שאלה
א. כיסוח עשבים ממוסד ציבורי לצורך נוי. מה הדרך לעשות בהיתר?
ב. בעץ דקל יש צורך לעטוף את פירותיו בשקית על מנת למנוע היזק לפירות. על מנת לעטוף את הפירות לעיתים יש צורך בקיצוץ ענפים שמסביב. האם יש בעיה?
תשובה
א. אסור לגזום או לכסח דשא ממוסד ציבורי 'לצורך נוי בלבד' וכל שהותר הוא רק כשמטרת הכיסוח או הגיזום היא כדי למנוע צמיחת פרא או למנוע נזק עתידי. אופן ההיתר לגזום ענפים ולכסח דשא הוא בתנאי שיעשה בב' שינויים א' – שיחתוך את העשבים יותר גבוה ממה שנוהגים לחתוך בדרך הרגילה, ב' – שישייר את העשבים שקרובים לצמחיה הכללית בגינה.
ב. עץ דקל מותר לעטוף את פירותיו בשקית על מנת למנוע נזק לפירות, אם הדבר נצרך מותר לגזום את הענפים שמסביב, ויש לעשות זאת בשינוי.
מקורות
שמיטה בזמן הזה מהתורה או מדרבנן
במצוות השמיטה בזמן הזה, נחלקו הפוסקים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, עיין בגמ' מועד קטן (ב, ב) שנחלקו רבי וחכמים בחובת שמיטה בזמן הזה דעת רבי שאין היובל נוהג כי אאין רוב עם ישראל עליה ולכן חובת השמיטה היא מדרבנן אולם דעת חכמים שאף שאין היובל נוהג השמיטה נוהגת מן התורה ולמעשה נחלקו הראשונים דעת התתוס' וכן הראש שם ובפסקיו יומא פ"ח סי' יד וכן האור זרוע בשם הריצבא ח"ד סו"ס שלב, והרמב"ן בספר הזכות (גיטין ד לו ע"א, והחרדים (פרק נ"ד) והרדב"ז ((שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט) סבירא להו ששמיטה בזמן הזה מהתורה. לעומתם דעת ספר התרומות (שער מה סי' ד בשם הרז"ה) ושו"ת הרשב"ש סי' רנ"ח בשם בה"ג, והעיטור שם בשם הגאונים וכן נימוק"י (גיטין לו, ע"ב) והמאירי שם, ובמו"ק שם, וכן הובא ברמ"א (חו"מ סי' סז ס"א).
למעשה הנפקא מינה אם שביעית בזמן הזה מהתורה או מדרבנן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי, שביעית פ"ב ס"ג) במקום ספק שבדאורייתא מחמירין ובדרבנן מקילין, והלכה למעשה ששביעית בזמן הזה דרבנן, עכ"ד. והמקור לכך הובא במאמר מרדכי (שם הע' יא) מדברי הב"י יו"ד (ריש סי' שלא ד"ה ובשביעית) וכן כתבו בארץ חיים סתהון (יו"ד סי' שלא) ובשו"ת רב פעלים (ח"א סוד ישרים סי' ו) ובפאת השולחן (אות כג בית ישראל אות כג) ובחזו"א (שביעית סי' ג' אות ז' ח'), ובדברי השו"ע אין גילוי אולם גילה דעתו בשו"ת אבקת רוכל (סי' כד) ששביעית בזמן הזה מדבריהם וכן תפס הבן איש חי וכן הלכה, עכ"ד.
ניכוש קוצים ועשבים
מצאנו בגמ' (מועד קטן ג ע”א): מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח, תלמוד לומר שדך לא, כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך, ע"כ. עולה מדברי הגמ' שניכוש עשבים מן השדה היא אחת המלאכות האסורות בשביעית מדרבנן. ולמסקנת הגמ' משמע שהפסוק שהובא לגבי מלאכה שבשדר וכרם אינו אלא אסמכתא בעלמא.
