שאלה
מה מברכים על טורטיה מקמח, ואם יש הבדל בין סוגי הטורטיה?
תשובה
טורטיה ברכתו המוציא ואחריו מברך ברכת המזון.
אמנם כיום מצויים בשוק טורטיות מקמח חיטה, שבמקום מים משתמשים במיץ תפוזים וברכתם מזונות, אמנם אם אוכל יותר משיעור קביעות סעודה דהיינו 230 גרם מברך ברכה ראשונה המוציא ולאחריהם ברכת המזון.
אמנם טורטיה מקמח תירס הברכה עליה שהכל.
מקורות
א
כתב השו"ע סי' קס"ח סעי' ח' "לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש, לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז; ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון; ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם".
וכתב המשנ"ב בס"ק ל"ו "לחם גמור הוא – דנעשים רק מקמח ומים כשאר פת ואף שהם דקים מ"מ לא הוי כמו כעבים יבשים דס"ז דהם יבשים מאד ואינם עשוים לאכילה ורק כוססין אותם לקינוח אבל אלו עשוים לאכילה". וכ"כ הכה"ח בס"ק ס"ה.
וכתב העולת תמיד ס"ק ז "פירוש דתחלתם לאו עיסה הוא אינם בכלל לחם לברך עליו המוציא וסגי בברכת מיני מזונות".
וכתב המשנ"ב בס"ק ל"ז "שקורין ניבלא"ש – וכתבו האחרונים דהיינו מה שקורין בלשון רוסיא נאלסילק"ע שמערבין קמח עם הרבה מים בקדירה כמו דייסא ושופכין על עלי ירקות ונאפים בתנור עם העלים [וה"ה כשנאפים על מחבת בלי שמן] ודוקא באלו שהם דקים ורכים ביותר אבל אם אינם רכים ודקים כ"כ מבואר בסי"ד דדין לחם עליו ומברך המוציא [מ"א]".
וכתב הכה"ח בס"ק ס"ז "כגון אותם שקורין ברוסיא נאליסנק"י, דהיינו שנותנין קמח ומים בקדרה או בקערה ומערבין אותם בכף הקמח והמים יחד, ודרכם לשפוך אותה העיסה בכף עלי ירקות רחבים שלא ישפכו לחוץ, ונאפין בתנור בלי לישה וגלגול כלל לפי שהיא רכה מאד כמו דייסא או יותר. של"ה דף ץ' ע"ב. וכן כתב הב"ח. והביא דבריהם הט"ז ס"ק ט', מגן אברהם ס"ק ך', אליה רבה אות ח"י, רבינו זלמן אות י"ג". וכתב בס"ק ס"ח "אבל אם אינם רכים כל כך מברך המוציא".
ב
וכתב הכה"ח בס"ק ס"ט "זהו לפי פירוש התוספות ברכות מ"ב ע"א והרא"ש שם. אבל בשם ה"ר שמשון כתבו שם התוספות דאפילו קבע אין לברך עליהם המוציא דהוי כמו דייסא. וכן כתבו שם התוספות בדף ל"ח ע"א ד"ה מר זוטרא שהר"מ היה נוהג לברך המוציא על הפת תחלה כדי לפוטרם משום שהיה מסופק אי הוה קביעותייהו קביעות או לא. וכן כתב שם המרדכי. והביא דבריהם בית יוסף יעו"ש. והב"ח לחלק יצא דאותם נובליא"ש שעושין בשני ברזלים דקים טובא אין קביעות בזה לעולם, אבל שאר נובליא"ש שאינן כל כך דקים מהני בהו קביעות ומברכין עליהן המוציא ושלש ברכות יעו"ש. וכן כתב שם השל"ה דעל אותם שקורין ברוסיא נאליסנק"י שאופין על העלין אי קבע עליהן מברך המוציא ושלש ברכות, אבל על אותה עיסה שעושין בפראג בלילתה רכה מאד ושופך אותה בדפוס של ברזלים ויעלו על אותן הרקיקין צורות ותמונות ונקראין אותן הרקיקין בלשונם וואפלטקו"ס, אפילו קבע סעודתו עליהם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות יעו"ש. והביאו מגן אברהם ס"ק מ' ואליה רבה שם. וכן כתב הט"ז סוף ס"ק ט' לענין הלכה דאין לקבוע סעודה ולברך המוציא בכל מינים שבלילתן רכה והם דקים, אבל המין שקורין נאליסנק"י מהני להם קביעות לברך המוציא יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל סוף אות מ"ט דכל דבר שיש בו פלוגתא אי מהני ביה קביעות או יאכל פחות מג' ביצים ויברך בורא מיני מזונות או לפוטרו בתוך הסעודה כיון דאפשר לתקן ולצאת אליבא דכולי עלמא יעו"ש".
ג
כתב השו"ע בסעי' י"ד "חלוט (פירוש כמין פת חולטין אותו ברותחין) שאח"כ אפאו בתנור, פת גמור הוא ומברך עליו המוציא. הגה: וכן דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה, דינו כפת ומברך עליו המוציא ושלש ברכות; וכן אם אפאו באלפס בלא משקה ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה אבל דבר שבלילתו רכה וטגנו במשקה, לכולי עלמא לאו לחם הוא".
