שאלה
במקרה שהשבע ברכות מסתיים בשבת, האם מברכים שבע ברכות בסעודה שלישית כאשר מברכים אחרי השקיעה?
תשובה
לספרדים אומרים רצה מכל מקום לא עושים שבע ברכות, לאשכנזים אם אכל גם בלילה לא אומרים רצה ואם לא אכל אומר רצה, אבל אין אומרים שבע ברכות.
מקורות
הנה דעת הרא"ש (שו"ת כלל כ"ב סי' ו') שאזלינן בתר סוף סעודה, ואם התחיל מבעו"י וסיים סעודתו בלילה – לא יוכל לומר "רצה והחליצנו", וז"ל: "ששאלת, מי שהתחיל לאכול בשבת סמוך לחשיכה וחשכה לו קודם גמר סעודתו, אם יזכיר של שבת בברכת המזון, כיון דעיקר הסעודה היתה בשבת. דע, שאין לו להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת המנחה של שבת, שאם לא התפלל אותה – מתפלל במוצאי שבת שתים של חול; כי אין להזכיר של שבת בחול אע"פ שנתחייב תפלה זו בשבת. וכן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום, דקאמר רבי יוסי (פסחים ק"ב): גמרו סעודתן, כוס ראשון – אומרים עליו ברכת המזון, שני – אומרים עליו קידוש היום. בתוספתא דברכות שונה בדברי רבי יוסי: ומזכיר של שבת בברכת המזון – אע"ג דסעודת חול היתה, כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת, הכא נמי, אע"ג דסעודת שבת היתה, כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת. אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל", עכ"ל.
אך דעת המהרי"ל (שו"ת סי' נ"ו שאלה ו'), שהקובע לאמירת "רצה" הוא עיקר סעודה, ועל כן מי שהתחיל סעודתו ביום שבת ונמשכה סעודתו עד הלילה – יאמר "רצה" כיון שסו"ס התחיל סעודתו ביום, וז"ל: "עוד שאל, במיימוני (הגהות מיימוני פ"ב דמגילה הי"ד אות א') כתוב וז"ל: מיהו אם משהה סעודתו עד הלילה אומר מהר"ם שצריך לברך 'על הנסים' כדאשכחן דרב צלי של שבת במוצאי שבת, עכ"ל (וקשה לי הא קיימא לן מי שלא התפלל בשבת במנחה יתפלל במוצאי שבת שתים של חול). תשובה: אם משכה סעודה עד הלילה, דבמיימוני כתוב דמברך בברכת המזון 'על הנסים'. וקשה לך דמי שלא התפלל בשבת במנחה דמתפלל במוצאי שבת ב' של חול, לא דמי כלל, דהתם טעמא דשעת מנחה עברה, ותפלת מנחה יש לה זמן קבוע, וכיון דהזמן עבר ולא התפלל מתפלל במוצאי שבת לתשלומין, ושני התפלות הם תפלת ערבית, היאך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה ושניה לתשלומין, דודאי שעת מנחה ליתא דכבר עבר' וערבית אינה במוצאי שבת אלא של חול, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת, וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול, וכן מנהג פשוט במדינת בני ח"ת בני אושטרייך, וכו'. אמנם (מכאן ואילך לא הובא בב"י, ונראה מדברי הב"י שם שחולק המהרי"ל על הרא"ש, וע"ע בט"ז שם ס"ק ז', א"ר ס"ק כ') יש תשובת הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל כ"ב סי' ו') דקיימא כוותיה שאין להזכיר מעין המאורע בלילה מוצאי היום אפילו התחיל מבעוד יום, וכן אית' באורח חיים (טור סי' תרצ"ה) בשם הרא"ש", עכ"ל.
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי ח"א פכ"ב הערה ל"ד "בשו"ע למעשה נמצא שמרן סותר את עצמו בשלושה מקומות שונים.
