שאלה
האם נסיעה במטוס וברכב סמוכים אחד לשני. מצטרף לברכת הדרך וברכת הגומל? ומה הדין בנסיעה בשביל אופניים מחוץ לעיר של 72דק מעיר לעיר?
תשובה
הטס במטוס מעל ל72 דקות מברך בין שזה מעל ליבשה ובין מעל לים, לדעת אג"מ מברך אף בטס פחות, ולדעת הגרי"ש דווקא בטס מעל לים.
הנוסע במוכנית לדעת המשנ"ב שיעור הוא פרסה וכן כתב הכה"ח , ללדעת מרן הרב וגרב"צ 72 דקות נסיעה לדעת הגרב"צ צריך שלא יראה את המוכנית הבאה ולדעת מרן הרב בכל זאת מברכים.
וה"ה בנסיעה באופניים 72 דקות שמברך.
אם ממשיך מאחד לשני ברצף מצטרפים אחד לשני אם מפסיק ביום לא מצטרפים.
מקורות
כתב השו"ע סי' רי"ט סעי' א' "ארבעה צריכים להודות. יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה. "חולה" "יסורים" "ים" "מדבר".
וכתב הבה"ל ד"ה יורדי הים "ודע עוד דפשוט דלכו"ע בין בים ובין במדבר, מברכין אפילו לא קרה לו שום סכנה, כגון: שעבר הים ולא היה שום רוח סערה, וכה"ג או הלך במדבר ולא תעה בדרך ולא חסר לו מים, וכה"ג. אפ"ה תקינו רבנן לברך, ואף על גב דבקרא כתיב תעו במדבר בישימון וכו' וכמו כן גבי יורדי הים ויאמר ויעמד רוח סערה וגו', לאו דוקא שקרה לו, אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה".
וכתב הטור "ונוהגין באשכנז וצרפת שאין מברכין כשהולכים מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי בה חיות רעות ולסטים, והא דאיתא בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך, שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן", משמע שאם לא שכיח ביה סכנה לא מברכים האידנא.
וכתב הב"י "ומ"ש רבינו דגרסינן בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד) כל הדרכים בחזקת סכנה הם. איני יודע מה מלמדנו שכבר כתבו למעלה, וכתב שבני צרפת מפרשים דהיינו לענין תפלת הדרך דוקא, ומצאתי ספר שכתוב בו דגרסינן בירושלמי כל החלאים בחזקת סכנה הם ויישר מאד בעיני, דהשתא מייתי ראיה מהירושלמי דבכל חולי צריך להודות, כדמשמע מדברי הרמב"ם, דהא כל החלאים בחזקת סכנה ליכא לפרושי אלא לענין ברכת הגומל, ואפשר שרצה ללמוד מכאן דהוא הדין לכל הדרכים בחזקת סכנה הם לענין ברכת הגומל קאמר דכיון דתרווייהו בחד לישנא מיתנו כי היכי דמפרשינן כל החלאים בחזקת סכנה נפרש כל הדרכים בחזקת סכנה: כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שמ) עתה נהגו העולם לברך ברכת הגומל אפילו כשהולכים מעיר לעיר וכ"כ הרמב"ן (בתורת האדם שם ובחדושיו נד:). וכתב בה"ג (ברכות פ"ד) שכשיש לו לילך פרסה או יותר אומר תפילת הדרך אבל פחות מפרסה אינו אומרה שמע מינה דסבירא ליה דשיעור דרך פרסה הוי עכ"ל, וז"ל ארחות חיים (הל' שני וחמישי אות כ"ד) יש אומרים שאינו מברך הגומל אלא אם הלך פרסה או יותר והרמב"ן (שם) כתב שכל דרך בחזקת סכנה ואפילו בפחות מפרסה מודה, ע"כ. ולא כן המנהג עד כאן לשון ארחות חיים. ולענין הלכה נראה דבפחות מפרסה אינו מברך הגומל כדברי בה"ג לענין תפילת הדרך".
וכתב עוד השו"ע סעי' ז' "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה; ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה",
וביאר המשנ"ב בס"ק כ"ט מקור דין של שיעור פרסה "נוהגים לברך מפני וכו' – דס"ל דברכה זו שוה לענין ברכת תפלת הדרך לעיל בסימן ק"י עי"ש".
והנה יש לדון בנוסע במוכנית מה דינו האם משערים שיעור זמן של פרסה או שיעור הילוך של פרסה והנה בדין תפילת הדרך כתב השו"ע בסי' קי סעי' ז' "אומר אותה אחר שהחזיק בדרך; ואין לאומרה, אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך (ולכתחלה יאמר אותה בפרסה ראשונה) (רש"י והר"י), ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה".