וכתב המשנ"ב בס"ק פ"ו "ומברך עליו המוציא – אפילו בדלא קבע עלייהו ועיין במ"א לעיל בס"ח דדוקא אם לא היו דקין ביותר דאל"ה הוי בכלל פת כיסנין". וכן כתב בקיצו"ש סי' מ"ח סעי' ה' וכך מטין דברי מרן הרב שם.
וכתב בוזאת הברכה בסופו הערה קמ"ט שאם לא קובע סעודתו על הטורטיה ברכתה ספק המוציא וכנראה שנסתפק אם זה בכלל דקים ביותר שברכתם מזונות או לא אמנם אם קובע סעודתו עליהם כתב שיברך המוציא. למעשה כיון שבלילתו עבה ברכתו המוציא אע"פ שהינו דק מה בכך כיון שאינו יבש ונכסס דינו המוציא ולא ידעתי למה נסתפק בה וזאת הברכה.
מתיקות
אמנם יש לדון שכיום מצוי בשוק טורטיה מתוקה שכתב השו"ע בסי' קס"ח סעי' ו' "פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון"
וכתב בסעי' ז' "פת הבאה בכיסנין, וכו' וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, וכו' והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין".
וכתב המשנ"ב בס"ק כ"ט "שעירב בה – בעת הלישה והיינו אפילו היה הרוב ממים כיון שעירב בה ג"כ ממינים אלו ועי"ז נשתנה הטעם מקרי פת כיסנין".
*ב*
וכתב הרמ"א "וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים".
וכתב המשנ"ב בס"ק ל"ג "הרבה תבלין או דבש וכו' – ר"ל שכ"כ תבלין מעורב בהן עד שעל ידי זה יהיה מנכר התבלין בטעם יותר מהקמח וכן בדבש ושמן וחלב בעינן שיהיה הרוב מהן ומיעוט מים שעי"ז נרגש מהן הטעם הרבה מאד עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל וכן בציור הראשון שכתב השו"ע שממלאין מהם בעינן ג"כ שיהיה המילוי הרבה כ"כ עד שעי"ז יהיה נרגש הטעם הרבה מאד". וראה בבה"ל ד"ה הרבה.
וכתב בכה"ח ס"ק נ"ח "והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות וכו'. כן כתב מרן ז"ל בבית יוסף לדעת הרמב"ם ז"ל. אלא שבתחלה כתב והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט, אבל אם נתן בה הרבה אף על גב שנתן בה גם כן שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר. ואחר כך כתב איכא למידק איפכא דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא, אלא שלא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אלא אם כן אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה, וזה נראה עיקר עכ"ד. וכך הם דבריו כאן בשלחן ערוך. אלא שמור"ם ז"ל בהגה פסק כסברא הראשונה שלא די בטעם הניכר אלא צריך הרבה תבלין או דבש והמים מעט כדי שיהיו הדבש והתבלין עיקר. וכן פסקו רבני האשכנזים כסברת מור"ם ז"ל, לבוש, ב"ח, עולת תמיד אות ו', ט"ז ס"ק ז', מגן אברהם ס"ק ט"ז, רבינו זלמן שם, חיי אדם שם, קיצור שלחן ערוך שם. מיהו הספרדים נוהגין להקל כפסק מרן ז"ל דכל שניכר טעם הפירות או התבלין מברכין בורא מיני מזונות ומעין שלש. ובעמק ברכה ושל"ה כתבו וירא שמים יצא ידי כולם ולא יאכל לכתחלה פת הנאפה מעיסה שעירב בה דבש ושמן או חלב או תבלין אם טעם התערובת ממי הפירות או התבלין ניכר בעיסה אלא בתוך הסעודה, דהיינו שבירך המוציא תחילה על לחם גמור, או יאכל שיעור שאחרים רגילין לקבוע דאז יברך עליו המוציא וברכת המזון, וכן הדין בשמל"ץ או פוט"ר קוכי"ן, אבל פת שנילוש בחלב ואין בו מים כלל כי אם חלב ממש וטעם החלב ניכר יפה לכולי עלמא דין פת הבאה בכסנין יש לה ואין מברך עליו המוציא וברכת המזון רק בורא מיני מזונות כשאוכל אותם שלא בתוך סעודה אלא אם כן אוכל שיעור שדרך אדם לקבוע עליו, וכל שכן קרעפלי"ך שאנו עושים בפורים ע"כ. והביא דבריהם אליה רבה אות י"ד וכתב וכן ראוי לנהוג".
למעשה כתב מרן הרב בשו"ת הרב הראשי פט"ז "לדעת השו"ע כל בצק או לחם שהוא מתוק, אע"פ שמתיקותו אינה חזקה, וטעם הדבש או הסוכר מורגש בלחם – ברכתו "מזונות", עיין בשו"ע (או"ח סי' קס"ח סעי' ז'). ולדעת הרמ"א (שם) מברך "מזונות" רק אם יש בבצק הרבה דבש או סוכר. ועיי"ש בכה"ח (ס"ק ח"ן, ס') שלספרדים אפי' שיש היכר שהתשנה טיפה הטעם מברכים מזונות".
העולה
טורטיה ברכתו המוציא ואחריו מברך ברכת המזון.
אמנם כיום מצויים בשוק טורטיות מקמח חיטה, שבמקום מים משתמשים במיץ תפוזים וברכתם מזונות, אמנם אם אוכל יותר משיעור קביעות סעודה דהיינו 230 גרם מברך ברכה ראשונה המוציא ולאחריהם ברכת המזון.