וז"ל מרן בהלכות סעודה (או"ח סי' קפ"ח סעי' י'): "היה אוכל ויצא שבת – מזכיר של שבת בבהמ"ז דאזלינן בתר התחלת הסעודה". ובבית יוסף (בשלהי סי' קפ"ח) מביא את דברי הרא"ש בתשובה ואת הגה"מ נגדו, ומצטט את דברי האורחות חיים להלכה, וז"ל: "וכן כתב בארחות חיים וזה לשונו: 'היה אוכל ויצא שבת, כתבו התוספות שמזכיר של שבת בברכת המזון שהכל הולך אחר התחלת הסעודה. והוא הדין בראש חודש ופורים וכן בתפילת נעילה אע"פ שהוא לילה מזכיר בה של שבת', עכ"ל", הרי לנו שמרן פסק שהתחלת סעודה קובעת, והוא כדעת המהרי"ל.
ובהלכות שבת (סי' רע"א סעי' ו') פוסק מרן, וז"ל: "אם גמר סעודתו (פי' שהתחיל אותה מבעו"י) וקידש היום קודם שברך בהמ"ז – מברך בהמ"ז על כוס ראשון ואח"כ אומר קידוש היום על כוס שני, וצריך להזכיר של שבת בבהמ"ז, אע"פ שמברך קודם קידוש", והוא כדעת הרא"ש. הרי לנו סתירה בדברי מרן!
ועודנו עומדים ותוהים האיך ליישב את הדברים, באים דברי מרן בהלכות פורים (סי' תרצ"ה סעי' ג') וטופחים שוב על פנינו, וז"ל: "ואם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה – אומר 'על הנסים', דבתר תחלת סעודה אזלינן; ויש מי שאומר שאין לאומרו", עכ"ל. ונמצא, שמרן בהלכות סעודה (סי' קפ"ח) נקט כדעת המהרי"ל; בהלכות שבת (סי' רע"א) נקט כדעת הרא"ש; ובהלכות פורים (סי' תרצ"ה) העלה על שולחנו את שתי השיטות.
אמנם הרמ"א פוסק שאזלינן אחר התחלת סעודה, וכותב כן בפירוש בהל' שבת (סי' רע"א סעי' ו'), וז"ל: "הגה – וי"א דאינו מזכיר של שבת, דאזלינן בתר תחלת הסעודה, וכן עיקר כמו שנתבאר לעיל סוף סימן קפ"ח" (שם מרן סתם כדעת המהרי"ל). וגם בסימן תרצ"ה כותב רמ"א, אחרי שמרן מביא את שתי הדעות: "ונוהגין כסברא ראשונה", כלומר שאזלינן בתר התחלת סעודה, הרי שדעת רמ"א בכל מקום כדעת המהרי"ל שהתחלת הסעודה קובעת לגבי ברכת המזון.
ביישוב הסתירה בדברי מרן מאריכים האחרונים, וכך כתב המג"א (סי' רע"א ס"ק י"ד), וז"ל: "וצריך להזכיר של שבת – אע"ג דבסס"י קפ"ח פסק דאזלינן בתר התחלת הסעודה, י"ל דספוקי מספק' ליה, ומספיק' בכל ענין צריך להזכיר, דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך כמ"ש סס"י ק"ח".
וכתב המג"א (שם ס"ק ט"ו) על דברי הרמ"א שפוסק כאן כדעת המהרי"ל, וז"ל: "וי"א דאינו מזכיר – אע"ג דבתוספתא בברכות קתני בהדיא דמזכיר, שאני התם שאכל ג"כ משחשיכה, אבל הכא שגמר סעודתו מבע"י – לא (הרא"ש ורי"ו); וא"כ אם אכל משחשיכה – לכו"ע צריך להזכיר, וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' נ"ו".
ונמצא להלכה שלדעת המג"א אליבא דמרן אם התחיל סעודתו ביום שישי אפי' אם לא משך סעודתו עד הלילה – גם כן יאמר "רצה" (כשמברך בלילה), כיון דספוקי מספקא ליה, ואילו לדעת רמ"א – לא מזכיר אם לא אכל, אבל אם אכל אז דעתו כדעת מרן שצריך להזכיר של שבת כיון שסו"ס אכל בשבת, וכך פוסק המשנ"ב (שם ס"ק ל'). (ובאוכל בשבת ונמשכה סעודתו עד הלילה – בכל גוונא מזכיר של שבת בברכת המזון).