בניכוש ישנם שני אופנים של מלאכה פעמים הוא מוגדר כתולדת מלאכת זורע, ופעמים הוא כחרישה.
כך למשל, לנכש עשבים המצויים באדמה ריקה – הרי הם בכלל 'חורש' כמובא במשנה (שביעית פרק ד משנה ב), מפני שהוא מכשיר את הקרקע לזריעה. אבל ניכוש עשבי בר מסביב לצמחיית הגינה נחשב לתולדת זורע, שהרי הוא מסייע להתפתחותם וצמיחתם של הצמחים הנותרים, שכן עשבי הבר שואבים מאדמת הגינה מים וחומרים אחרים הדרושים לצמחים, מסתירים מהם את אור השמש, או חוסמים מהם את האויר הדרוש להתפחותם.
ולפיכך אם בחצר הבנין גדלים עצים ושיחים שונים, הניכוש בה אסור מדרבנן משום תולדת זורע. אמנם במקרה שיש חשש שעשבי הבר יגרמו נזק והפסד גדול לצמחים קיימים, מותר לנכשם ביד או במעדר, כשם שהתירו שאר מלאכות דרבנן במקום הפסד.
הרמב"ם (שמו"י פ"א ה"ד) כתב וז"ל: כיצד החורש או החופר לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות, מכין אותו מכת מרדות מדבריהן, ע"כ.
מבואר שחרישה אסורה מדרבנן, כדבריו בהלכה הקודמת שכל מלאכה שאין לוקין עליה מהתורה מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.
עיקר הראיה מדברי הרמב"ם היא מדבריו 'וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ' ודבריו בהלכה זו מדברים בחרישה 'לצורך הקרקע' כמו שכתב לגבי חורש וחופר, וכמו שפירש המהר"י קורקוס שבאופן שאינו חורש אלא לצורך הקרקע אינו אלא מדרבנן, ואילו רק החורש לצורך האילן אסור מהתורה.
ויש לבאר הדברים ע"פ דברי הרמב"ם לעיל (פ"א ה"א) שחרישה וקצירה אסורה מהתורה מהפסוק 'בחריש ובקציר תשבות' שיש איסור 'עשה' על החורש והקוצר בשביעית, וע"ז ביאר המהר"י קורקוס את דבריו שכל האיסור בחרישה וקצירה היא רק באופן שעושה כן לצורך האילן. ובדומה לזה כתב הרדב"ז (שו"ת ללשונות הרמב"ם ח"ה סי' קצו) שיש לחלק בין החורש כדי לחפות את הזרעים בכדי שיצמחו לבין החורש כדי לגדל את האילן ממש שבזה אסור מהתורה.
ויש לציין שדעת החזו”א (סימן כא ס”ק יז), שאף שישנם דעות בראשונים שאין להתיר במקום הפסד אלא דווקא במלאכת השקייה ולא במלאכות אחרות, מ"מ הסיק שכל מלאכה דרבנן הותרה במקום הפסד, עכ"ד.
ולפי דבריו יוצא שכל שהותר הניכוש של עשבים וקוצים הוא רק במקום שישנו חשש ודאי שיגרמו הפסד לצמחיה.
והיה נראה לכאורה ללמוד מדבריו של הרמב”ם (שמו"י פ"א הי"ז) ז"ל, היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו מלקט ומביא לפניה שבהמתו מוכחת עליו וכן אם היתה שם כירתו מלקט הכל ומדליק שכירתו מוכחת עליו, עכ"ל.
הרי מדבריו שכל שהותר ליקוט עשבים הוא באופן שלא ניכר כוונתו לתיקון השדה כלל, אלא בכה"ג שניכר מתוך מעשיו שמלקטם לצורך אכילת בהמתו.
ניקיון גינה בשביעית
ובאחרונים למדו מהלכה זו היתר בגינה שהצטבר בה לכלוך מותר לנקותה באופן שניכר ממעשיו שהם לשם נקיון ולא להכשרת השטח לזריעה. (עיין חוט שני שמו"י פ"א סקמ"א ובשיעורי שבט הלוי שביעית עמ' קיח ובאור לציון שביעית פ"א סט"ו).