וכתב המשנ"ב בס"ק ל' "ואין לאומרה וכו' – שפחות מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם אם לא שמוחזק לן באותו מקום שהוא מקום סכנה אז יש לברך תפילת הדרך בכל גווני. ואין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה [א"ר] ולפ"ז גם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תפילת הדרך אפילו אם נוסע רק פרסה ולפ"ז יש לזהר לכתחילה תיכף כשמתחיל לנסוע לברך ברכת תה"ד וכמו שכתב הרמ"א בסמוך דלכתחילה יהדר תוך פרסה ראשונה ובדיעבד יברך עד לבסוף כ"ז שיש לו עדיין פרסה אחת ליסע על המסילה". כלומר שהקובע לשיעור פרסה זה הדרך ולא הזמן, [אמנם לגבי תפילת הדרך אין אנו נוהגים כן ראה בשו"ת מאמר מרדכי ח"ג סי' ה'].
וכן כתב הכה"ח בסי' רי"ט ס"ק מ"א "ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך וכו'. ואם הולך דרך יבשה במסלת הברזל שנתחדש מקרוב פחות מפרסה ואילו היה רכוב היה לו הדרך ההוא יותר מפרסה ואיכא סכנה חייב לברך. פתח הדביר חלק ג' דף שי"ג ע"ג. והביא דבריו השדי חמד באסיפת דינים מערכת ברכות סימן ב' אות ט"ו, ארחות חיים אות ט'".
במקום סכנה
כתב השו"ע סעי' ט' "הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל; וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".
וכתב המשנ"ב בס"ק ל"א "אלא הני ארבעה – משום שמצויים ביותר תקנו עליהם ברכת הגומל, משא"כ אינך שאינם שכיחים כלל אין לברך עליהם הגומל, אלא בהני דנעשה להם נס יברך שעשה לי נס כשיגיע לאותו מקום. ומי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול לכו"ע מברך ברכת הגומל". וביאר בשער הציון ס"ק י"ט "כן משמע ממגן אברהם, והטעם, דאף לדעה ראשונה בסעיף ז טעמם שלא חייבו אלא בהולכי מדבריות, דשכיחי בה חיות רעות ולסטים אבל לא בסתם דרך, והכא שפגעו בו לסטים כולי עלמא מודו".
והכריע המשנ"ב בס"ק ל"ב "בלא הזכרת שם ומלכות – והאחרונים כתבו דהמנהג כסברא ראשונה וכן מסתבר".
וכתב הכה"ח בס"ק נ"ב "ויש אומרים שאין מברכין הגומל וכו'. הלבוש לא הביא יש אומרים זה משמע דסבירא ליה כסברא ראשונה דיש לברך הגומל. וכן כתב הט"ז ס"ק ז' דהרבה נוהגין כסברה ראשונה יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם ס"ק יו"ד, אליה רבה אות ט"ו, אשל אברהם אות יו"ד. אבל הברכי יוסף אות ח' כתב דאנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל שהסכים לברך בלא שם ומלכות. וכן כתב בספרו מחזיק ברכה אות ו' ובלדוד אמת סימן כ"ג אות ו'. והביאו שערי תשובה אות י"ב, בית עובד אות י"ד, זכור לאברהם מערכת ברכות אות ה'. וכן כתב החסד לאלפים אות י"ב, בן איש חי פרשת עקב אות יו"ד. ועל כן כיון דאיכא פלוגתא בזה במקום דאיכא מנהג לברך יברכו דהא במקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל כמו שכתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב', אבל במקום דליכא מנהג אין לברך אלא בלא שם ומלכות כמו שכתב מרן ז"ל".
וכתב בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן נט "הנה בדבר הנסיעה בעראפלאן אם צריך לברך הגומל כשהיה ביום שקט ובלא שום חסרון בהמכונה ולא אירע שום דבר בדרך, הוא ברור לע"ד שצריך לברך לא מבעיא להסוברים בסימן רי"ט סעיף ט' דהני ארבעה דחשיב בברכות דף נ"ד לאו דוקא שכן סברי רוב האחרונים וכן נוהגין כדאיתא במג"א סק"י ובט"ז סק"ז כתב שכן מסתבר, שודאי יש לברך דלא עדיפי מיורדי הים באניות לענין שכיחות הסכנה. אלא אף להסוברים בסעיף ט' דדוקא הני ארבעה, נמי יש לברך מתרי טעמי. חדא דהוא ממש כספינה דהוא נמי אינו הולך על הארץ, דזהו עיקר חלוק ספינה מדרכים דיבשה דהדרכים דיבשה אין עצם הליכה חלוק מישיבתו בבית שאם לא יארע כלום הרי לא היה שייך לחוש לכלום, אבל בספינה שהוא על המים הרי עצם ההליכה הוא ענין סכנה שצריך לינצל ממנה דהא במים א"א לחיות אלא זמן משהו בלא הצלתו מהמים ע"י שנמצא בספינה, ולכן כיון שאירע לפעמים שמתקלקלת הספינה ונמצא שאין ההצלה ברורה צריך להודות ולברך הגומל, וא"כ כ"ש בעראפלאן שגרוע ממים שאף רגע אחד אין יכול להיות באויר שודאי שישיבתו בעראפלאן הוא הצלה וכיון שאירע לפעמים שמתקלקל העראפלאן הרי נמי נמצא שאין ההצלה ברורה שלכן יש לו להודות בברכת הגומל.