אמנם תי' של המג"א בדברי מרן מוקשים, וראה בברכי יוסף (סי' קפ"ח אות י"ב דין יו"ד ד"ה "מזכיר") שכתב, וז"ל: "ואפשר לומר דדעת מרן ז"ל דמ"ש התוס' דאזלינן בתר התחלת סעודה והוא דעת מהר"ם והגהמי"י וסייעתם, אינו לגמרי, כמו שנראה מא"ח שהביא מרן בסי' רע"א, אלא ה"ד כשמשכה סעודתו בשבת עד הלילה וגם בלילה ליל מ"ש עדיין לא גמר סעודתו דוקא וכמו שיתבאר. והוא דקשי' ליה למרן דאי אמרינן דדעת התוס' והמהר"ם וסייעת' דאזלינן בתר התחלת הסעודה לגמרי בכל עניין בין גמר מבע"י ובין משך בלילה שאחריו קצת, א"כ ערב שבת דמשך עד הלילה ליל שבת ואכל קצת בליל שבת לא יזכיר של שבת בבהמ"ז, וזה הפך התוספתא שהביא הרא"ש דתני דמזכיר של שבת, לכן אפשר דסבר מרן דעת התוס' ומהר"ם הכי הוי וכו' וס"ל למרן דצריך לחלק לדעתם – דכשגמר סעודתו ביום וחל עליו החיוב כשסילק עצמו מהסעודה אז אם מברך בלילה שאחריו הוי כתפילת התשלומין דחל חיובו ביום שעבר והשתא משלים דמתפלל כי השתא, ולכן אם גמר סעודתו מבעו"י וקידש היום דחל עליו חיוב ברהמ"ז ביום ובא להשלים חיובו בליל שבת אז צריך להזכיר שבת אף לדעת התוס' וכו' והיינו דפסק בסי' רע"א וכו' אך כי אכתי לא גמר סעודתיה ומשכה עד הלילה ממש נמצא דלא חל החיוב עליו של ברכת המזון ביום שעבר כי אם עתה בלילה הזה, וא"כ מברך כדינו דאזלינן בתר התחלת סעודה וכו' והיינו שפסק בדין זה ובסי' תרצ"ה סתם כן, ולפי"ז אם גמר סעודה ג' מבעו"י ולא בירך עד ליל מוצ"ש – אינו מזכיר לדעת התוס' ומהר"ם דהו"ל כתפילת התשלומין, וכי תימא כל כי הא הו"ל לפרש בב"י וכו' יש מקום לומר דפירש דבריו בבדק הבית וזו אחת ההלכות שנגנבו ונאבדו מס' בדק הבית והשו"ע חיברו אחר בדק הבית כידוע. ולפי האמור מרן פסק כדברי התוספות ומהר"ם ובנמשכה סעודת שבת עד הלילה ועדיין לא גמר הסעודה יש צדדים לכאן ולכאן (ונמצא לפירושו הזה בדעת מרן, שבאמת ס"ל דאזלינן לעולם אחר התחלת הסעודה, אך דוקא מפני שהמשיך לאכול גם בלילה, וא"כ מה שפסק שמזכיר במוצ"ש "רצה", היינו דוקא שהמשיך לאכול במוצ"ש אך אם פסק מבעו"י ורוצה לברך בלילה – אינו מזכיר "רצה", וכן כשאכל בע"ש ומברך בלילה שכתב בשו"ע שמזכיר "רצה", היינו דוקא מפני שסיים סעודתו מבעו"י (ומתחייב כדין תפילת התשלומין) אך אם המשיך גם בלילה, א"כ אזלינן בתר התחלת סעודתו ואינו מזכיר "רצה", היפך מדברי המג"א).