והנה מדברי הרמב”ם והירושלמי עולה שכשאינו מכוין לתועלת הקרקע, וגם ניכר מתוך מעשיו שמתכוין לכוונה אחרת – מותר לסקל עצים מן השדה.
ובחזו”א (סימן יט ס”ק יד) צידד שבאופן הנ"ל מותר אף באופן שיש לו טובת הנאה כתוצאה מכך שהשדה משתבחת יותר כיון שעיקר כוונתו לצורך הבהמה, עכ"ד. וכן כתב בשו”ת מנחת שלמה (סימן נא ס”ק י) אולם למעשה הניח בצ”ע.
ניכוש לצורך הרחקת מזיקין –
דעת החזו"א
כתב החזו”א במכתב (נספחים סוף ספר משפטי ארץ – שביעית): 'עישוב (הוא קציצת העשבים) בשביל הנחשים במקומות שאין האילנות צריכין להאי עישוב, וכגון שהמקום רחוק מהאילנות, וכל העישוב רק בשביל שלא יתאספו נחשים אפשר להתיר, וכשאין המקום ההוא עומד לזריעה'.
דעת הגר"ח קנייבסקי והסטפלייער
ויעוין בדרך אמונה (שמיטה פרק א בציון ההלכה ס”ק צה) שהביא דברי החזו”א הנ”ל, וציין לארחות רבינו (חלק ב עמ’ שנז), שהחזו”א אכן התיר לאחרים לנכש למנוע נחשים אולם לעצמו החמיר בזה. ובני ביתו רצו לנכש את העשבים שבחצרו מחשש נחשים, ולא הרשה להם לנכשה כל שנת השמיטה. וכך החמיר גם הגאון בעל ה’קהילות יעקב’ זצ”ל בחצירו, ולא התיר לנכשה על אף חשש הנחשים, אבל לאחרים לא הורה להחמיר בזה, עכ"ד.
דעת הגר"נ קרליץ והגרש"ז אוירבך
אולם בספר משפטי ארץ (שביעית (פ"ד סי"ד) כתב בשם הגר”נ קרליץ, שעדיין כל ההיתר לנכש עשבים הוא בשינוי אף שאין כוונתו לצורך הצמחים או וכתב שיעשה זאת באופן שיחתוך את העשבים יותר גבוה ממה שנוהגים לחתוך בדרך הרגילה, ושינוי נוסף כתב, שישייר את העשבים שקרובים לצמחיה הכללית בגינה, וכתב שכיון שיש צורך בדבר להרחקת מזיקים וכו' הדבר מותר באופן זה. וכן התיר ריסוס הקרקע בחומר שמונע נביטת עשבי הבר שאף שנחשב למלאכה חקלאית, מותר כיון שאינה מלאכה בפעולה ישירה, וכתב שיש להזהר שלא לרסס עשבים שראויים למאכל בהמה, עכ"ד.
ובשו”ת מנחת יצחק (חלק י סימן קטו) הביא דברי המנחת שלמה לעיל, וכתב שכל ההיתר הוא דווקא בשינוי, עיי"ש.
דעת הגרי"ש אלישיב
אמנם דעת הגרי”ש אלישיב (משפטי ארץ שם) לחלוק וסבר שאין ללמוד מדברי הרמב"ם ע"פ הירושלמי להתיר ניכוש למניעת שריפות או להרחקת מזיקים. מפני שהמנכש עשבים לצורך בהמתו, עיקר פעולתו היא ליקוט העשבים עצמם, אולם ניכוש לצורך הרחקת מזיקין נחשב לפעולה לצורך השדה ואין להתירה מפני שלא זו צורת המלאכה שהתירו בניכוש.
