שאלה
פרי בחו"ל שספק אם הוא מא"י או לא, האם מותר לקנות או לאכול?
תשובה
בחוץ לארץ כיוון שהוי רובא שלא מגיע מהארץ מותר ואין בו קדושת שביעית.
בארץ ישראל כיוון שיש קבוע יש להחמיר ולשמור קדושת שביעית, ויניח השאריות והקליפות בשני שקיות.
מקורות
איתא בגמ' קידושין דף לח עמוד ב "תנן התם: החדש – אסור מן התורה בכל מקום, ערלה – הלכה, והכלאים – מדברי סופרים. מאי הלכה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה; עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני… דתנן: ספק ערלה בארץ – אסור, בסוריא – מותר, בחוצה לארץ – יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט, ואילו גבי כלאים תנן: כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, בארץ – אסור, בסוריא – מותר, בחוצה לארץ – יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד
וכתב מרן הרב שם "נחלקו הראשונים באיזה ספק אנו אומרים, ש"בחו"ל יורד ולוקח". לדעת רש"י (שם ד"ה יורד) הספק עליו מדברת הגמ' בקידושין הוא כאשר חלק מהנטיעות אסורות וחלקן מותרות.
דעת הרמב"ם שהספק שמותר בחו"ל הוא אפי' כאשר כל הכרם כולו ערלה, ובלבד שלא יראה את הגוי לוקט, וז"ל הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"י הל' י"א): "ספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל – אסור… כיצד? היה כרם ערלה וענבים נמכרות חוצה לו וכו' שמא ממנו הוא זה שמא מאחר, בסוריה מותר, ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאים מכרם ערלה וכו' והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה" וכו'.
במחלוקת זו נחלקו גם מרן והרדב"ז וכדלהלן:
הרדב"ז (ח"א סי' תק"פ) נשאל ע"י אחד מחכמי צפת איך להתיחס לחשש איסור ערלה בפירות א"י, וכך כותב אותו חכם: "אני במבוכה גדולה על ענין ספק ערלה בא"י שהוא אסור כדתנן במתני', ורוב פירות הארץ הזאת הם בספק ובפרט הענבים והיוצא מהן" וכו'. הרדב"ז בתשובתו מתיר לאכול מפירות הארץ ומונה שבע סיבות להיתר. ולכך הוא מקדים הקדמה מאלפת: "כי רצו עבדיך את אבניה וכ"ש פירותיה, ויפה עושין חכמי א"י שלא נהגו חומרא כזו, וכן עשיתי אני כשישבתי בירושלים לא נמנעתי מלאכול את פירותיה, וכן ראיתי זקני הדור ההוא, זכר כולם לברכה, נוהגים, ולא היו נזהרים בזה עם רוב חסידותם ודקדוקם במצוות, ואפי' בהמתן של צדיקים וכו'… ואומר שנהגו פרישות זה קרוב אצלי שחטאו על נפשם ק"ו מנזיר, שלא ציער עצמו אלא מן היין לבד ומה יעשו ביין של מצוה".
בהקדמתו השלישית כותב הרדב"ז: "דאחזוקי איסורא מספיקא לא מחזקינן". הרדב"ז נוקט כשיטת הרמב"ם שהספק המותר בחו"ל הוא אפי' בכרם שכל הנטיעות ערלה. הוא מוכיח דבריו מהירושלמי: "איזהו ספק ערלה? כרם של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו"…
הרדב"ז מחדש שהספק המותר בחו"ל הוא גם הספק האסור בא"י. רק ספק ש"אתחזק איסורא" אסור אך אם בכרם רק חלק מהנטיעות ערלה – מותר.
השו"ע לעומת זאת פוסק כדעת רש"י. הספק שמותר בחו"ל הוא כשבכרם רק חלק מהנטיעות ערלה.
וכך לשון השו"ע בסי' רצ"ד סעי' ט' "ספק ערלה בא"י, אסור. ובחוצה לארץ, מותר. כיצד, כרם שיש בו נטיעות של ערלה, וענבים נמכרים חוצה לו, בארץ ישראל, אסור; ובסוריא, מותר, והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם; ובחו"ל, מותר, אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם, רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה", נמצינו למדים מדברי השו"ע, שהספק שנידון לאיסור בארץ ישראל הוא אף במקרה של כרם, שרק חלק מהנטיעות הינם ערלה..