והיותר נראה דלפי מה שסתם מרן סי' ער"א שפורס מפה ומקדש ומברך המוציא יזכור של שבת, דהא קידש ובירך המוציא, ואכל בשבת ובכי ה"ג מקרי סעודת שבת אף לדעת התוס' לפום מאי דאמרינן, ועיין בדברי הרא"ש פ' ע"פ ודוק היטב", עכ"ל הטהור.
אמנם מדברי הגר"א (סי' תרצ"ה ס"ק י"א) עולה דרך אחרת ליישב את הדברים, והיא שֶלַּשַׁבָּת יש מעלה מיוחדת, שיש בה הארה שאינה קיימת בשאר חגים. כמו כן, יש בה תוספת קדושה הנקראת: "תוספת שבת" בכניסתה וביציאתה. ולכן לדעת הרמב"ם הקידוש בליל שבת הוא דאורייתא, והבדלה במוצאי שבת גם כן דאורייתא, אלא שרבנן אמרו שצריך לקדשו על היין (ויש חולקים על הרמב"ם).
על פי זה מיושבים הדברים היטב. שמרן בסי' קפ"ח פסק שאזלינן בתר עיקר סעודה, לא משום שכך הדין בכל מקום, אלא משום ששם הוא מדבר בהתחיל סעודתו בשבת, ומושך אותה עד למוצאי שבת, באופן זה אומר מרן שצריך לומר "רצה", והוא מפני שהארת השבת ממשיכה גם לתוך הלילה של מוצאי שבת. ודבר זה לא קיים בחנוכה ופורים או בר"ח, וכבר אמר על זה השל"ה הקדוש שבראש חודש ובחנוכה אין שום הארה שממשיכה מרגע שחשכה ויצאו כוכבים. ולפי זה מובן גם כן, שמה שפסק מרן בסי' רע"א שהאוכל ביום שישי ומושך סעודתו עד לתוך השבת, הדין הוא שאומר "רצה", זה לא משום שפסק שאזלינן בתר סוף סעודה, אלא משום שבאוכלו ביום שישי, מתקבלת הארת שבת עוד לפני שקדש היום, ועל כן צריך גם כן לומר "רצה", משום שיש הארת שבת כבר מבעו"י. וממילא מיושב מה שמביא מרן בהלכות פורים את שתי השיטות, והוא משום שיש שם מחלוקת האם יש הארה או לא, ועל כן הביא את שתי הדעות, ללמדנו שבדבר זה תלוי אמירת דין "על הניסים". וכך מיושבים דברי השו"ע ללא שום סתירה (וראה עוד שו"ת רב פעלים או"ח ח"א סי' ה', בא"ח ש"ר פרשת חוקת סעי' כ"ב)".
בדין זה יש ד' שיטות שנחלקו בזה האחרונים: דעת המגן אברהם (סי' קפ"ח ס"ק י"ח) שיזכיר רק את "יעלה ויבוא" משום ראש חודש, ולדעתו אזיל שבאכל בלילה בודאי נתחייב גם ב"יעלה ויבוא", וכדי שלא יהא תרתי דסתרי מוטב שלא יאמר "רצה" שלדעת הרא"ש ממילא הקובע הוא סוף הסעודה. ומיהו גם המג"א מודה שאם אכל את כל סעודתו רק בשבת ולא אכל כלום בלילה אלא רק נמשכה סעודתו בזמירות ודברי תורה – לא יאמר "יעלה ויבוא" בברכת המזון, אלא יאמר "רצה". והטעם שכיון שלא אכל כלום משחשכה, אין לייחס את הברכה לראש חודש, לפי שלא אכל כלום בראש חודש וממילא אזלינן אחר התחלת הסעודה שנוקט להלכה כרמ"א. וכן דעת עמק הברכה (המובא בט"ז): מזכיר רק ר"ח ולא רצה. והמשנ"ב (סי קפ"ח ס"ק ל"ב) פסק כדברי המג"א לעיל.