ובמשפטי ארץ (שם) כתב שגם לדעת הגריש"א יש להתיר ע"י גרמא כגון שיכסה את עשבי הבר ביריעות פלסטיק אטומות, כך שיחנקו וימותו. ומותר מב' טעמים א' שהוי גרמא ב' שאינו נחשב למלאכה חקלאית.
ויש להבהיר, שלכל הפוסקים לעיל כל הנידון הוא דווקא בחצר שיש צמחיה שגדילה שם והניכוש של הקוצים או העשבים גורם לגדילה מואצת של הצמחייה מסביב אבל קרקע שבלאו הכי היא ריקה ומנכשים את הקוצים לצורך הרחקת מזיקין מותר לכו"ע אף ללא שינוי.
דעת מרן הגר"מ אליהו
וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמ"ר ושבתה הארץ פ"ו ס"ה) לענין כיסוח או גיזום לצורך מניעת נזק ובפרט שיעשה כן ע"י שינוי ז"ל, כיסוח דשא וגיזום גדר חיה לקיום או לצורך מניעת נזק מותר אבל לצורך נוי או השבחה אסור, ומ"מ אם הדשא נאה במצבו הנוכחי ומטרת הכיסוח או הגיזום היא כדי למנוע צמיחת פרא מותר לגזום את הגדר או לכסח את הדשא, ובלבד שישנה ע"י כיסוח פחות מהרגיל', ע"כ.
מבואר מדבריו שגם ההיתר 'לאוקמי' הותר רק ע"י שינוי, שאף אם נאמר שהדבר נעשה שלא לצורך אכילת בהמתו אלא לצורך האילן מותר כאשר הוא למנוע נזק.
ויש לדון לדבריו באופן שנעשה לצורך הרחקת מזיקין שמותר באופן כזה שנחשב לצורך מניעת נזק לאילן יש להתיר אף באופן זה, ובלאו הכי אולי יסכים לדעת הגרשז"א והגר"נ קרליץ שיש לעשות בשינוי גם בזה ומותר.
אוקמי אילנא
ואף במלאכות שנעשות לצורך האילן יש להתיר לצורך האילן שלא ימות כמובא בגמ' (עבודה זרה נ, ע"ב) הובא: רבה בר ירמיה… אייתי מתניתא בידיה: מתליעין ומזהמין בשביעית, ואין מתליעין ומזהמין במועד, כאן וכאן אין מגזמין… מאי שנא זיהום דשרי, ומאי שנא גיזום דאסור מי דמי: זיהום אוקומי אילנא ושרי, גיזום – אברויי אילנא, ואסור… תני: מתליעין ומזהמין בשביעית, ורמינהי: מזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותן עד ראש השנה… אבל בשביעית לא ודלמא כדרב עוקבא בר חמא, דאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו, חד לאברויי אילנא ואסור, וחד לסתומי פילי ושרי. הכא נמי תרי זיהמומי הוי: חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור… תני: סכין שמן לגזום בין במועד ובין בשביעית. ורמינהי: סכין את הפגין, ומנקבין, ומפטמין אותן עד ראש השנה; עד ראש השנה אין, בשביעית לא. מי דמי הכא אוקומי אילנא ושרי, התם פטומי פירא ואסור, ע"כ. מכאן למדו המפרשים וכן כתב רבינו חננאל (שם) שכל מעשה שהוא לאוקמי אילנא שחוששים שמא האילן יתקלקל מותרת הזמירה בזה.
וכן מובא להלכה בספר שבת הארץ (פ"א ס"כ אות קיב) לדעת רבינו חננאל ע"ז דף נ' ע"ב שזמירה מותר לאוקמי וכן פסק בספר השמיטה לגרי"מ טיקונצ'נסקי (פ"ד הע' 1 אות ב) ושם הסתפק (הע' 1) מהו לאוקמי, האם הכוונה דוקא שלא ימות האילן או אפי' שלא יתקלקל, וכתב להתיר אפי' קלקול בלבד והוכיח כן שהרי בסוגיא מוכח שדבר האבד מותר, ורק לאברויי ולאשבוחי אסור ואם לא מותר. והסברא בזה כיון שאינו מתקיים לשם עבודת זימור ומותר, ובפרט לפי דברי שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פג להוכיח מדברי תוס' (סנהדרין כו, ע"א ד"ה לעקל) שכתבו להוכיח מדין המזנב בגפנים שכל שכוונתו לצורך מה שקוצץ ולא לצורך האילן עצמו מותר זאת מוכח מדברי רבי עקיבא (שביעית פ"ד מ"ו) שקוצץ כדרכו, ואף שגורם זימור שרי, עכ"ד.