כל דפריש
הרדב"ז מביא טעם נוסף להתיר את פירות השוק וכך הוא כותב שם (בהקדמה ז'): "כל דפריש – מרובא פריש, למדנו מהקדמה זו, דכיון שאינו לוקח ממקום קביעותו, אף על גב דיש שם כרם ידוע של ערלה – מותר. והכי משמע מהירושלמי, שכתבתי למעלה, דלא נקרא ספק ערלה שאסור בארץ ישראל, היכא דאית ביה תרתי, שהכרם כולו ערלה וענבים נמכרים חוצה לו" וכו'.
הב"י (סי' רצ"ד דף ר"מ ע"א בדפי הטור בבדק הבית) מביא בשם תרומת הדשן שמתיר לאכול ענבים ולשתות יין בא"י אעפ"י שקיימים שם עצי ערלה משני טעמים: א. עצי האיסור הינם לכל היותר אחד ממאתים מהאיסור. ב. עצים צעירים אינם מניבים פרי בכמות ובאיכות הראויה ליין.
וז"ל הב"י: "אצל הדרים בא"י היאך יהיו מותרים לאכול בענבים ולשתות יין שהרי ספק ערלה בא"י – אסור וכו'… וי"ל דהא מילתא תליא בפלוגתא דר"י ורבנן בפ"ק דערלה ומייתי לה בפרק הניזקין: נטיעה של ערלה ושל כלאי כרם שנתערבה בנטיעות – הרי זה לא ילקוט, ואם לוקט – יעלו באחד ומאתיים, ובלבד שלא יתכוון ללקוט. ר' יוסי אומר: יתכוון ללקוט ויעלה באחד ומאתיים. והלכה כר' יוסי, משום דאמוראי מפרשי טעמיה, וכן פסק הרמב"ם (בפרק ט"ז מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ה). ועל פי זה יש להתיר דמסתמא לנטיעה אחת של ערלה יש מאתיים של היתר. ועוד יש להתיר מטעם אחר, משום דקודם שיעברו שני ערלה אינם עושים פירות ואם עושים הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין" וכו'.
להלכה כתב מרן בשו"ע (שם סעי' י"ז): "ויש למצוא היתר גם לבני ארץ ישראל ביין של כרמי העובדי כוכבים משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו, ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה יש להתירם, משום דקודם שיעברו עליהם שני ערלה אינם עושים פירות, ואם עושים הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין", והנה השו"ע הביא ב' הטעמים וצירפם יחד, וכתב מרן הרב שמשמע דלא סומך על הטעם הראשון לבד.
וראה עוד בשו"ע הלכות כלאי הכרם סימן רצו סעיף סט "ואף על פי שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחוצה לארץ, הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה, ואפילו בחוצה לארץ, והוא שיראה אותו לוקט ומוכר, אבל ספיקו מותר".
והנה כתב במאמר מרדכי – שביעית מאמרים – הערות סימן יב "באופן כללי יש לדעת, שכל פרי וירק שקונים בשוק בשנת שמיטה, צריך להשתדל לברר מנין מקור גידולו או רכישתו של אותו הפרי או הירק, וכן את זמן לקיטתו או חנטתו, כך שיוכל לדעת כיצד לנהוג בו בדיני קדושת שביעית. ובענין זה אנו יודעים שבימינו קשה הדבר לברר את מקורותיו של כל פרי וירק, וספק אם הירקנים בעצמם יודעים כל דבר או שטורחים לברר בכלל, ועל כן אדם שקונה לימון ואינו יודע אם חנט בשביעית או לא, וכמו כן אינו יודע אם נרכשו אותם לימונים מסחורה של גויים או של יהודים, כך שהוא ספק אצלו אם יש בו קדושת שביעית, הנה הטוב ביותר הוא שיקנה את הלימונים בהבלעה כדי שלא לעבור על איסור סחורה בפירות וינהג בהם כבכל פירות שביעית ובשמירתם בקדושת שביעית. ולמעשה, גם אם לא קנה את הפירות בהבלעה לא נאסרו הפירות באכילה משום כך (כדין שמור ונעבד ראה מש"כ בעניין זה בסי' ד': גדרי שמיטת קרקעות). אלא שיש לשמור אותם בקדושת שביעית. ועיין באורך בסי' ט': "הבלעה בדמי פירות שביעית" אופנים שונים לקניית פירות שביעית". והיינו כיון דרובא בני חיובא וע"כ פנים הוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה ואסור בשביעית כמבואר במשנה וברמב"ם שביעית פ"ז
אבל בחו"ל יהיה מותר דאזלינן בתר רובא ואף דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי יכול לשמור על קדושתם, וגם בזה יש לדון דהוי אסיורא דרבנן הכא בשונה ממעילה.