ודעת שניה היא דעת הט"ז (סי' קפ"ח ס"ק ז') שחולק על המג"א ואומר שאין בזה תרתי דסתרי, שכן סדר הקידוש של ליל יו"ט שהוא במוצ"ש הוא: יקנה"ז (י'ין [=הגפן] ק'ידוש [מקדש ישראל והזמנים] נ'ר [=בורא מאורי האש] ה'בדלה [=המבדיל בין קדש לקדש] ז'מן [=שהחיינו] ), כלומר שעושים קידוש ואח"כ הבדלה, ולא אומרים שזה תרתי דסתרי אהדדי; על כן אומר הט"ז שאם אכל בשבת שהיא ער"ח ונמשכה סעודתו עד הלילה – צריך לומר גם "רצה" וגם "יעלה ויבוא" ואין בכך שום סתירה.
דעת הב"ח (סי' קפ"ח) דעה שלישית בענין הזה, ולדעתו מי שאוכל בשבת שהיא ער"ח ונמשכה סעודתו עד הלילה – אינו מזכיר אלא "רצה" משום שבת, ולא אומר "יעלה ויבוא", ואפילו אם המשיך לאכול בלילה. והבן איש חי (ש"ש סוף פרשת חוקת סעיף כ"ב) משמע מדבריו שמזכיר רק של שבת ולא חילק אם אכל במוצש"ק או לא, נראה כסברת הב"ח.
ודעת רבנו זלמן בשו"ע שלו כפשרה בין השיטות, אם אכל כזית בלילה – יזכיר את שניהם [כדעת הט"ז], ואם לא אכל בלילה – לא יזכיר אלא את של שבת [כדעת המג"א].
אך דעת הבא"ח כאמור שתמיד אזלינן בתר התחלת סעודה, ואמנם אם המדובר הוא בשבת, הדין שונה, כיון שבשבת יש הארה מיוחדת, והיא הקובעת, וכדלעיל.
ולכן סעודה שלישית שאכל בשבת ונמשכה עד הלילה שהיא גם ליל ר"ח, אין שום סיבה להזכרת "יעלה ויבוא", לפי שגם במוצאי שבת נמשכת הארת השבת, ואין הארת ראש חודש מבעוד יום (וממילא אם מזכיר שניהם – הוי תרתי דסתרי), לפיכך אזלינן בתר הארת שבת. ודין זה דומה לסעודת פורים שנמשכה עד הלילה, שאין הארה של פורים שממשיכה לתוך הלילה, ועל כן הדין שלא מזכיר "על הניסים", והה"נ הכא, והנה דעתו כדעת הב"ח. ולא ניתן לצמצם את המחלוקת ולומר שדעתו של הבא"ח שלא אומרים "יעלה ויבוא" היא דוקא באופן שלא אכל משחשכה כלל, אבל אם אכל אולי דעתו תחבור לדעת הט"ז והגר"ז, מכיון שהבא"ח לא פירט וחילק בין אכל במוצאי שבת או לא אכל – משמע שלשיטתו בין כך ובין כך מזכיר "רצה" בלבד.
והמשנ"ב מביא את הדעות השונות. בתחילה כתב שאם לא אכל בלילה – יזכיר של שבת, ואם אכל בלילה – יזכיר של ראש חודש. ואחר כך הביא שיש אומרים שצריך להזכיר את שתיהם, ולא הכריע מה לעשות למעשה, וז"ל המשנ"ב (סי' קפ"ח ס"ק ל"ג): "ולפיכך, אף אם חל ר"ח במו"ש – יזכיר בבהמ"ז של שבת לבד ולא של ר"ח. ודוקא כשגמר סעודתו מבעוד יום אבל אם אכל פת גם בלילה ויש עליו חיוב להזכיר גם של ר"ח, ושניהן אי אפשר להזכיר דהוי תרתי דסתרי, דהיאך יאמר: 'ביום השבת הזה' ואח"כ יאמר: 'ביום ר"ח הזה', דהא ר"ח הוא ביום א'. וא"כ מוטב להזכיר של ר"ח דזה יש חיוב לכ"ע, משא"כ בהזכרת שבת דיש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במו"ש (ואף דאנן פסקינן כאן בשו"ע דאזלינן בתר מעיקרא וחייב להזכיר של שבת במו"ש, מ"מ כאן שהוא מקום הדחק מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ר"ח דהוא חיוב לכ"ע) וכו'. וי"א דאם חל יו"ט או ר"ח במו"ש יזכיר 'רצה' וגם 'יעלה ויבוא', דאזלינן בתר התחלת הסעודה וגם בתר שעה שהוא מברך בו, ולא קפדינן במה דנראה כסותרים אהדדי, דברצה נתחייב משעה שהתחיל הסעודה ביום ואח"כ כשנמשך הזמן ולא בירך והגיע לילה של יו"ט או של ר"ח ניתוסף עליו חיוב לזכור מעין המאורע של שעה שהוא מברך בו", עכ"ל. והמעיין בדבריו רואה שאין הכרעה למעשה אלא הזכרת השיטות השונות, ונקטינן למעשה כדעת הבא"ח וכאמור לעיל.
