביעית כתב על אילן סרק וה"ה לדיני ערלה, ודוחק. לפי האמור לעיל בדעת הרמב"ם, בשרף אם זה "עץ עושה פרי", השרף בטל כלפי העץ, משא"כ באילן סרק. ואז מובן מה שמקשה הר"ש סרליו לעיל מדוע הרמב"ם לא הזכיר הענין של הבשמים שבירושלמי, ממה נפשך – אם הבעיא נפשטה והבשמים דומים לקטף, הרי מאחר וההלכה בקטף שאם הוא אילן סרק זה פריו, ממילא בבשמים הרי זה פריו ואסור כדין שביעית בכל דיניה. וביותר מזה, לפי ההסבר דלעיל הרי כל אילן סרק יש בו דיני שמיטה, ובלבד שיהא הנאתו וביעורו שווה.
ולפיכך, לא רק בשמים שיש בהם הנאת ריח אלא גם הנאת מראה כצבע – אסורה בשמיטה. ועץ סרק שהפרי שלו הוא ליופי זה פריו, ואם הנאתו וביעורו שווה – יש בו דין שביעית.
מיני בושם שמייצרים בארץ, או סוגי פודרות וכדומה שמייצרים אותם מיבולים של תוצרת הארץ – חלים בהם דיני שמיטה ככל שאר פירות, רק תלוי אם זה מיוצר מעצים או מירקות, שאם זה מיוצר מעצים – צריכים להנהיג בהם הבלעה שלא תהיה בהם בעיה של סחורה, אבל אם זה מיוצר מירק – יש בהם דיני ספיחים, ופשוט.
סיכום ההלכות
א. הדס – יש בו דין שביעית, אולם מאחר ודינו כדין עץ – הולכים בו אחר חנטה. ובתחילת שנת השמיטה – אין בו קדושת שביעית, אלא רק כל השנה אחר החנטה ובשנה השמינית.
ב. עשבי בשמים לריח – יש בהם קדושת שביעית וכל דיני שביעית.
ג. פרחים לנוי, שנטיעתם לשם כך – יש בהם קדושת שביעית וכל דיני שמיטה.
ד. יש להזהר שבמוצאי שבת או בברית כשמחלקים בשמים או "נענע" – לא לזורקם, אלא לשומרם בקדושת שביעית אם הם חנטו או גדלו בשמיטה. עד כאן דברי מרן הרב.
בדין ספק
איתא בגמ' קידושין דף לח עמוד ב "תנן התם: החדש – אסור מן התורה בכל מקום, ערלה – הלכה, והכלאים – מדברי סופרים. מאי הלכה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה; עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני… דתנן: ספק ערלה בארץ – אסור, בסוריא – מותר, בחוצה לארץ – יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט, ואילו גבי כלאים תנן: כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, בארץ – אסור, בסוריא – מותר, בחוצה לארץ – יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד
וכתב מרן הרב שם "נחלקו הראשונים באיזה ספק אנו אומרים, ש"בחו"ל יורד ולוקח". לדעת רש"י (שם ד"ה יורד) הספק עליו מדברת הגמ' בקידושין הוא כאשר חלק מהנטיעות אסורות וחלקן מותרות.
דעת הרמב"ם שהספק שמותר בחו"ל הוא אפי' כאשר כל הכרם כולו ערלה, ובלבד שלא יראה את הגוי לוקט, וז"ל הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"י הל' י"א): "ספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל – אסור… כיצד? היה כרם ערלה וענבים נמכרות חוצה לו וכו' שמא ממנו הוא זה שמא מאחר, בסוריה מותר, ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאים מכרם ערלה וכו' והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה" וכו'.