וזהו הטעם שאף בנסיעות הספינות שבזמננו נמי מברכין, אף שנגד הספינות דבזמן הגמ' ואף בזמן הש"ע הוטבו לענין סכנה בהרבה מאד שרק לפעמים רחוקות טובא אירע טביעה בספינה, ואולי הוא פחות מסתם דרכים שבזמנם שהיו בחזקת סכנה, שהוא משום דכיון דהספינה שיושב בה נחשבה שניצול על ידה מהסכנה שהוא במים שנמצא שאף בספינות שלנו הוא נחשב ניצול מהסכנה והרי שייך בעצם לברך, רק אם היה ודאי בלא שום ספק שבספינה ניצולים מהמים היה פטור, משום שלא היה שייך להחשיב שנעשה לו חסד מהשי"ת בנסיעה זו, אבל כיון שאף בספינות אלו שבזמננו אינה הצלה ברורה אף שרק לפעמים רחוקות אירע טביעה שלא מצלת, נחשב עכ"פ שנעשה לו חסד מהשי"ת שיש לברך, ואף שהוא חסד קטן מכפי שהיה בימים ההם נמי צריך לברך דכי על חסד קטן לא נודה להשי"ת שעשה עמנו החסד, והא חזינן לגבי חיוב ברכה על עניני אכילה ושתיה והנאה שאין חלוק בין אכילה ושתיה והנאה גדולה לאכילה ושתיה והנאה מועטת. ול"ד להולכי סתם דרכים שבעצם אין בזה סכנה ואין צורך להצלה ורק כשאירע איזה דבר כליסטים וכדומה צריכים להצלה, אבל כיון שלא אירע שלא היה שם שום דבר המזיק הרי נתברר שלא היה שם שום חשש סכנה ולא נעשה עמו יותר חסד מכפי שהיה בביתו. ולכן אף שעתה במדינתנו נוסעים במאשינעס /במכוניות/ שיותר מצוי חשש סכנה נמי א"צ לברך אלא כשאירע ח"ו איזה דבר שפגעו ונגעו המאשינעס ולא הוזקו, אבל כשהיה כשורה שלא נפגע במאשין אחר, הרי נתברר שלא היה חשש סכנה ולא נעשה עמו יותר חסד מאם היה בביתו….
ופשוט שאין חלוק בין נוסעים בעראפלאן למעבר הים או לנוסעים במקום יבשה ממקום למקום שבכולם להטעם שבארתי צריך לברך אף כשלא אירע שום דבר בדרכו. ושמעתי שיש שמורים שלא לברך ואינו כלום אלא צריך לברך", וכן כתב הגרש"ז אוירבך בהליכות שלמה הל' תפילה פכ"ג סעי' ס"ה, והנה באורחות רבינו ח"א עמ' צ"ג כתב בשם החזו"א שעל מטוס יש לברך ובשם הגרי"י קנייבסקי הוסיף דמקור דין זה מיורדי הים וא"כ אם הם טסים מעל ליבשה לא מברכים, וכן כתב הגרי"ש אלישיב אשרי איש ח"א פ"מ אות ט"ו.
אמנם בשו"ת בצל החכמה חלק א סימן כ כתב לחלק "כתב בחי' המאירי למס' ברכות נ"ד: בשם יש מי שאומר דלא אמרו בהולכי מדברות ויורדי הים שצריכים לברך אלא כשאירע להם מקרה סכנה ונצולו הימנה והיינו הולכי מדברות שתעו ויודרי הים שעמד עליהם נחשול שבים אבל אם לא אירע להם כן א"צ לברך. והמאירי חולק וס"ל שאעפ"י שלא אירע להם שום סכנה צריכים להודות הואיל והדבר מצוי להסתכן ע"כ ע"ש.
והנה מדברי הרד"ק בפי' לתהילים ק"ז י', נלענ"ד מוכח כדעת היש מי שאומר הנ"ל. שהרי כ' וז"ל ובאסורים ובחולים זכר עונם (ר"ל באסורים כתי' (שם י"א) כי המרו אמרי אל גו' ובחולים כתי' (שם י"ג) אוילים מדרך פשעם גו') כי בעונם נלכדו ונחלו, אבל הולכי מדבריות ויורדי הים לא זכר בהם עונם כי תחילת דרכם אין בהם רע ונזק ולא ילכו מדברות ולא ירדו ימים בעונם אלא יבא להם דבר צרה וסכנה בדרך כדי שישובו אל ה' ויושיעם עכ"ל.
אמנם מפרש"י שם פסוק ד' מוכח לענ"ד כדעת המאירי, שהרי כ' הולכי מדברות אף הם צריכים להודות שהרי פעמים שהם תועים ורעבים וצמאים עכ"ל ואי כדעת היש מי שאומר מה זו נתינת טעם להצריכם להודות, כיון שהם לא רעבו וצמאו, גם אם "פעמים שהם תועים" מאי הוי והכי הול"ל הולכי מדברות צריכים להודות על שתעו ורעבו וצמאו א"ו דאף שהם בעצמם לא תעו כלל מ"מ צריכים לברך לפי "שפעמים" שהם תועים ומצוי הדבר שיסתכנו, ע"כ צריכים להודות לה' על שעברו בשלו' בלי פגע רע, וכשיטת המאירי.