שכתב במשנה למלך הלכות מעילה פרק ז ה"ו "לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. כתב מרן והטעם שאין מעילה מן הספק כו'. ועיין במ"ש התוס' פ"ב דסוטה (דף י"ח) ד"ה חזר וחלקן ודוק. ומ"ש עוד מרן א"נ מטבע חשיב ולא בטיל וכו'. (א"ה את זו שלח הרב המחבר להרב מהר"ר יעקב אלפאנדארי ז"ל) עוד ראיתי שעמד מעכ"ת במ"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה הן אמת שדין זה הוא דבר חדש שלא מצינו בשום מקום דבר שלא יהיה לו ביטול מן התורה וכמ"ש הרשב"א בת"ה דכל הדברים שאין להם ביטול הוא דוקא מדרבנן אבל מן התורה הכל בטל ברוב ולא די לנו זה הצער אלא דמדברי מרן בפ"ז מהל' מעילה נראה דגם דבר שיש לו מתירין אין לו ביטול מן התורה ודבריו צ"ע…. וחילוק זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ז"ל דכל דבר שאין לו ביטול כע"ז ודכוותה היינו דוקא בדאיכא בתערובת זה דבר של איסור אבל אם פירש אחד מהם אמרי' כל דפריש מרובא פריש והרא"ש ז"ל בפ' אותו ואת בנו כתב בשם בה"ג דבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות מכה אותם וטורדם וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ע"כ. והא התם הוי דבר שיש לו מתירין וב"ח דחשיבי ולא בטלי ואפ"ה אמרי' כל דפריש וכ"כ הרא"ש גבי חדש דאזלינן בתר רובא אף דהוי שיש לו מתירין. ובר"פ כל הזבחים פריך ונכבשינהו כו' ונימא כל דפריש כו'. הן אמת שראיתי להר"ן ס"פ אין צדין שכתב דלוקח ביצים מן העכו"ם ביום טוב שהוא חוכך אי אזלינן בתר רובא בדשיל"מ כיון דקי"ל דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דהתם שאני דאיתחזק איסורא ע"כ. נראה מדבריו דחילוק זה שכתבנו כמסתפק אמרה ואף דמסוגיא דר"פ כל הזבחים נראה דאף באיסורין דאין להם ביטול אזלינן בתר רובא ע"כ צריכים אנו לומר דס"ל דיש חילוק בין דבר שיש לו מתירין לשאר איסורין דאין להם ביטול ובדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר שום רוב.
אך דברי הר"ן הללו קשים הם בעיני מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פ"ג מצטרפין פירות חו"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין פירות חו"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממעשר שני מצרפין פירות ערב שביעית לפוטרן מן המעשרות ע"כ. והנה כל החלוקות הללו הוא דבר שיש לו מתירין דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דשיל"מ ואפי' טבל של מעשר שני או של מעשר שני אוסר במשהו כמ"ש הראב"ד פ"א מהל' מע"ש הל' י"א יע"ש. וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות הוי דשיל"מ ואוסרין בכל שהו כמ"ש רבינו ספ"ז מהל' שמיטה וא"כ ה"ק בתוס' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מהמעשרות ומן הביעור אלא ודאי ע"כ לומר החילוק שכתבנו. וכ"כ המבי"ט ח"א סי' נ"א דהא דתנן שביעית אוסרת בכל שהו במינה היינו כשנתערבו בידוע פירות שביעית עם פירות אחרות אבל היכא דלא נתערבו אלא שאין ידוע אם הם פירות שביעית אם לאו אזלינן בתר רובא וכיון דרובא מחו"ל או מערב שביעית פטורין מן הביעור ע"כ" כלומר דכל האיסור זה אם יודעים שנתערב בוודאות איסור, אבל היכא שלא שרי מטעם רובא, וההנ ממבי"ט לכאורה מוכרח שאף ברובא בעלמא שרי.