במחלוקת זו נחלקו גם מרן והרדב"ז וכדלהלן:
הרדב"ז (ח"א סי' תק"פ) נשאל ע"י אחד מחכמי צפת איך להתיחס לחשש איסור ערלה בפירות א"י, וכך כותב אותו חכם: "אני במבוכה גדולה על ענין ספק ערלה בא"י שהוא אסור כדתנן במתני', ורוב פירות הארץ הזאת הם בספק ובפרט הענבים והיוצא מהן" וכו'. הרדב"ז בתשובתו מתיר לאכול מפירות הארץ ומונה שבע סיבות להיתר. ולכך הוא מקדים הקדמה מאלפת: "כי רצו עבדיך את אבניה וכ"ש פירותיה, ויפה עושין חכמי א"י שלא נהגו חומרא כזו, וכן עשיתי אני כשישבתי בירושלים לא נמנעתי מלאכול את פירותיה, וכן ראיתי זקני הדור ההוא, זכר כולם לברכה, נוהגים, ולא היו נזהרים בזה עם רוב חסידותם ודקדוקם במצוות, ואפי' בהמתן של צדיקים וכו'… ואומר שנהגו פרישות זה קרוב אצלי שחטאו על נפשם ק"ו מנזיר, שלא ציער עצמו אלא מן היין לבד ומה יעשו ביין של מצוה".
בהקדמתו השלישית כותב הרדב"ז: "דאחזוקי איסורא מספיקא לא מחזקינן". הרדב"ז נוקט כשיטת הרמב"ם שהספק המותר בחו"ל הוא אפי' בכרם שכל הנטיעות ערלה. הוא מוכיח דבריו מהירושלמי: "איזהו ספק ערלה? כרם של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו"…
הרדב"ז מחדש שהספק המותר בחו"ל הוא גם הספק האסור בא"י. רק ספק ש"אתחזק איסורא" אסור אך אם בכרם רק חלק מהנטיעות ערלה – מותר.
השו"ע לעומת זאת פוסק כדעת רש"י. הספק שמותר בחו"ל הוא כשבכרם רק חלק מהנטיעות ערלה.
וכך לשון השו"ע בסי' רצ"ד סעי' ט' "ספק ערלה בא"י, אסור. ובחוצה לארץ, מותר. כיצד, כרם שיש בו נטיעות של ערלה, וענבים נמכרים חוצה לו, בארץ ישראל, אסור; ובסוריא, מותר, והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם; ובחו"ל, מותר, אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם, רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה", נמצינו למדים מדברי השו"ע, שהספק שנידון לאיסור בארץ ישראל הוא אף במקרה של כרם, שרק חלק מהנטיעות הינם ערלה..
כל דפריש
הרדב"ז מביא טעם נוסף להתיר את פירות השוק וכך הוא כותב שם (בהקדמה ז'): "כל דפריש – מרובא פריש, למדנו מהקדמה זו, דכיון שאינו לוקח ממקום קביעותו, אף על גב דיש שם כרם ידוע של ערלה – מותר. והכי משמע מהירושלמי, שכתבתי למעלה, דלא נקרא ספק ערלה שאסור בארץ ישראל, היכא דאית ביה תרתי, שהכרם כולו ערלה וענבים נמכרים חוצה לו" וכו'.
הב"י (סי' רצ"ד דף ר"מ ע"א בדפי הטור בבדק הבית) מביא בשם תרומת הדשן שמתיר לאכול ענבים ולשתות יין בא"י אעפ"י שקיימים שם עצי ערלה משני טעמים: א. עצי האיסור הינם לכל היותר אחד ממאתים מהאיסור. ב. עצים צעירים אינם מניבים פרי בכמות ובאיכות הראויה ליין.
וז"ל הב"י: "אצל הדרים בא"י היאך יהיו מותרים לאכול בענבים ולשתות יין שהרי ספק ערלה בא"י – אסור וכו'… וי"ל דהא מילתא תליא בפלוגתא דר"י ורבנן בפ"ק דערלה ומייתי לה בפרק הניזקין: נטיעה של ערלה ושל כלאי כרם שנתערבה בנטיעות – הרי זה לא ילקוט, ואם לוקט – יעלו באחד ומאתיים, ובלבד שלא יתכוון ללקוט. ר' יוסי אומר: יתכוון ללקוט ויעלה באחד ומאתיים. והלכה כר' יוסי, משום דאמוראי מפרשי טעמיה, וכן פסק הרמב"ם (בפרק ט"ז מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ה). ועל פי זה יש להתיר דמסתמא לנטיעה אחת של ערלה יש מאתיים של היתר. ועוד יש להתיר מטעם אחר, משום דקודם שיעברו שני ערלה אינם עושים פירות ואם עושים הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין" וכו'.