וכנלענ"ד מוכח ממש"כ הרא"ש בסוגי' דברכות שם פ"ט הל' ג', ונהגו באשכנז וצרפת שאין מברכים ברכת הגומל כשהולכים מעיר לעיר דס"ל שלא הצריכו להודות אלא הולכי מדבריות דשכיחי בי' חיות ולסטים כו' עכ"ל. מדכ' "דשכיחי בי' חיות ולסטים" משמע אפי' לא אירע לו סכנה צריך ג"כ לברך וכ"מ משו"ע או"ח סי' רי"ט סעי' ז' שכתב ג"כ כעין לשון זה ע"ש. (ועיי' מזה לקמן אות ה').
גם מתשו' הריב"ש (סי' של"ז מובא בב"י סוסי' רי"ט), נלענ"ד מוכח בהדיא שדעתו כדעת המאירי הנ"ל. שהרי נשאל במי שנפל עליו כותל או ניצל מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצ"ב אם צריך לברך הגומל, והשיב וז"ל, נראה שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות זהו מפני סכנת ארי' וגנבים המצויים בדרכים וא"כ כשעמד עליו ארי' לטורפו אפי' בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כ"ש שצריך להודות כו' עכ"ל…
וכן נראה דעת הפרישה (סי' רי"ט אות א'), שכ' אעפ"י שיורדי הים והולכי מדברות הם בסכנה מ"מ מאחר שנמלטים כו' ל"ה סובל שום צער כלל כו' עכ"ל מוכח דגם כשלא אירע לו בדרך שום דבר ג"כ צריך לברך.
(ו) ואמנם כ"ז בהנהו ד' הכתובים בקרא דצריכים להודות. אבל במאי דמבואר בשו"ע (סוסי' רי"ט) דהני ד' לאו דוקא אלא ה"ה לכל מי שנעשה לו נס. הנה בשו"ע שם פרט, כגון שנפל עליו כותל או ניצל מדריסת שור או שעמד עליו ארי' בעיר לטורפו או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכל כיוצ"ב צריכים לברך הגומל כו' עכ"ל הרי בכל אלה אירעה לו מקרה סכנה מיוחדת וניצל ממנה ומשמע הא אם לא כן א"צ לברך. והוא מוכרח, שהרי הלכה זו מקורה מתשו' הריב"ש שהעתקתי לעיל. והוכיח לה, מהא דהולכי מדברות צריכים להודות מפני סכנת ארי' וגנבי' המצויים בדרכים וא"כ כש"כ כשעמד עליו באמת ארי' לטורפו אפי' בעיר ע"ש. נמצא כל הוכחתו רק להיכא שאירע מקרה סכנה ממש אבל כשהי' במקום שעלול להתרחש סכנה ולא התרחש י"ל דדוקא הני ד' הכתובים בקראי צריכים לברך ולא אחריני.
וכן מוכח להדיא מחי' המאירי בברכות שם שכ' וז"ל אלא שנראה לי שלא נאמרו (בקרא ד') אלו בפרט, אלא שאעפ"י שלא אירע להם סכנה צריכים להודות הואיל והדבר מצוי להסתכן אבל כל שאירע לו סכנה הן סכנת נפשות וניצל ממנה בכל דבר צריך להודות ויש בזה חולקי' מתורת חובה הא מתורת רשות ודאי מברך עכ"ל. וכונתו מבוארת שבא לחלוק על היש מי שאומר שמביא לעיל מני' בסמוך, דס"ל דגם בד' הכתובים בקרא דוקא באירע להם סכנה צריכים לברך. לזה קאמר דבאירע סכנה בכל דבר צריך להודות וא"כ ע"כ להכי פרט הכתוב ד' אלו, שאלו צריכים לברך גם בלא מקרה סכנה כיון שהדבר מצוי שיסתכנו, הרי להדיא דעת המאירי כדעת הריב"ש שהני ד' לאו דוקא ואפי"ה בהצלה מכל סכנה שחוץ מד' המבוארים בקרא א"צ לברך רק כשאירע להם מקרה סכנה ממש.
אלא שעדיין יש מקום לעיין בזה מהא דמבואר בב"י או"ח סי' רי"ט בשם הארחות חיים דההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר שמזכירין לו עונותיו יברך הגומל אחר שעבר וי"ל כיון דדבר קצר הוא לעבור מהרה אינו נחשב לסכנה עכ"ל. והרי ההולך תחת קיר נטוי או ע"ג הגשר שלא אירע לו סכנה אלא שעבר במקום סכנה ואפי"ה אי לאו שהוא דבר קצר שעובר מהרה הי' צריך לברך אף שאינם מד' הנזכרים בקרא. מ"מ ממה שסיים הב"י עלה וז"ל וכ' עוד י"א שד' בלבד צריכים להודות אבל אחרים שברכו הויא ברכה לבטלה וכ"פ הרש"ט פלכו בשם התוס' עכ"ל, משמע דלהא"ח גופא לא ברירא לי' האי מילתא לברך על הצלה מסכנה חוץ מד' הנזכרים בקרא אפי' באירע לו מקרה סכנה ממש ומכש"כ כשלא אירע לו כן, רק עבר במקום סכנה.