זמירה בשמיטה
זמירה היא קציצה או חיתוך ענפי הגפן שגורמת לגפן שיגדל ויתפתח, כמובא ברמב"ם (פ"א ה"ב ובחזו"א שביעית סי' כא אות טו) ומלאכה זו אסורה מהתורה שנאמר 'וכרמך לא תזמור' (ויקרא כה, ד). ויש אומרים שזמירה האסורה מהתורה היא זמירת גפן ואילו זמירה בשאר אילנות הקרויה גיזום, בשאר אילנות אסורה מדרבנן, כן דעת החזו"א (סי' כ"א ס"ק טו וסי' כו סק"א) לדעת רש"י הר"ש והערוך ונדחק לפרש כן בדעת הרמב"ם (עיין חזו"א בסי' יז ס"ק כ שמשמע להיפך מלשון הרמב"ם שמיטה ויובל, א, ב שגם זמירה בשאר אילנות אסורה מהתורה), אולם החזו"א הכריע כן להלכה שבשאר אילנות זמירה אסורה מדרבנן, וביאר החזו"א את דעתו לקמן (בסי' כא ס"ק טו) שהוא מפני שאופי הגיזום בגפן שונה משאר האילנות, ולכן אסורה בגפן מהתורה. (ועיי"ש שהסתפק החזו"א האם גם בגפנים שייך לומר שישנו 'סוג' גיזום שאסור מדרבנן) ויש אומרים שזמירה בכל האילנות אסורה מן התורה, כן דעת הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"א הכ"א) והרשב"ם (בבא בתרא, פ, ע"ב ד"ה מפני) שקציצת בתולת השקמה אסורה מהתורה, וכן פירשו התוספות יו"ט (שביעית פ"ד מ"ד) והאגלי טל (זורע ס"ק ד) בדעת הרמב"ם, שיש לאסור זמירה מהתורה בין בגפן ובין בשאר אילנות, ובאגלי טל נוסף שקציצת ענפים יבשים אסור לכל השיטות מדרבנן, ובספר ברית עולם (בסוף הספר) כתב שכן יש לומר שגיזום בעצי סרק אסור לכולי עלמא מדרבנן ולא מהתורה, ודעת החזו"א (שביעית סי' כא אות וט וסי' כו אות א) שזמירה בשאר אילנות דרבנן, וראייתו שהרי בזמן שהיה נוהג תוספת שביעית היה מותר לזרד עד ראש השנה, ואם אסור מהתורה, אמאי מותר, וציין שיש ראשונים הסוברים שהוא דרבנן כן דעת רש"י מו"ק ג, א, והר"ש שביעית פ"ב מ"ב ד"ה מזבלין, וכן כתב הערוך ערך 'קרסם' בדעת הרמב"ם שמודה דהוי דרבנן, עכ"ד. ודעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ג) לחשוש לדברי האומרים שכל גיזום אסור מהתורה כאשר מטרת הגיזום לשם מטרה חקלאית, כלומר להצמיח את העץ, וכתב שם שיש להתיר רק על ידי גוי או בשינוי (ואין לסמוך על היתר מכירה לעשות מלאכות דאורייתא), עכ"ד. ודבריו בזה הם ע"פ החזו"א שנביא לקמן שהתיר על ידי שינוי או ע"י גוי.