וכתב בשער המלך הלכות יום טוב פרק ד הכ"ד חילוק אחר "ולע"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס"ס ס' אם הם מפירות ח"ל או לא ואת"ל שהן מפירות א"י שמא הם מפירות שנה שנייה והילכך כיון דאיכא ס"ס עדיף מרובא גרידא ותדע שהרי ה"ה ז"ל כתב משם הרשב"א דלוקח בצים מן הגוי בי"ט אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין משמע דס"ל דבדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רובא וכ"כ בהדיא בס' עבודת הקדש ואלו ס"ס בדשיל"מ ס"ל להרשב"א דשרי כמ"ש ה"ה בפ"א מהלכות אלו דין ב' ואף למה שנראה מדברי הר"ן בפ' א"צ דס"ס בדשיל"מ באיסורא דאורייתא אזלי' לחומרא וכמ"ש הפ"ח בי"ד סי' ק"י ס"ק איכא למימר דהיכא דאיכא ס"ס מחמת רובא אף הר"ן מודה דשרי משום דהו"ל מיעוטא דמיעוטא ומש"ה קתני בתוספתא מצרפין פירות ח"ל כו' כדי שירבו כיון דאפי' אי ליכא רובא איכא ס"ס שרי וכדעת הרשב"א דס"ל דס"ס בדבר שיש לו מתירין מותר", וא"כ הכא יש שני ספקות א. אם קדוש שמא מגבולות שלא קדושים, ב. דרובא מחו"ל.
והנה כתב בחכמת שלמה אורח חיים סימן תקיג א "ביצה שנולדה ביום טוב וכו'. נ"ב, הנה ידוע דעת הר"ן [ביצה טז, א ד"ה ת"ר] דבדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רובא. ועיין בחידושי מחדש להלכות נדרים סימן רי"ג [נדרי זריזין מהדורת מכון חכמת שלמה ח"ב כנויי נדרים עמוד יב ד"ה גם] מה שכתבתי מה שיש להקשות על דבריו מסוגיא דנדרים דף ע"ג ע"ב במה דמחלק שם בין תרומה דרבנן לנדרים דאורייתא, ולא מחלק דנדרים הוה ליה דבר שיש לו מתירין ולא אזלינן בתר רובא ולכך חיישינן לסמפון, מה שאין כן בתרומה דהוה ליה דבר שאין לו מתירין ולכך לא חיישינן לסמפון. ומזה הוכחתי דאף הר"ן לא החמיר רק בשל תורה או כמו כן דחמור כשל תורה, אבל בשאר איסור דרבנן מודה הר"ן אף דספיקו אף בדרבנן לחומרא בדבר שיש לו מתירין מכל מקום בתר רובא אזלינן ומותר, ע"ש ודו"ק כי קצרתי. ועיין בחיבורי על אהע"ז מהדורא ה' סימן קמ"ט מה שהוכחתי דיש חילוק בין דבר תורה לדרבנן, דבאיסור תורה לא אזלינן בתר רובא וחזקה בדבר שיש לו מתירין, ובדרבנן אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין, ע"ש שהוכחתי כן מן הש"ס פרק קמא דחולין [יב, א], ע"ש ודו"ק". וראה במאמר מרדכי שביעית סי' א' דשביעית הוי דרבנן וא"כ אע"פ שיש לו מתירין שרי ברובא.
וכתב בשו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן קט הכריע כדברי המבי"ט ומשנה למלך, "והנה כי כן מוכח מכל הנו הלכות ברמב"ם (ה' מעשרות פי"ג הי"א ולהלן) דאזלינן בתר רוב פירות השוק לענין מעשרות, וכתב שם הרדב"ז דז"פ דאזלינן בכ"מ בכל מקום בתר רובא, רובם מקורם בתוספתא וביותר מכן מבואר בתוספתא (דמאי פ"ד ה"י), וז"ל (לפי גירסת הגר"א העתיקו בספר פאת השלחן סימ' י"ג הל' ט"ו), מצרפין פירות חו"ל על פירות הארץ כדי שירבו על פירות הארץ לפוטרן מן המעשרות, מצרפין מפירות חו"ל על פירות שני' כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרו מן המעשר עני, מצרפין מפירות חו"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן מן מעשר שני וכו' מצרפין מפירות חו"ל על פירות שביעית כדי שירבו על פירות מוצאי שביעית לפוטרן מן המעשרות עכ"ל.