נמצא לפי מנהגנו, לברך הגומל על הצלה מכל סכנה, א"כ לדעת הא"ח יש לברך עליהן אפי' כשלא אירע לו מקרה סכנה, וכ"נ ממש"כ הטו"ז (סוסי' רי"ט) להסביר מנהגנו לברך בשם ומלכות על הצלה מכל סכנה, משום דכולן נכללו בהולכי מדבר דנקט בגמרא ע"ש. וא"כ מסתבר שדינם לגמרי כדין הולכי מדבר לברך אפי' כשלא אירע להם מקרה סכנה. אמנם לדעת המאירי אין לברך בהצלה משאר סכנות רק באירע מקרה סכנה וגם זה אולי רק בתורת רשות וכמש"כ בהדיא. וכן מוכיחין דברי הריב"ש, שהרי כל הוכחתו לברך בשאר סכנות, רק להיכא שאירע מקרה סכנה וכמש"כ לעיל בסמוך (ד"ה אמנם) ע"ש. ולמעשה גם להא"ח אין לברך כיון שלדידי' כל סכנה חוץ מד' הנזכרים בקרא הוי ספק אם לברך עליהן בכלל וכמש"כ. הרי דעת כל הפוסקים שוה שלא לברך בלא קרה לו מקרה סכנה, ואף שלפי מנהגנו לברך על הצלה מכל סכנה היינו צריכים לברך לדעת הא"ח גם כשלא אירע שום מקרה סכנה, מ"מ כיון דלקושטא דמילתא גם להא"ח אין לברך כן ראוי לנהוג…
נמצא קם דינא דבד' הנזכרים בקראי צריך לברך בשם ומלכות אפי' לא אירע לו מקרה סכנה, משא"כ בהצלה משאר סכנות לא יברך בשם ומלכות, רק באירע לו מקרה סכנה וניצול ממנה, אבל עבר במקום סכנה ולא אירע לו מקרה סכנה לא…
מבואר כי אין לחייב לנוסעי האוירון לברך הגומל רק אם נוכיח ונחליט שהאויר שמעל לימים ומדברות ועד לשמי רום נחשב כימים ומדברות ממש, וגם יתברר שיש תוספת סכנה בטיסה מעל לימים מאשר בטיסה מעל ליבשת ומקומות ישוב, ע"י אותם הגורמים המהוים סכנה ליורדי הים. כי רק אז אפשר לכלול נסיעה באוירון בכלל יורדי הים והולכי מדברות וכמש"כ. ויען אין כל הוכחה לדברים אלה, ואדרבה הרי אמרינן לענין שבת שרה"י עולה עד לרקיע (שבת ז' סוע"א), ודוקא לענין שבת ומשום דאמרינן גוד אסיק מחיצתא אבל לשאר מילי לא, עיי' גיטין (ע"ט סוע"א). ועיי' סוגי' דב"ב (ס"ג ב) האי מאן דמזבין לי' ביתא לחברי' כו' דעומקא ורומא בסתמא לא קני. ועיי' טושו"ע חו"מ סי' רי"ד (סעי' ד' ה') ובאחרונים שם, על כן נלענ"ד שאין לברך על הנסיעה באוירון ברכת הגומל בשם ומלכות. אבל בלי שם ומלכות בודאי שיש לברך, ובפרט כי ברוב הפעמים א"א לנוסעי האוירון לדעת אם היתה איזה סכנה, כי קברניטי האוירון מעלימים את זה מלפני הנוסעים מטעמים מובנים כידוע. ואמנם ידענא כי רבים וכן שלמים מברכים הגומל על נסיעה באוירון בשם ומלכות, תורה היא והנלענ"ד כתבתי.
העולה להלכה: – א) יורדי הים והולכי מדברות צריכים להודות גם כשלא אירע להם מקרה סכנה בדרך (אות ב' – ה'). – ב) הנכנסים לים בסירות לשם טיול ואינם מתרחקים משפתו א"צ לברך הגומל כשיצאו, אבל אם אירע להם שם מקרה סכנה וניצולו לכו"ע ולכל המנהגים צריכים לברך (אות ג). – ג) בסכנה שחוץ מד' הנזכרים בקרא א"צ לברך אלא כשאירע מקרה סכנה וניצולו אבל לא קרה מקרה סכנה אלא שעברו במקום סכנה בלי פגע א"צ לברך (אות ו) – ד) נוסע באוירון והגיע למחוז חפצו בלי מקרה סכנה בדרך, יברך הגומל בלי שם ומלכות ואם אירע לו מקרה סכנה וניצול יברך בשם ומלכות (אות ז').