וגיזום ענפי פרי קטנים עד לבסיסם לפני היותם סמדר לשם דילול, דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ז) שמותר אך עדיף לעשותם על ידי גוי מפני שיש לחשוש לסוברים שהוא מהתורה.
ועיין בספר משפטי ארץ (פ"ב הע' 9) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהורה שבעצים שסגנון הגיזום שלהם דומה לגיזום גפנים, אסור מהתורה ולפי זה כתב שגיזום 'קיוי' אסור מהתורה שדומה בסגנון הגיזום שלו לגפן.
תמיכת עצים וענפים
בספר משפטי ארץ (פ"ד סעי' כח) הובא: ענף שהתחיל להשבר מותר לתומכו כדי שלא תמשך שבירתו אך אסור לחברו חזרה למקומו באפון שיוכל להתאחות מחדש, (כמובא במשנה פ"ד מ"ו וברמב"ם פ"א הכ"ב) כמו כן מותר לתמוך ענף עמוס בפירות כדי שלא ישבר מכובד הפירות. (ובהע' כתב שאין זה שונה מתמיכת ענף שהתחיל להשבר). אולם לעיל הבאנו את דברי הרב טיקוצ'נסקי בספר השמיטה שחולק ואוסר קציצת ענף שלא ישבר, ע"כ.
אולם נראה להתיר אף בתמיכת ענפים בפרט לפי דבריו של הדרך אמונה (ביאור ההלכה הלכות שמיטה פ"א ה"ה ד"ה ולא) שכתב בשם החזו"א שישנם מלאכות אוקמי האסורות בשביעית מפני שמיחזי כעבודה שכל פעולה שהיא פעולה שגורמת לגדילת האילן יותר טוב אסורה וכתב שם שלפי זה נפל בבירא כל ההיתר של אוקמי אילנא שאיך נוכל לדעת איזו פעולה מיחזי טפי כעבודה ואיזו לא חוץ מהדברים שאמרו חז"ל במפורש. והכריח בדברי החזו"א שכל פעולה של מניעת הפסד מותרת בשביעית וכתב דיתכן שרק מלאכות דרבנן, אך מהחזו"א (סי' כ' סק"ה) נראה דאף מלאכות דאורייתא מותרות אף באופן זה, (אך נשאר הדרך אמונה בצ"ע בזה) אולם לגבי תמיכת אילן שעומד להשבר אין לחוש לכך כיון שהוא מהדברים המפורשים במשנה, שחשיב לאוקמי אילנא, ששנינו (פרק ד משנה ו): "אילן שנפשח [שנבקע] קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף", ע"כ. משמע שכל ההיתר הוא דוקא בפעולה שמונעת נזק ולא פעולה שגורמת לגדילת האילן והדגש הוא לא בצורת הפעולה מה נקרא פעולה האסורה ומה לא אלא הדגש הוא שכל פעולה שגורמת להשבחה – כלומר, פעולה חקלאית, אסור, וכל שאינה גורמת לכך מותרת, וכאשר יש הפסד התירו חכמים מצד 'אוקמי אילנא'.
גיזום שלא לצורך האילן
למרות שבדרך כלל צריך שינוי מהגיזום הרגיל, בספר משפטי ארץ (פ"ד סכ"ב) הובא שמותר לחתוך ענפים מגדר חיה שמפריעים למעבר ובלבד שלא יתכוון לתועלת הצמחים ויחתוך רק את החלקים שמפריעים למעבר.