להלכה כתב מרן בשו"ע (שם סעי' י"ז): "ויש למצוא היתר גם לבני ארץ ישראל ביין של כרמי העובדי כוכבים משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו, ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה יש להתירם, משום דקודם שיעברו עליהם שני ערלה אינם עושים פירות, ואם עושים הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין", והנה השו"ע הביא ב' הטעמים וצירפם יחד, וכתב מרן הרב שמשמע דלא סומך על הטעם הראשון לבד.
וראה עוד בשו"ע הלכות כלאי הכרם סימן רצו סעיף סט "ואף על פי שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחוצה לארץ, הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה, ואפילו בחוצה לארץ, והוא שיראה אותו לוקט ומוכר, אבל ספיקו מותר".
והנה כתב במאמר מרדכי – שביעית מאמרים – הערות סימן יב "באופן כללי יש לדעת, שכל פרי וירק שקונים בשוק בשנת שמיטה, צריך להשתדל לברר מנין מקור גידולו או רכישתו של אותו הפרי או הירק, וכן את זמן לקיטתו או חנטתו, כך שיוכל לדעת כיצד לנהוג בו בדיני קדושת שביעית. ובענין זה אנו יודעים שבימינו קשה הדבר לברר את מקורותיו של כל פרי וירק, וספק אם הירקנים בעצמם יודעים כל דבר או שטורחים לברר בכלל, ועל כן אדם שקונה לימון ואינו יודע אם חנט בשביעית או לא, וכמו כן אינו יודע אם נרכשו אותם לימונים מסחורה של גויים או של יהודים, כך שהוא ספק אצלו אם יש בו קדושת שביעית, הנה הטוב ביותר הוא שיקנה את הלימונים בהבלעה כדי שלא לעבור על איסור סחורה בפירות וינהג בהם כבכל פירות שביעית ובשמירתם בקדושת שביעית. ולמעשה, גם אם לא קנה את הפירות בהבלעה לא נאסרו הפירות באכילה משום כך (כדין שמור ונעבד ראה מש"כ בעניין זה בסי' ד': גדרי שמיטת קרקעות). אלא שיש לשמור אותם בקדושת שביעית. ועיין באורך בסי' ט': "הבלעה בדמי פירות שביעית" אופנים שונים לקניית פירות שביעית". והיינו כיון דרובא בני חיובא וע"כ פנים הוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה ואסור בשביעית כמבואר במשנה וברמב"ם שביעית פ"ז
אבל בחו"ל יהיה מותר דאזלינן בתר רובא ואף דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי יכול לשמור על קדושתם, וגם בזה יש לדון דהוי אסיורא דרבנן הכא בשונה ממעילה.
שכתב במשנה למלך הלכות מעילה פרק ז ה"ו "לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. כתב מרן והטעם שאין מעילה מן הספק כו'. ועיין במ"ש התוס' פ"ב דסוטה (דף י"ח) ד"ה חזר וחלקן ודוק. ומ"ש עוד מרן א"נ מטבע חשיב ולא בטיל וכו'. (א"ה את זו שלח הרב המחבר להרב מהר"ר יעקב אלפאנדארי ז"ל) עוד ראיתי שעמד מעכ"ת במ"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה הן אמת שדין זה הוא דבר חדש שלא מצינו בשום מקום דבר שלא יהיה לו ביטול מן התורה וכמ"ש הרשב"א בת"ה דכל הדברים שאין להם ביטול הוא דוקא מדרבנן אבל מן התורה הכל בטל ברוב ולא די לנו זה הצער אלא דמדברי מרן בפ"ז מהל' מעילה נראה דגם דבר שיש לו מתירין אין לו ביטול מן התורה ודבריו צ"ע…. וחילוק זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ז"ל דכל דבר שאין לו ביטול כע"ז ודכוותה היינו דוקא בדאיכא בתערובת זה דבר של איסור אבל אם פירש אחד מהם אמרי' כל דפריש מרובא פריש והרא"ש ז"ל בפ' אותו ואת בנו כתב בשם בה"ג דבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות מכה אותם וטורדם וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ע"כ. והא התם הוי דבר שיש לו מתירין וב"ח דחשיבי ולא בטלי ואפ"ה אמרי' כל דפריש וכ"כ הרא"ש גבי חדש דאזלינן בתר רובא אף דהוי שיש לו מתירין. ובר"פ כל הזבחים פריך ונכבשינהו כו' ונימא כל דפריש כו'. הן אמת שראיתי להר"ן ס"פ אין צדין שכתב דלוקח ביצים מן העכו"ם ביום טוב שהוא חוכך אי אזלינן בתר רובא בדשיל"מ כיון דקי"ל דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דהתם שאני דאיתחזק איסורא ע"כ. נראה מדבריו דחילוק זה שכתבנו כמסתפק אמרה ואף דמסוגיא דר"פ כל הזבחים נראה דאף באיסורין דאין להם ביטול אזלינן בתר רובא ע"כ צריכים אנו לומר דס"ל דיש חילוק בין דבר שיש לו מתירין לשאר איסורין דאין להם ביטול ובדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר שום רוב.