פעיה"ק ירושלם ת"ו מ' אב תשט"ו לפ"ק. בצלאל שטערן
נ. ב. באלול שנת תשט"ו כאשר חזרתי ארצה בע"ה לטובה באוירון, והיתה שאלה זו נוגעת אלי בעצמי הצעתי תמצית דברי הנ"ל לפני הגאון האדיר מרן דוב בעריש וויידנפלד שליט"א גאבד"ק צ'בין וכעת פעיה"ק ירושת"ו, והסכים לדברי. גם הוגד לי כי כ"ק מרן הרה"ק מבעלזא שליט"א [זצוקללה"ה] מורה לחסידיו הבאים לחסות בצלו, שאם באו באוירון יברכו הגומל בלי שם ומלכות. ובחדש אדר תשי"ז זכיתי לשאול פי קדשו ואמר לי בפירוש שכן הוא מורה לכל שואליו שהנוסע באוירון יברך הגומל אבל בלי שם ומלכות, וב"ה שהנחני בדרך האמת".
וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק חלק ב סימן מז "
(א) הנה לע"ע אין לי מה להוסיף הרבה בזה, רק שכבר חקר בזה בקובץ תל תלפיות (שנת תרצ"ד אות נ"ח) דכתב שם העורך בפשיטות בזה"ל, ולענין ברכת הגומל נראה דאין מברכין כשפורח מעיר לעיר שהרי המנהג שאין מברכין כשהולכין מעיר לעיר כמבואר /באו"ח/ (סי' רי"ט סעי' ז'), ולא רק כשהולכין, גם כשנוסעין בספינה מפעסט לוויען וכדומה, מעולם לא שמענו שמברכין הגומל, וגם בהפורח כיון שנעשה כהוגן ע"פ הטעכניג /הטכניקה/ אינו מוחזק בסכנה, ורק כשפורח סביב העולם וכדומה, או שמגביה לפרוח יותר משיעור הידוע, והפורח למעלה האצעאן /האוקינוס/ במקום הידוע למסוכן, מקרי מוחזק בסכנה, ופורחים שם רק אנשים שאינם חסים על חייהם ומאבדים עצמם לדעת על הספק אולי יצליחו וינצלו ויהי' זה להם לשם ולתהלה עכ"ל, אמנם הוא רק מפשט פשיטא לי' תרתי, א' דמעיר לעיר בודאי אין צריך ברכת הגומל, ובמקום שמוחזק לסכנה בודאי צריך לברך, אבל כגון שנוסעים כעת באוירון ממדינה למדינה הקרובות והרחוקות דרך ימים ומדברות, לא כתב כלום, וביותר כעת שכבר נשתנה הדבר למעליותא מחמת גודל הטעכניג שאין סכנה באוירון כמו אז, בודאי יל"ע אם לברך, וכמדומה לי שהעולם נהגו לברך, שס"ל דלא גרע מיורדי הים והולכי מדברות, וכן ראיתי בספר יביע אומר (שנדפס לא כבר, ח"ב או"ח סי' י"ד) שכתב כן, אבל אין ראי' שהרה"ג שליט"א המחבר הוא ספרדי, והמה כנראה נוהגים כמנהג ספרד המובא בש"ע שם, דאף כשהולכים מעיר לעיר מברכים ברכת הגומל עיין שם, אולם נאמר לי בשם מרן הגה"ק מסאטמאר שליט"א שצווה לברך", וכן צדד למסקנה וראה שם מה שכתב לבאר בדעת המהר"א מבעלז.
וכתב בשו"ת אור לציון פי"ד שא' מ"ג "שאלה. הנוסע במטוס, וכן המטייל בספינה, האם מברך ברכת הגומל כשמגיע למקום יעדו.
תשובה. הנוסע במטוס נוסעים, מברך ברכת הגומל, אבל הנוסע יחידי במטוס, כגון בטיסה פרטית, וכן טייסים בצבא הטסים שלא בשעת מלחמה, אין מברכים ברכת הגומל. והמטייל בספינה, אם שט במשך שעה וחומש, אפילו לשם טיול, כל ששט מעיר לעיר, כגון מעכו לחיפה, או מטבריה לעין גב, ולא רואים אותו מהחוף, מברך ברכת הגומל.
וביאר בהערה "ראה לעיל בבאורים לתשובה מ"א, שנתבאר שברכת הגומל נתקנה על חשש ליסטים וחיות רעות, ולא על חשש תאונות דרכים, ולכן הנוסע במטוס נוסעים שיש חשש ליסטים מברך ברכת הגומל, אבל אם טס יחידי, וכן טייסים בצבא, אפילו הם מרובים, כיון שמכירים זה את זה אינם מברכים ברכת הגומל, כיון שאין חשש ליסטים, ורק חשש תאונה. ואולם טייסים בצבא בשעת מלחמה, ודאי שמברכים ברכת הגומל כששבים בשלום, כיון דחשוב כמקום המוחזק בסכנה ביותר, דמברך ברכת הגומל אף אם נסע פחות מפרסה וכמו שנתבאר בתשובה הקודמת.
