שאלה:
האם מותר להשתמש בשבת בסבון מוצק?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל)
אין משתמשים בשבת בסבון מוצק משום איסור ממחק או ממרח[1].
מקורות:
[1] בשימוש בסבון בשבת – יש לאסור משום נולד ומשום ממרח.
השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ב) כתב: "יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח". וכתב הט"ז (שם ס"ק ט') שטעם האיסור הוא מדין נולד, כלומר שהוא כמייצר משהו חדש, משום שמקודם היה מלח ועכשיו הוא נוזל, ודבריו הם ע"פ ספר התרומות המובא בטור (סי' ש"כ).
וכתב המשנ"ב (סי' ש"כ ס"ק ל"ח): "הטעם כנ"ל בשלג וברד דגם בזה יתהוה מים ע"י השפשוף. והיינו דוקא במלח לבד, אבל מותר להשליך מלח במים אפילו הרבה וליטול ידיו מהם אחר שנימוחו".
אמנם גם מי שלא סובר שיש איסור נולד בצורה כזו, יאסור כאן מטעם אחר, וכפי שכתב בבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' י"ב): "לא ישפשף ידיו במלח מפני שנימוח על יד ונעשה מים. ויש בזה אותם שני טעמים שכתב מר"ן בב"י (סי' ש"כ ד"ה "אין מרסקין") על השלג דאסור לרסקו בידים. אבל בעל התרומות ז"ל סבר, הטעם הן במלח הן בשלג, הוא משום נולד. ורוב הפוסקים חלקו עליו בזה. ומרן ז"ל שהביא דין המלח הנזכר מבעל התרומות פסק כוותיה ולאו מטעמיה, דאינו מודה לטעם של נולד, אלא הוא מטעמים הנזכרים בשלג".
[ובשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' י"ח ד"ה "ואם נאמר") הרחיב בדבר, והסביר: "ושני טעמים בדבר: חדא דגזרינן שמא יסחוט פירות העומדים למשקין. ועוד משום סרך מלאכה נגעו בה, דדמי למלאכה שבורא מים הללו, וכנז' בבית יוסף סי' שי"ח וש"כ". ועיין בכה"ח (שם ס"ק ע')].
ומסיק בבן איש חי (שם): "דודאי מר"ן ז"ל אית ליה תרי טעמי, ורק טעם של נולד לית ליה". וכתב ברב פעלים שלכן לדעת מרן (סי' ש"כ סעי' ט') מותר ליתן חתיכות שלג לתוך כוס של יין או מים כדי לצננו, והם נמוחין מאליהן ואינו חושש, דכיון דאינו עושה בידים – שרי. וכן במלח: "אם נתן מלח במים עד שנימוח מאיליו בתוך המים – מותר להדיח כלים באותם המים" (ראה כה"ח שם ס"ק ע"ג). וכן הוא דעת הרמב"ם (ראה הלכות שבת פרק כ"א הי"ג ובמגיד משנה שם בשם הרשב"א והרמב"ן, וכן הוא דעת הר"ן דף כ"ד ע"א ד"ה "ואין").
וכן ביאר בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' י"ד ד"ה "מיהו") את פסק השו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ב): "מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן, אבל לא בחלב מפני שהוא נימוח". ולכאורה, מה נפקא מינא שהוא נימוח, הרי השו"ע לא ס"ל לדין נולד! אלא הביא הר"פ שם הטעם, וז"ל: "וע"כ מוכרח לומר דאוסר מרן ז"ל בחלב משום טעם הב' שכתב רש"י ז"ל גבי שלג, דדמי למלאכה שבורא המים, ואע"ג דבאמת אין גופו נעשה מים ואין כאן בורא מים, עכ"ז ס"ל למרן ז"ל דיש לאסור גם בזה מפני שנראה לעיני העולם שדומה לשלג וברד, כיון שרואין שהוא ממחהו ועושהו מים וכו', כן מוכרח לפרש בדעת מרן ז"ל".
דעת הרמ"א, לאסור משום נולד, מובאת בסי' שכ"ו (סעי' י'): "ואסור לרחוץ ידיו במלח (אגודה), וכ"ש בבורית שקורין זיי"ף בל"א (בנימין זאב סימן רע"ח), או בשאר חֵלֶב שנימוח על ידיו והוי נולד (מרדכי פרק במה אשה וסמ"ג והגה"מ פכ"א וטור סי' שכ"א)". א"כ מבואר ששימוש בסבון בשבת – אסור לדעת הרמ"א מדין נולד.
והמג"א (שם ס"ק י"א) סובר שאין איסור להשתמש בסבון משום חשש נולד, אלא הוא משום חשש סחיטה "שמא יסחט וישתה", ולכן בסבון שאין לחוש לשתיית המים – מותר. עיין במשנ"ב (שם ס"ק ל') הובא לקמן בביאור דבריו.