בגמ' שבת (עג, ע"ב) הובאה משנה: הזומר וצריך לעצים חייב שתיים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע, ע"כ .מבואר, שמשום קוצר חייב על חיתוך העצים ומשום נוטע על שגורם ע"י הזמירה לצמיחה חדשה. ובתוספות (שם ד"ה זומר) הקשו מהגמ' בסנהדרין (כו, ע"א): רב חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר השנה בעסיא, פגע בהו ריש לקיש איטפל בהדייהו, אמר איזיל איחזי היכי עבדי עובדא וכו' תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי (ראה אדם זומר כרמו והיה זה בשנת השמיטה) אמר להם כיצד כהן זומר. אמרו לו שאין כוונתו של אותו כהן לזמור את הגפן אלא לעקל את בית הבד, אמר להם, הלב יודע אם כוונתו לכך, עד כאן דברי הגמ'. משמע ש'זמירה' מתירה להשתמש בענפים שזמר, ואינו חייב על נטיעתם. ולכאורה הדברים סותרים, ותירצו תוס' שזמר באופן שקשה לגפן. ובביאור דברי תוס' נראה שישנה מחלוקת בין המפרשים הלכה למעשה, דעת החכמת שלמה (שם) שכל זמירה שאינה מועילה לצמיחת הגפן מותרת, אולם דעת החזו"א (שביעית סי' יט ס"ק יד ד"ה ויש ובד"ה ובתוס') שאפילו זמירה שאינה מועילה לגפן אסורה לדעת תוס' והסבר דבריהם הוא שיש לחלק בעצם הזמירה בין סוג זמירה על פי כללי הזימור, שבזה חייב משום שאחד מדיני הזמירה שיהיה בזמירה כזו שמהותה להביא תועלת לזימור, והיא אסורה בעצם בצורת הזמירה ולא משום סיבתה שמביאה תועלת. אבל אם אינו זומר לפי צורת הזמירה המקובלים אף אם מביאה תועלת מותר, מכיון שאינו מתכוון לתועלת העץ וההוכחה שאינו זומר לפי כללי הזימור, ובזה אף אם מביאה תועלת בפועל מותר. למרות האמור בקציצה של 'הדיוט' כלומר אדם שאינו בקיא בכללי הזימור, נראה מדעת החזו"א שצריך בזה ב' תנאים הלכה למעשה: א' שיהיה שינוי בקציצה, (שמתבצע ללא כוונת האדם כיון שאינו בקיא) ב' שלא יהיה כוונתו לתועלת האילן. (למרות שעיקר חילוקו לעיל בעצם הזמירה ולא בסיבה כמשנ"ת) וז"ל החזו"א (שביעית, שם ס"ק טו, טז): 'ואם הוא הדיוט ואינו ידוע דקדוק הזימור נראה דשרי לקצוץ דרוב מעשה ההדיוט אינו בדקדוק הזמירה ואף אם יזדמן בדקדוק הזמירה כיון שלא נתכוין לדקדק אפשר דאין כאן זמירה וכל שכן באילן שאין מזמרים אותו לעולם ואיסור זימור בשאר אילנות דרבנן וכמו שכתבנו סי' כא ס"ק טו, והיכי דאינו מתכוון לזימור לעולם הוא דרבנן וכמו שכתבנו סי' יח ס"ק ו, ואין להחמיר בהדיוט הקוצץ לעצים ואין לו שום ניחותא בזימור, וכל שכן כשמשייר טפח כרבי יוסי הגלילי או קוצץ מחד גיסא כדאמר מו"ק יב שקיל כוליה מחד גיסא' ע"כ. ונראה מדברי החזו"א שבאדם מומחה דוקא צריך לשנות בכוונת מכוון מדרכי הזמירה, אבל בהדיוט שבלאו הכי אינו זומר לפי הכללים סגי שיתכוון שלא לתועלת האילן ובזה מהני מועיל מהתורה, והסברא בזה היא כיון שחיתוך שלא לפי כללי הזימור, מגרעת את הפירות, ומותר לגמרי, וכן כתב בספר שבת הארץ (פ"א ס"כ לדעת התוס' סנהדרין כו ע"א ד"ה לעקל).
ונראה שכל הדין שפשוט בשאר אילנות שמועיל שינוי הוא לא רק לדעת החזו"א ודעימיה שזימור בשאר אילנות דרבנן, אלא אף לסוברים שזימור בשאר אילנות דאורייתא שאינו נחשב כמלאכת זימור כלל בזה.