והמטייל בספינה נראה שדינו כדין נוסע מעיר לעיר, דבעינן מהלך פרסה. ונראה שבכלל יורדי הים הוא אף המפליג לשם טיול, ולכן כל שהתרחק מהחוף שאין יכולים לראותו ולהצילו בשעת סכנה. הרי הוא בכלל יורדי הים שהם בסכנה, ומברך ברכת הגומל".
ולגבי אם נסיעות מצטרפות כתב בשו"ת אור לציון שא' מב "שאלה. מי שנסע ברכב מעיר לעיר, האם צריך לברך ברכת הגומל.
תשובה. אין הנוסע מעיר לעיר מברך ברכת הגומל אלא אם כן נסע בכביש שתנועת המכוניות בו דלה באופן שאין רכב זה רואה רכב אחר, כגון בכבישים נידחים, או שנסע בשעות הלילה המאוחרות. וצריך שמשך הנסיעה יהא לפחות שעה וחומש, והליכה וחזרה באותו יום מצטרפים לברכת הגומל, ואפילו נסע ביום וחזר בלילה, אבל אם חזר למחרת אין מצטרף. ואם יש בנסיעה אחת שעה וחומש, אם נוסע וחוזר באותו יום, מברך ברכת הגומל רק פעם אחת בסוף חזרתו, ואם נוסע ביום אחד וחוזר למחרת, מברך בכל יום ברכת הגומל. וכל זה בדרכים רגילות, אבל הנוסע בדרכים מסוכנות, כגון הנוסע לחברון או בכביש הבקעה וכדומה, שיש חשש סכנה לעובר שם, מברך בכל אופן, אפילו מצויים באותו כביש הרבה כלי רכב, ואפילו נסע פחות מפרסה",
וביאר בהערה "בשו"ע בסימן רי"ט סעיף ז' כתב, באשכנז וצרפת אין מברכין (ברכת הגומל) כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדבריות, דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים, ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה, ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אפילו בפחות מפרסה. ע"כ. מפורש בדברי מרן שבני ספרד צריכים לברך ברכת הגומל כשנוסעים מעיר לעיר. אולם נראה שכיון שכל תקנת ברכת הגומל היא על סכנת חיות רעות וליסטים, כמבואר בשו"ע, א"כ כיום שיש כלי רכב רבים בכבישים בלא הפסק, אין חשש של ליסטים ולא של חיות רעות, ואי אפשר לומר שדרכים אלו בחזקת סכנה זו, ומשום סכנת תאונת דרכים אין לברך, שסכנה זו אינה בכלל תקנת חז"ל לברך ברכת הגומל, שהרי בודאי שאף הנוסע שעה וחומש בעיר וכגון בערים הגדולות בעולם אינו מברך, אעפ"י שיש בהם סכנת תאונת דרכים, ועל כרחך שהתקנה היתה רק משום ליסטים וחיות רעות, ולכן רק באופן שיש חשש ליסטים וחיות רעות, וכגון שיש מרחק גדול בין רכב לרכב, באופן שאין רכב זה רואה רכב אחר, וליסטים וחיות רעות אינם חוששים לפגוע בהם, נחשבת הדרך בחזקת סכנה, ומברך ברכת הגומל לכשמגיע בשלום.
ומכל מקום אין צריך שבכל משך הנסיעה לא יראה רכב אחר, ואף אם עובר דרך ישובים באמצע הדרך, אלא כל שבחלק מהנסיעה נסע לבד מברך ברכת הגומל, ואמנם בבאה"ל בסימן ק"י סעיף ז' ד"ה ואין, הסתפק בזה לענין תפילת הדרך, מ"מ נראה שהעיקר לדינא לדעת מרן שבכל גוונא מברך ברכת הגומל, וראה עוד בזה בקצות השלחן סימן ל"ז בבדי השלחן שם ס"ק ג', ואכמ"ל.
וצריך שמשך הנסיעה יהא לפחות שעה וחומש, שהוא מהלך פרסה כשהולך ברגל, דכיון ששיעור פרסה אינו תלוי רק במרחק, אלא במשך הזמן שעובר בשיעור זה, בעינן זמן מהלך פרסה. ואעפ"י שבשדי חמד אסיפת דינים מערכת ברכות סימן ב' אות ט"ו הביא בשם הפתח הדביר ח"ג דף שי"ג ע"ב שבכל אופן אזלינן בתר שיעור מהלך פרסה, ואפילו נוסע במסילת הברזל, וכן הביא בכה"ח בסימן רי"ט אות מ"א, ולמדו כן מהגמ' פסחים צ"ד ע"א, שאם היה יכול לבוא בסוסים ופרדים ג"כ לא חשיב קרוב לענין קרבן פסח, וכן כתב במ"ב בסימן ק"י ס"ק ל' לענין תפילת הדרך, מ"מ נראה דאינה ראיה, דשאני התם שלא חייבוהו לבא בסוסים ופרדים, אבל כאן זיל בתר טעמא, שהוא משום חשש סכנה, וסכנה תלויה גם במרחק הנסיעה וגם בזמן הנסיעה, שאף באותו מרחק אם נוסע יותר לאט סכנתו מרובה יותר, ולכן בעינן ג"כ שיסע משך שעה וחומש, וכן הביא סברא זו לחלק בשו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סימן מ' בשם הגאון חכמת שלמה לענין אבלות בבא ממקום רחוק, וחילק בין קרבן פסח ואבילות, וקלסיה לסברא זו, ע"ש, ולכן למעשה אין לברך אא"כ נסע שיעור פרסה ונסע במשך שעה וחומש. ורק אם נסע בדרך מסוכנת, כגון הנוסע כיום לחברון או בכביש הבקעה, שיש חשש לתוקפים ערבים, מברך אף בנסע פחות מפרסה, וכמו שהובא לעיל מדברי השו"ע.