אלא שכבר מקשה המגן אברהם (סי' רע"א ס"ק י"ד) דהרי מרן בסי' רע"א סעי' ו' כתב שאם התחיל סעודה בערב שבת וקידש היום קודם שברך ברכת המזון – מברך ברכת המזון על כוס ראשון ואח"כ אומר קידוש היום על כוס שני. וצריך להזכיר של שבת בברכת המזון אע"פ שמברך קודם הקידוש, ולכאורה הוא סותר את עצמו: שמכאן נראה שהולכין אחרי שעת הברכה כדעת הרא"ש בתשובה סימן כ"ב, ובסימן קפ"ח משמע מדבריו שהולכין בתר התחלת הסעודה כדעת האורחות חיים. ותירץ המג"א שהשו"ע הסתפק כמו מי הלכה, ומספק חייב בכל ענין לברך כיון שאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך. ויש לעיין ברא"ש סוף יומא סימן כ'.
וע"ע ערוך השלחן וברכי יוסף (סימן קפ"ח) שהאריכו לתרץ קושיה זו, אולם אפשר לתרץ על פי דברי התוס' בפסחים (דף ק' ד"ה "ר' יוסי"), ששאלו: מה יועיל קידוש אחר ברהמ"ז הרי אין זה במקום סעודה? ותירצו שע"י שמקדש נחשב למפרע לסעודה שאכל סעודת שבת. ועי' רמ"א (סי' רע"א) שכתב שהולכים אחר תחילת הסעודה ולא מזכיר של שבת, והוסיף שיש ספק אם חייב לאכול אחר הקידוש (עי' בהגר"א ס"ק ט"ו וט"ז). א"כ בנידון זה פסק מרן, מכיון שהקידוש הופך את הסעודה שאכל במקום סעודה הוי כאלו אכל בלילה, ולכן מזכיר של שבת.
ולגבי פורים פסק השו"ע (סימן תרצ"ה) אם התחיל לאכול ביום ונמשך בלילה – אומר על הניסים, שהולכים בתר תחילת הסעודה, ויש מי שאומר שאין לאומרו.
לכן, בשבת זו שביום ראשון ראש חודש חייב לומר כבר בלילה יעלה ויבוא. והמאריך בסעודה שלישית נמצא בספק – מצד אחד מדין הנ"ל שאזלינן בתר התחלת הסעודה צריך לומר רצה, ומצד שני כבר לילה וצריך לומר יעלה ויבוא.
ולכתחילה הבא"ח פסק כשל"ה שהולכים רק בשבת ויו"ט אחר תחילת הסעודה, אבל בר"ח חנוכה ופורים לא יזכיר כי הולכים בהם אחר סוף הסעודה. ובמוצ"ש שהוא ליל ר"ח לכתחילה יסיים הסעודה ויברך לפני השקיעה, ואם סיימה אחרי השקיעה, בין אכל אחר צאת הכוכבים ובין שסיים לאכול קודם צה"כ – יברך ויזכיר רק של שבת. והוסיף הבן איש חי שלא יאמר בנוסח רצה את יום השבת "הזה". ולכ"ע במקרה זה אם שכח ולא אמר רצה – אינו חוזר.