ולפי זה כתב בספר משפטי ארץ (פ"ד סכ"ו) שמותר לקצוץ ענפי אילן שלא לצורך האילן כגון לסכך בהם סוכתו, או שלא יפריעו למעבר ובלבד שלא יתכוון גם לתועלת האילן, ובזה באדם רגיל מועיל אף ללא שינוי שעצם זמירתו היא לא לפי כללי הזמירה, אולם באדם מומחה כגון חקלאי צריך מלבד שלא יתכוון, לשנות בעצם הזמירה, עכ"ד. וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי, שביעית, פ"ו ס"ד) שמותר בזה וכן לחתוך ענפי אילן שמפריעים לרבים ושבים, ע"י שינוי או ע"י גוי עכ"ד. והמקור לכך הובא שם (הע' ח) מהמשנה (שביעית פ"ד מ"ה) 'המבקיע בזית לא יחפהו בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש', ופירש הרמב"ם (שם) 'המבדיל עצי הזיתים לקחת מהם עצים' וכן כתב הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל (פ"א הי"ט) 'המבקע בזית ליטול עצים'. וכן הובא במשנה ו' שם: 'המזנב בגפנים והקוצץ קנים רבי יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח רבי עקיבא אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל או במגירה ובכל מה שירצה'. ופירש הרמב"ם: 'ומגרה הוא משור והענין שאין צריך שינוי בכרתו וזה כשלא נתכוון לזמור', ע"כ. וכן כתב המהר"י קורקוס (שמיטה ויובל פ"א ה"כ) ז"ל, ובתנאי שלא תהיה כוונתו לזמור ופשוט הוא, ע"כ. משמע שכל שאינו מתכוון לתועלת הצמח מותר ואין צריך לשנות באדם רגיל שכיון שאינו יודע עצם מלאכתו היא בגדר שינוי. אולם בספר השמיטה כהלכתה לגר"מ שטרנבוך (פ"א סעי' יא) כתב, שאם הגיזום הוא לשם נוי בלבד כגון גיזום בגדר חיה מותר אף ללא שינוי בצורת הגיזום (ונ"מ בחקלאי שיודע מלאכת הזמירה) אך אם הזמירה היא לעיבוי הגדר כתב לאסור שזה ממלאכת הזמירה, עכ"ד. (ובהע' הביא טעמם של המחמירין (כנראה כוונתו לד' חזו"א הנ"ל) מהגמ' מו"ק ג, א. דאיתא 'לרבות כל עבודה שבשדה וכרם'. אך כתב שיש לדחות זאת דכ"ז אינו אלא בעבודה שמועלת לצמיחת הפירות ולא כשהוא למראה נוי בעלמא כמו שמצאנו בהצתת אור באישות קנים שנעשה רק לגדל את הקנים ולכן אסרו חכמים ורשב"ג מתיר, וכן מוכח משיטת רש"י ע"ז נ. דאין לאסור עבודה בשדה שבכרם כשהוא עבודה שבשדה ובכרם אלא כשהוא עבודה בקרקע ולא באילן) אך דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ג) שיש להתיר גיזום אף באופן הזה רק ע"י גוי או בשינוי כדברי החזו"א (עיין לעיל בענף 'זמירה בשמיטה').
העולה לדינא,
א. אסור לגזום או לכסח דשא ממוסד ציבורי 'לצורך נוי בלבד' וכל שהותר הוא רק כשמטרת הכיסוח או הגיזום היא כדי למנוע צמיחת פרא או למנוע נזק עתידי. אופן ההיתר לגזום ענפים ולכסח דשא הוא בתנאי שיעשה בב' שינויים א' – שיחתוך את העשבים יותר גבוה ממה שנוהגים לחתוך בדרך הרגילה, ב' – שישייר את העשבים שקרובים לצמחיה הכללית בגינה.
ב. עץ דקל מותר לעטוף את פירותיו בשקית על מנת למנוע נזק לפירות, אם הדבר נצרך מותר לגזום את הענפים שמסביב, ויש לעשות זאת בשינוי.