והובא התוספתא הנ"ל בתשו' מבי"ט (ח"א סי' כ"א ד"ה וגם) וכתב עפ"י הנ"ל, דיש תקנה בשנת השמיטה לאכול מן התבואה והפירות הבאים מחו"ל, ואף אם אינן ניכרים שהם מחו"ל, אם ידוע שרוב אותן הפירות מחו"ל, לוקחין מהם בסתם, כדתניא בתוספתא (הנ"ל) מצרפין פירות חו"ל על פירות שביעית כדי שירבו על פירות מוצאי שביעית לפוטרן מן המעשרות, פ' דמצטרפין פירות חו"ל ופירות שביעית שפטורה מן המעשרות, אם יש בהם רוב לגבי פירות מוצאי שביעית שחייבים במעשר וליקח מהם בסתם ופטורין מן המעשרות וכו' עכ"ל, ומוכח מכל הנ"ל דאף ליקח ממקום קבוע מותר דאזלינן בתר רובא לפטור ממעשר, ועכ"ח מטעם דלא ידעינן בודאי שנתערב שם גם מיעוט המחויב במעשר ול"ש בכה"ג קבוע כמחצה על מחצה כנ"ל.
והנה התוספתא הנ"ל הובא ג"כ בחזו"א (דמאי סי' א' אות ט"ז), וכתב שם דכל רוב האמור כאן היינו רוב השוק ושלוקח אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ומקודם לזה שם (אות ט"ו), פלפל אם אזלינן בתר רוב פירות או רוב המוכרים, וכתב דהעיקר אזלינן בתר רוב פירות, ובתוך הדברים כתב, בהא דתוספתא דמצטרפין הנ"ל, דעכ"ח לא בתערובת איירי דהוי דבר שיש לו מתירין, אלא בקופה שפירשה דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אפילו בדשיל"מ, ופלפל עוד בזה, וגם בחשש שלקח מן הקבוע, וכתב שם (באות ט"ז) דכ"ז בידוע האיסור במקומו, אבל באינו ידוע אלא לבעלים והוא חשוד למכור האיסור אין כאן קבוע, ובחוו"ד (סי' ק"י סק"ו) כתב דלא מקרי קבוע אלא א"כ יש ידיעה במקומו, ולא בשיש ידיעה בעיר אחרת, והביא ראי' להחוו"ד ממה דאיתא (בברכות נ"ג ע"א) אם רוב כותים אינו מברך, אלמא כיון שאין ידוע במקומו לא מקרי קבוע, עיין שם, והנה אף שהחזו"א פלפל שם לכאן ולכאן אבל מוכח מדבריו ברור דלמעשה אין ספק דאזלינן בתר רוב בזה ואך חקר הרבה בנתינת טעם לדבר, שלא יוקשה משאר מקומות בש"ע ופוסקים לזה עייש"ה. וזה אף ברוב לבד מכש"כ בנוגע לעשר מזה על זה דיש גם ס"ס כנ"ל, ויש ג"כ השגחה בלא"ה, אך אין אנו סומכים ע"ז כנ"ל, ובפרט כשאומר דקנה מאחד ויש להזהיר המשגיחים שישאלו אותו. ונתעוררתי עוד מהרב מוהרמ"מ נ"י הנ"ל לראי' ממה דאיתא במתני' (מכשירין פ"ב ה"י) והמבואר שם באריכות במשנה אחרונה עיין שם, וגם מש"כ זקינו בתשו' שארית ישראל (יו"ד סי' ה') עיין שם.
והעולה מהנ"ל, דעפ"י הלכה שפיר נכון המנהג שהנהיגו עוד הגו"צ זצ"ל שלפנינו סדר הפרשת המעשרות בחנויות כדי להציל רבים ממכשול של איסור אכילת טבל והוי בכלל זיכוי הרבים שזכות הרבים תלוי בהם, כלומר שדעתו להחמיר אמנם דעת החזו"א להקל.
העולה
בארץ כיוון שיש קבוע יש להחמיר ולשמור קדושת שביעית, ויניח השאריות והקליפות בשני שקיות.
בחוץ לארץ כיוון שהוי רובא שלא מגיע מהארץ מותר ואין בו קדושת שביעית.