למעשה כתב מרן הרב שם סעי' ל' " המאריך ב"סעודה שלישית" ולא ברך ברכת המזון עד מוצאי שבת [שהוא ליל ראש חודש] ואכל בלילה – נחלקו הפוסקים בדינו. יש אומרים שמזכיר "יעלה ויבוא" ואינו מזכיר "רצה והחליצנו". יש אומרים שמזכיר גם "יעלה ויבוא" וגם "רצה והחליצנו", ואינו נחשב תרתי דסתרי. אמנם, לדעת הבא"ח וכך אנו פוסקים להלכה, בכל אופן מזכיר "רצה והחליצנו" ואינו מזכיר "יעלה ויבוא".
א
ולענין שבע ברכות שנמשך למוצאי היום השביעי כתב הכה"ח סי' קפ"ח ס"ק מ"ד "לא נחלקו הפוסקים אי אזלינן בתר התחלת סעודה אלא לענין הזכרה, אבל בשבע ברכות דחתן שנמשכה סעודת יום שביעי עד ליל שמיני ודאי אין לברך שבע ברכות. גנת ורדים כלל א' סוף סימן כ"ח, ברכי יוסף אות י"ד, שערי תשובה אות ח', חופת חתנים סימן ט' אות ך', בית עובד אות כ"ט. ועיין בדברינו לעיל סימן קל"א אות ס"ט:
וכתב מרן הרב שם בסעי' ל"ב "היו אוכלים סעודת חתן וכלה של היום השביעי שיצא בשבת ונמשכה הסעודה עד הלילה – לא יאמרו שבע ברכות במוצאי שבת".
וסיפר מרן הרב "ומעשה היה והוזמנתי לחתונה של בנו של האדמו"ר מבעלז, אך נבצר ממני להשתתף בשמחה, ולכן הוזמנתי שוב לסעודת "שבע ברכות" של היום השביעי. ובסעודה ישבתי ליד הרה"ג רבי שלמה זלמן אוירבאך זצוק"ל, לחשתי לו שהחסידים הללו מאריכים מאד בסעודתם והם ממתינים לאורחים מחו"ל, וכיון שעוד מעט לילה, לפי שיטתנו אין יכולים לברך "שבע ברכות" כי כבר עברו שבעת ימי החופה, ואם יברכו – זו ברכה לבטלה וא"א לענות אמן. אמר לי הרב: גם לדעת האשכנזים יש בזה בעיה, והחלטנו לקום וללכת לפני שנכנס לספק. האדמו"ר מבעלז שהיה בעל שמיעה חדה שמע את שיחתנו, וקרא מיד לבי"ד שלו ואמר להם: כך וכך אומרים הרבנים האלו, ושאלם מה מנהג בעלז בנידון, ואם אין מנהג אזי נשמע לדברי הרבנים שאומרים שאין ז' ברכות. ענו הבי"ד: לא זכור להם מנהג בעלז בזה. מיד ביקש האדמו"ר שיביאו לכל אחד לאכול, כדי שיסיימו את הסעודה לפני השקיעה. ולמרות שהכינו לאורחים סעודה כיד המלך במקום אחר, שמעו לדבריו, ואכלו במקום שלא נקבע מראש עם צלחות על ברכיהם, והעיקר להזדרז להספיק לברך את שבע הברכות לפני השקיעה".
