שאלה
מקפיא שנשאר פתוח בשבת – והתחיל לצפצף האם מותר להערים ולשלוח את הילד לקחת לעצמו ארטיק מהמקפיא, ותוך כדי מתוך ההרגל יסגור את דלת המקפיא?
תשובה
לכתחילה יש לומר לגוי אין גוי – יכול לומר לקטן שמבין (עד גיל שש שמתעסק ולא יודע שיכבה הצפצוף) שיש שם אוכל ויפתח את המקרר בשבילו, ועדיף לומר לקטן שאינו בנו. וכל שכן שאין צורך למנוע מקטן הנ"ל לפתוח את דלת המקרר אם עושה מעצמו.
לאשכנזים יש להקל גם בקטן שהגיע לגיל חינוך כמו שמשמע בדברי הרשב"א.
מקורות
כתב בחידושי הרשב"א (יבמות קי"ד ע"א): "ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם – מותר לומר לו לאכול בפירוש, דהא למ"ד בשל תורה ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם אין ב"ד מצווין להפרישו כדמתרצינן הכא הב"ע בעציץ שאינו נקוב מדרבנן ואמרי' נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקי"ל דאף בשל תורה אין ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם מחתין בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול". ומיהו כתב בתשובה (ח"א סי' צב) שלא אמר כן אלא להלכה אבל לא למעשה.
וכתב הבית יוסף (סי' שמ"ג): "ולענין איסורין דרבנן כתב הר"ן בריש יומא (א. ד"ה יום הכפורים) שכל שהוא לצרכו של תינוק אף על פי שהגיע לחינוך – מאכילין אותו איסור דרבנן אפילו בידים, וכן כתב הרשב"א (שם ושבת קכא. ד"ה שמעת). והרמב"ם בסוף מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) כתב דלהאכילו בידים – אסור אפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות".
כתב השו"ע סי' שמ"ג סעי' א' "קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (מאיסור דאורייתא); ולהאכילו בידים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים; וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות. הגה: וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ). וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד".
וכתב המשנ"ב בס"ק ג' "אבל החינוך בל"ת בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו וכן אם הוא כהן אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו אא"כ הוא בר הבנה אזי מצוה על אביו להוציאו כדי להפרישו מן האיסור מחמת מצות חינוך. ולהכניסו בבית שטומאה בתוכו וכן לספות לו בשאר איסורים אסור אפילו בתינוק שאינו בר הבנה עדיין וכמו שנכתוב לקמיה"
וכתב בס"ק ד' "ולכן אסור ליתן לתינוק (אפי' שאינו בר הבנה) דבר מאכל של איסור אפילו לשחוק בו שמא יאכלנו דהוי כמאכילו בידים [מ"א]". וכן כתב הכה"ח ס"ק י"ג וי"ט
וכתב הבה"ל בד"ה מדברי סופרים "ודעת הרשב"א והר"ן דאם התינוק צריך לכך מותר אפילו לספות לו בידים דבר שהוא אסור מדרבנן אך המחבר סתם לדינא כדעת החולקים עליהם ואוסרים בכל גווני" ונראה שכך מצדד למעשה להקל בזה אם זה לצורכו וכך נראה בכה"ח ס"ק כ"ז. וכן כתב השו"ע הרב בסעי' י' "אבל מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו ואפילו אם ידוע שיעשה בהם כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת כמ"ש בסי' ש"מ אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי כיון שמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך להפרישו כמו שנתבאר למעלה רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק".
ב
וכתב בשו"ע (סימן של"ד סעי' כ"ה): "אינו יהודי שבא לכבות אין צריך למחות בידו, אבל קטן שבא לכבות – צריך למחות בידו", עכ"ל. וכתב הבית יוסף (סי' של"ד): "ובפרק חרש (יבמות קיד.) גבי הא דאיתא התם רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבת, אמר ליה רבי פדת: זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו, אלמא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו. ומתיב מדתנן: קטן שבא לכבות – אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו. ומשני רבי יוחנן: בעושה על דעת אביו. ופירש רש"י שהתינוק צופה באביו שנוח לו בכך ואביו עומד עליו [דהוה] כאילו הוא מצווהו לעשות, אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיעו שנאבדו ולא הכירו בדעתו שנוח לו וכו'. ויותר נכון לומר דבדליקה מסתמא מרגיש הקטן שעושה נחת רוח לאביו בכיבוי, הילכך אף על פי שלא הראה לו אביו דניחא ליה בכיבוי מסתמא לעשות נחת רוח לאביו הוא עושה וצריך למחות בידו, אלא אם כן אין בקטן דעת להבחין אי ניחא ליה בהכי, אבל בדבר שאין היזקו ברור אם לא הרגיש הקטן בהיזק אף על פי שאם היה יודע בהיזק יש בו דעת להבחין דניחא לאבוה בתיקונו השתא דלא הרגיש בהיזק הוי כמו שאין בו דעת להבחין ושרי, ולכן בפרק כל כתבי דמיירי בדליקה שהוא היזק הנראה לעינים, לא חילק אלא בין יש בו דעת להבחין, לאין בו דעת להבחין דכל שיש בו דעת להבחין אפילו לא יראה לו אביו דניחא ליה – אסור, אבל בפרק חרש שההיזק הוא אבידת מפתחות שהוא דבר שאינו נראה לעינים, כתב בעושה על דעת אביו שהתינוק צופה באביו שנוח לו בכך, כלומר לא דמיא דליקה לאבידת מפתחות, דהתם בדליקה מאחר שיש בו דעת להבחין ודאי מן הסתם צופה ויודע שנוח לאביו בכך וכיון שאביו שם ואינו מוחה בידו הוי כמצווהו לעשות וכו'. וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב א' (ח"א יג ע"ג). ומשמע מדבריו דבעושה על דעת גדול אף על פי שאינו אביו – אסור".
וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ס"ה): "דקטן אין לו שקול הדעת לעשות אדעתיה דנפשיה ועושה לדעת אביו, שיודע שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו, ואסור, דמצווה על שביתתו. ועיין במג"א שכתב בשם הר"ן דאפילו למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן, ג"כ צריך למחות בידו", וכתב בשער הציון שם (ס"ק נ"ד): "ולעניות דעתי דבדליקת אביו מחוייב אביו מן התורה למחות בידו כיון שהוא עושה לדעתו, כדי שלא יעבור אמה דכתיב: 'לא תעשה וגו' ובנך ובתך', ובדליקת אחרים מחוייב האחר על כל פנים מדרבנן למחות בידו, דהא הגמרא שקיל וטרי אמאי התירו באינו יהודי, ומשני: אינו יהודי אדעתיה דנפשיה עביד, מה שאין כן בקטן זה, וכמו שכתב בבית יוסף", וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק קכ"א) וכה"ח (סי' שמ"ג ס"ק א').
ג
כתב מרן הרב במאמר מרדכי ח"ה פרק קכ"א סעי' י"ג "שכחו לכבות את האור במקרר בערב שבת ויש צורך גדול לפותחו ואין גוי – יכול לומר לקטן שמבין (עד גיל שש אך לא יודע שעם פתיחת המקרר נדלק גם האור) שיש שם אוכל ויפתח את המקרר בשבילו, ועדיף לומר לקטן שאינו בנו. וכל שכן שאין צורך למנוע מקטן הנ"ל לפתוח את דלת המקרר אם עושה מעצמו".
וכתב שם בהערה כ' "הנכון ביותר שיאמר לגוי לפתוח את המקרר לצורך עצמו, ורשאי לומר לגוי: "אם אתה רוצה תפוח עץ – תקח מהמקרר", ונמצא שהוא פותח את המקרר לצורך עצמו, ובכגון זה הדבר מותר, ואז רשאי הישראל ליקח לעצמו, אך לא יאמר לו לסגור את המקרר. ואם אין גוי, אמנם אם זה איסור דאורייתא – הרי אסור לומר לקטן שיעשה את זה, אך אם זה איסור דרבנן כגון שאין הקטן יודע שמדליק את המנורה אפשר שיש לדונו כמתעסק וכדו', וכמו שכתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן רנ"ט): "ראיתי בסימן א' מה שכתב לחלק בקטן בין איסורים דהנאה כמו חלבים ועריות דמתעסק חייב. יש חלות איסור על הקטן אלא שאין מענישין אותו. בין איסורין דמתעסק פטור בהו. וקטן כל מעשיו כמתעסק. תמיהני דהא קטן יש לו מעשה וחוקק אגוז למוד בה עפר מקבל טומאה, דחשיב מחשבתו שמוכחת היטב מתוך מעשיו, דפשיטא שחוקק לשם בית קיבול ומקבל טומאה. ועיין תוספות חולין (דף י"ב ע"ב) וכן המבעיר בשבת וכיוצא שמוכח היטב כוונתו להבעיר וכיוצא. מחשבתו מחשבה. ואם שאינו מחשבתו לעבירה. כל שוגג אין מחשבתו לעבירה. ואין צריך באיסורין רק כוונת המעשה". וא"כ כאן שאין מחשבתו מוכחת ממעשיו, יכול לומר לקטן שיעשה את זה, אמנם בשו"ת רע"א (מהדורא קמא סי' ח') כתב: "ונ"ל דבר חדש, דמה דממעטינן מאשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל אלא דמקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן אבל מ"מ מקרי שגגת איסור, אבל מה דממעטינן מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשה העבירה כלל". ובהמשך דבריו כתב שבשבת הוי שגגת מלאכה שאסורה מדרבנן. ולכן אנו מעדיפים שגוי יעשה ואם אין גוי עדיף לקחת את בן השכן מאשר את הבן שלו, כיון שיש בזה איסור דרבנן, ובבנו לספרדים מחמירים שאף בעושה לצורך עצמו יש לאביו להפרישו אלא אם יש צורך, וכיון שכן היכא דאפשר עדיף לעשות ע"י הבן של שכנו, ובכל אופן כל ההיתר זה רק אם לוקח לצרכו".
וא"כ ה"ה הכא לענין הצפצוף.
העולה
לכתחילה יש לומר לגוי אין גוי – יכול לומר לקטן שמבין (עד גיל שש שמתעסק ולא יודע שיכבה הצפצוף) שיש שם אוכל ויפתח את המקרר בשבילו, ועדיף לומר לקטן שאינו בנו. וכל שכן שאין צורך למנוע מקטן הנ"ל לפתוח את דלת המקרר אם עושה מעצמו.
לאשכנזים יש להקל גם בקטן שהגיע לגיל חינוך כמו שמשמע בדברי הרשב"א.