ונראה שההליכה והחזרה מצטרפים לענין זה, כיון שעכ"פ נסע בדרך שיעור פרסה. וכבר נתבאר לעיל בפרק ז' תשובה כ"ח לענין תפילת הדרך שלילה ויום מצטרפים לענין תפילת הדרך, והוא הדין לברכת הגומל, אבל יום המחרת לא מצטרף, ע"ש. ואף אם נוסע ביום וחוזר בלילה כשאין מכוניות מצטרף לשיעור שעה וחומש. והנוסע כמה פעמים ביום מברך פעם אחת בכל יום. והנוסע יומיים זה אחר זה ויש בכל נסיעה שעה וחומש, מברך בכל יום. ואפילו שביום הראשון עדיין לא הגיע למקומו, מ"מ כיון שנסע לאותו מקום על דעת להתעכב שם מעט, מברך ברכת הגומל, וכמו שכתבו האחרונים, וראה בזה בכה"ח שם אות ה', ע"ש".
אולם מרן הרב כתב "הנוסע מעיר לעיר נסיעה רצופה למעלה מ72 דקות וכן הטס ממקום למקום 72 דקות (כדין הולכי מדבר וא"כ יברך גם בטס מעל יבשה), מברך ברכת הגומל אנשים הנוסעים יום יום באופן קבוע יברכו פעם אחת בחודש".
והוסיף שלא מברכים עד שתגמר הנסיעה ופשוט.
11וכתב הכה"ח בס"ק ה' "וכתב שם המאמר מרדכי דשלוחי ארץ ישראל נוהגין שבכל מקום שהולכין מברכין ברכת הגומל, וכתב הטעם שמתוך שהם מתעכבים שם הרבה נוהגין כן. וכתב עוד שראה נוהגין כשהולכין ממקום למקום שמברכין הגומל בהגיעם למחוז חפצם וחוזרים לברך הגומל בשובם לביתם לשלום יעו"ש. והביאו השדי חמד באסיפת דינים מערכת ברכות סימן ב' אות י"א וכתב שם בשם מוהר"י אבולאלפייא דההולכין להשתטח על קברי הצדיקים המנהג לברך בכל מקום והטעם משום דהיוצאין לילך על קברי הצדיקים חפצם ורצונם אל כל אתר ואתר ואדעתא דהכי נפקי, וכתב דגם הוא ז"ל עשה מעשה לברך יעו"ש. ונראה דכל זה אם דעתו להתעכב ולנוח שם איזה ימים, אבל אם דעתו רק להשתטח ולשוב תיכף ביום ההוא או למחרתו אין לברך עד שיגיע למקום שרוצה לנוח שם איזה ימים או עד שישוב לביתו לשלום. וכן עשינו מעשה בשנת התרס"ח כשהלכנו מירושלים ת"ו לחברון להשתטח על קברי אבות ולא היה רצוננו להתעכב שם אלא לשוב ביום השני ולא ברכנו שם הגומל עד שובנו לירושלים ת"ו".
ברכה אחת פוטרת את כולם
כתב הכה"ח בס"ק א "ארבעה צריכים להודות וכו'. ומי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כי אם ברכה אחת לכולם. פרי הארץ חלק אורח חיים סימן ז', יד אהרן בהגהות הטור. וכן מי שהיה חבוש בבית האסורים פעמים ושלש די בברכה אחת. קול בן לוי סימן א'. וכן כתב הגנת ורדים כלל א' סימן מ"ח".
העולה
הטס במטוס מעל ל72 דקות מברך בין שזה מעל ליבשה ובין מעל לים, לדעת אג"מ מברך אף בטס פחות, ולדעת הגרי"ש דווקא בטס מעל לים.
הנוסע במוכנית לדעת המשנ"ב שיעור הוא פרסה וכן כתב הכה"ח , ללדעת מרן הרב וגרב"צ 72 דקות נסיעה לדעת הגרב"צ צריך שלא יראה את המוכנית הבאה ולדעת מרן הרב בכל זאת מברכים.
וה"ה בנסיעה באופניים 72 דקות שמברך.
אם ממשיך מאחד לשני ברצף מצטרפים אחד לשני אם מפסיק ביום לא מצטרפים.