ב
וכתב עוד הכה"ח בסי' קל"א ס"ק ס"ט לענין נפילת אפים ושבע ברכות האם הולכים אחר החופה או אחרי זמן אמירת השבע ברכות כגון שנעשה כבר לילה וז"ל "נהגו שלא ליפול על פניהם בתוך ז' לחתן כשהחתן בבית הכנסת וראיתי פה תירי"א יע"א נוהגין שלא ליפול ביום ו' שהוא שמיני לחופתו ולא מצאתי בזה שום טעם ואולי סוברים דשבעת ימי המשתה אינם כשבעת ימי האבל דמקצת יום שביעי ככולו אלא שבעה ימים שלמים מעת לעת בעינן ולפעמים אין החתן נכנס לחופה ביום ו' עד לערב ומשם נשתרבב המנהג שלא ליפול אף ביום ו' שהוא שמיני לחופתו. כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, והביאו מגן אברהם ס"ק י"ב. וכן כתב המחזיק ברכה בקונטריס אחרון אות א' חתן שנשא יום רביעי אחר חצות ביום רביעי הבא בשחרית יש שנהגו שלא לומר תחנונים אם יש חתן ונראה דמנהג יפה הוא לפי מה שכתב הרב גנת ורדים אורח חיים כלל א' סימן כ"ח לענין שבע ברכות בסעודת יום שמיני בחצות דשבעה ימים שלמים בעינן וכן עשה הרב מהר"ר יצחק קשטרו יעו"ש ואם כן שפיר נהגו שלא לומר תחנונים ביום שמיני בבוקר ולפי זה גם במנחה אם מתפללים קודם זמן דעשה חופה ושבע ברכות לא יאמרו עכ"ד, וכן כתב בספרו קשר גודל סימן י"ט אות כ"א, והביאו השלמי צבור דף קנ"ב ע"ב. ומיהו בתשובת כנסת יחזקאל סימן ס' כתב מקום שנהגו לעשות הנשואין ביום רביעי אחר חצות ועושין סעודה ומברכין שבע ברכות וקודם חצות יום רביעי השני עושין סעודה ומברכין ברכת חתן שסוברין ששבעה ימים מעת לעת בעינן טועין הם ומבטלים מנהגם שהם ברכות לבטלה אבל אם אינם עושים סעודה ביום רביעי הראשון אחר החופה כי אם בליל חמישי יעמדו במנהגם לברך עד יום חמישי יעו"ש, והביאו יד אהרן באבן העזר סימן ס"ב CC[הגהות הטור אות כ"ב]DD, זכור לאברהם חלק ב' חלק אבן העזר אות ב', שערי תשובה בזה הסימן אות י"ד, וכתב וכן נראה לענין התחנונים. וכן בתשובת באר יצחק סימן כ"ג הסכים להכנסת יחזקאל דאין מונים מעת לעת ואף שכבר נהגו בנפילת אפים כהמגן אברהם אך שבע ברכות בודאי אין לברך דהוי ברכה לבטלה יעו"ש, והביאו פתחי תשובה וארחות חיים אות ח'. וגם החיד"א במחזיק ברכה שם הזכיר דברי הכנסת יחזקאל הנז' וכתב דלענין נפילת אפים מיהא שפיר נהגו אך לשבע ברכות צריך להתיישב, והביאו השלמי צבור שם, שערי תשובה שם, בית עובד בדיני נפילת אפים אות ז'. ועיין בכללי הרא"ש כלל כ"ו סימן ב' שכתב דשבעה ימים מתחילין משבע ברכות ולא מסעודה ופסקו מור"ם ז"ל באבן העזר סימן ס"ב סעיף ו', והביאו הזכור לאברהם שם, ועיין זכור לאברהם חלק א' אות ו' מה שכתב על דברי המחזיק ברכה הנז'. ואם כן כיון שיש פלוגתא בזה נראה לענין דינא דאם עשו החופה ושבע ברכות קודם בוא השמש חשבינן אותו יום ליום שלם, ואפילו לא עשו סעודה באותו היום וכמו שאר הימים דודאי אם אירע שלא עשו סעודה דאין מוסיפין עוד יום אחר, ואחר תשלום עוד ששה ימים שלמים אין אומרים עוד שבע ברכות וגם נופלין על פניהם, וכן המנהג פה עיר הקודש ירושלים ת"ו כמ"ש בספר התקנות של ירושלים במנהגים בדיני נפילת אפים אות י"ב, רק במקום שנוהגים כהרב כנסת יחזקאל או כהכנסת הגדולה והמחזיק ברכה אין למחות בידם".
העולה
לספרדים אומרים רצה מכל מקום לא עושים שבע ברכות, לאשכנזים אם אכל גם בלילה לא אומרים רצה ואם לא אכל אומר רצה, אבל אין אומרים שבע ברכות.