אך דברי הר"ן הללו קשים הם בעיני מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פ"ג מצטרפין פירות חו"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין פירות חו"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממעשר שני מצרפין פירות ערב שביעית לפוטרן מן המעשרות ע"כ. והנה כל החלוקות הללו הוא דבר שיש לו מתירין דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דשיל"מ ואפי' טבל של מעשר שני או של מעשר שני אוסר במשהו כמ"ש הראב"ד פ"א מהל' מע"ש הל' י"א יע"ש. וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות הוי דשיל"מ ואוסרין בכל שהו כמ"ש רבינו ספ"ז מהל' שמיטה וא"כ ה"ק בתוס' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מהמעשרות ומן הביעור אלא ודאי ע"כ לומר החילוק שכתבנו. וכ"כ המבי"ט ח"א סי' נ"א דהא דתנן שביעית אוסרת בכל שהו במינה היינו כשנתערבו בידוע פירות שביעית עם פירות אחרות אבל היכא דלא נתערבו אלא שאין ידוע אם הם פירות שביעית אם לאו אזלינן בתר רובא וכיון דרובא מחו"ל או מערב שביעית פטורין מן הביעור ע"כ" כלומר דכל האיסור זה אם יודעים שנתערב בוודאות איסור, אבל היכא שלא שרי מטעם רובא, וההנ ממבי"ט לכאורה מוכרח שאף ברובא בעלמא שרי.
וכתב בשער המלך הלכות יום טוב פרק ד הכ"ד חילוק אחר "ולע"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס"ס ס' אם הם מפירות ח"ל או לא ואת"ל שהן מפירות א"י שמא הם מפירות שנה שנייה והילכך כיון דאיכא ס"ס עדיף מרובא גרידא ותדע שהרי ה"ה ז"ל כתב משם הרשב"א דלוקח בצים מן הגוי בי"ט אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין משמע דס"ל דבדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רובא וכ"כ בהדיא בס' עבודת הקדש ואלו ס"ס בדשיל"מ ס"ל להרשב"א דשרי כמ"ש ה"ה בפ"א מהלכות אלו דין ב' ואף למה שנראה מדברי הר"ן בפ' א"צ דס"ס בדשיל"מ באיסורא דאורייתא אזלי' לחומרא וכמ"ש הפ"ח בי"ד סי' ק"י ס"ק איכא למימר דהיכא דאיכא ס"ס מחמת רובא אף הר"ן מודה דשרי משום דהו"ל מיעוטא דמיעוטא ומש"ה קתני בתוספתא מצרפין פירות ח"ל כו' כדי שירבו כיון דאפי' אי ליכא רובא איכא ס"ס שרי וכדעת הרשב"א דס"ל דס"ס בדבר שיש לו מתירין מותר", וא"כ הכא יש שני ספקות א. אם קדוש שמא מגבולות שלא קדושים, ב. דרובא מחו"ל.
וא"כ הכא יש ספק אם בכלל יש קדושת שביעית בבשמים, וגם אם יש שמא זה מחוץ לגבולות, אמנם היכא שאפשר לברר מחויב לברר כיון שאין רוב.
העולה
יש לשאול את המוכר מאיפה הפרחים, אמנם אם אי אפשר לברר מותר מחמת ספק ספיקא.