שאלה:
משפחתי אינה שומרת מצוות. לפני שש שנים חזרתי בתשובה, ומאז אני מנהלת אורח חיים דתי.
באופן טבעי, מתעוררות הרבה שאלות בחיי היום יום, כיצד לנהל אורח חיים דתי מחד גיסא, ומאידך גיסא לשמור על מצות כיבוד הורים.
בביתנו מותקנת מערכת אזעקה לשמירה על הבית, הפועלת על ידי עין אלקטרונית. בכל פעם שמישהו עובר מול העין האלקטרונית, מיד נדלקת בה מנורה ואחר כך היא נכבית. אציין, שאי אפשר לנטרל את מנגנון האזעקה, כך שלא יפעל בשבת, וגם בעת ניתוקו מזרם החשמל הוא ממשיך בפעילותו הרגילה.
בביתנו יש שתי "עיניים" שכאלו, לכן אין באפשרותי להימצא בביתי בשבת ולא לעבור ליד העין האלקטרונית ולהפעילה. שאלתי אל כבוד הרב – מה עלי לעשות?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
אין לעבור בשבת מול עין אלקטרונית כאשר זו מופעלת. יש להדביק פלסטר או כל דבר אחר על העין האלקטרונית מערב שבת, כך שכשעוברים העין לא תדלק[1] [אמנם כאשר שכחת לכסות – יש להקל במקום הצורך][2].
מקורות:
[1]ראה בספר שו"ת הרב הראשי ח"ב פרק כז בהערה ח'.
[2]ונראה שיש להקל בזה מכמה טעמים:
א. בפסיק רישיה דלא ניחא ליה נחלקו הראשונים שכתבו התוס' (שבת דף ק"ג ע"א) ד"ה "לא צריכא – פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה – מותר לכתחילה, ואפילו איסור דרבנן ליכא וכו' ואינו נראה וכו' והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא – איכא". וכתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ח): "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת– מותר, מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב". דהיינו לדינא לא ס"ל כשיטת הערוך, מכל מקום יש לצרף את שיטת הערוך.
ב. ועוד יש לומר שאדם ההולך ברחוב אינו בכלל עושה מלאכה, כיון שאינו מתכוון לכך כלל, ראה לעיל בדברי הרב המגיד, שהנה כתב הרמב"ם (שבת פ"י הל' י"ז): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", וביאר המגיד משנה בשם ספר הבתים: "יראה לי שאין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה, אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו' וכן נראה דעת הרמב"ם [לגבי רמשים המזיקים], עכ"ל". וכן כתב בפרק י"ב (ה"ב): "ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי".
ג. ועוד י"ל כיון דהוי מילתא דרבנן ואי אפשר להיזהר, לא גזרו בכהאי גוונא, כדאיתא בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ג): "דורס שלג ברגליו ואינו חושש". כתב הט"ז (ס"ק י'): "נראה דאע"ג דא"א שלא יהיה נימוח והוי פסיק רישיה, מ"מ לא גזרו בזה, כיון דאי אפשר להזהר מזה בימות החורף, דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימס השלג שם".
וכן כתב השו"ע(סי' ש"כ סעי' י"ד): "הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש היה נזהר". וכתב הט"ז (ס"ק י"א): "ולפמ"ש בסמוך ודאי הוה הדריסה פסיק רישיה ואפי' הכי לא גזרו, הכי נמי בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג". וכתב המשנ"ב (ס"ק מ"א): "שע"י השתן ודאי נימוח, ולא דמי לסעיף ט' דשרי ליתן שלג לתוך הכוס אף על פי שנימוח, דהכא כיון דעביד מעשה גרע טפי, ועיין בט"ז שפסק להקל, וכן הא"ר כתב להקל, אם לא שאפשר בלא טורח טוב ליזהר".
ועוד כתב השו"ע (סי' שכ"ו סעי' ז'): "הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו; אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו – לא הקפידו בו". וכתב הט"ז (ס"ק ב'): "בית יוסף נתן טעם, לפי שהם מועטים לא גזרו עליהם, ואין מספיק דעינינו רואות שיש יותר ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה, אלא נראה הטעם דבזה א"א להמנע ממנו, שהאדם הולך ברשות הרבים ופתאום בא מטר עליו, לא גזרו ביה רבנן, ודומה לזה כתבתי בסי' ש"כ סי"ד בענין להשתין בשלג, ואפי' הרא"ש דכתב שם להיות נזהר, היינו שאפשר קצת להזהר, אבל כאן א"א כלל להזהר". וראה במשנ"ב ס"ק כ"ג. וכן ה"ה כאן שאין לו דרך אחרת והוי מילתא דרבנן, יש לומר דמקום שאי אפשר להיזהר לא העמידו חכמים גזירתם.