אולם אחר העיון נראה שיש בשימוש בסבון חשש איסור לא רק מדין נולד או כבורא מים, אלא גם מחששות אחרים, ואסור להשתמש בו לא רק מגזירה בלבד, אלא יכול להיות שיש כאן אף איסורים מדאורייתא או כעין דאורייתא.
בספר מעשה רוקח, לרב מסעוד חי רקח על הרמב"ם (שבת פרק כ"ב הלכה י"ג), כתב שהאיסור להשתמש בסבון הוא לא מגזירה אלא מדין תורה, משום ממרח, וז"ל: "ומכאן יש ללמוד איסור רחיצה בשבת בבורית שקורין סאבון, דהרי ממרח וממחק בהכרח שהוא אב מלאכה, ופסיק רישיה דניחא ליה, וכן כתבו הפוסקים ז"ל, והוא פשוט. ויש להזהיר העם ע"ז מאוד, כי שמעתי שהרבה בני אדם נכשלים באיסור זה". וכן התפארת ישראל בכלכלת שבת (הלכות לש אות י'), הביא את המחלוקת בדין סבון האם יש בו איסור משום נולד, שהרמ"א אוסר והמג"א מתיר, והוסיף: "ונ"ל דבזייפע (סבון) רכה – לכו"ע אסור דה"ל ממרח".
ובמשנ"ב (סי' שכ"ו ס"ק ל') הביא את המחלוקת דלעיל, וכתב: "ועיין במ"א שכתב בשם ש"ג שיש מתירין בזה, דס"ל דמה שאסרו חז"ל לרסק שלג וברד הוא משום גזירת סחיטת פירות העומדין למשקין, שאף השלג וברד למימיהם הם עומדים, וא"כ בורית ושאר חֵלֶב שאינם עומדים למשקין – מותר לכתחילה. ועיין בספר תפארת ישראל שכתב דבבורית שלנו שהיא רכה – לכו"ע אסור משום 'ממחק', וכעין מה דאיתא לענין שעוה (סי' שי"ד סעי' י"א), ע"ש, וכן מצאתי בספר דברי מנחם בשם המעשה רקח (בפ' כ"ב מהלכות שבת דין י"ג) דהוא ממרח ו'ממחק' והוא אב מלאכה ופסיק רישא וכו', והוא פשוט. ויש להזהיר העם ע"ז מאד, עכ"ל. ולבד כ"ז משמע ברש"י (דף נ' ע"ב) דבורית משיר השער, וכ"כ הר"ן וכן הוא מנהג כל ישראל להחמיר בזה", עכ"ל.
וכן כתב בבא"ח (ש"ש, יתרו סעי' ט"ו), וז"ל: "בורית שקורין בערבי צאבו"ן (סבון) שעשוי חתיכות יבשות, ורוחצין בו ע"י מעט מים ששופכים עליו ועל ידיו ביחד – יש לאסור גם פה עירנו יע"א, ודלא כהרב פחד יצחק (ערך בורית) וגינת ורדים (כלל ג' סי' י"ד) שהתיר בזה, שהעיקר כסברת הרב יד אהרן (הל' שבת על הב"י סי' שכ"ו שיטה מ"ט) לאסור הבורית מדינא. והגם כי הבורית רוחצין בו עם מים, מ"מ בעת שממחהו בידיו אין מים בעין עם הבורית כי אם לחלוח ורטיבות של המים שנשפכו עליהם. וכן המנהג פשוט פה עירנו שלא לרחוץ בחתיכות בורית, אלא ממחין הבורית במים מע"ש עד שנעשה כולו מים, ואז רוחצין בשבת באותו המים שנמחה בהם הבורית מערב שבת". ועיין כה"ח (סי' ש"כ ס"ק ע"ד; סי' שכ"ו ס"ק מ"ג) שהביא את דעות האוסרים.
אמנם יש בתשובות הרמב"ם (סי' של"ט, הוצאת בלאו) תשובה שלכאורה אפשר ללמוד ממנה כאילו מותר להשתמש בסבון בשבת. וכך כתוב שם בקיצור נמרץ השאלה: "ואם יאסר רחיצת הידים בבורית בשבת מן תולדות טוחן אם לא?", ועונה הרמב"ם: "ורחיצת הידים בבורית וזולתו מכל מה שלא ישיר השיער הכרחי – מותר".
משמע לכאורה שכוונת הרמב"ם להתיר שימוש בסבון בשבת. אך אם כן יקשה: איך המעשה רוקח והתפארת ישראל ושאר גאוני עולם שדנו בענין זה לא הביאו אותו, וביחוד יקשה על המעשה רוקח אשר כולו סובב על דברי הרמב"ם?
והתשובה פשוטה, כי לשון הרמב"ם: "בורית" הינו העשב שממנו עושים את הסבון, כמו בורית כרשינא הנזכר בקטורת, ובו יש חשש של הסרת שיער, ולזה היתה השאלה משום טוחן השייך בעשב הזה ועל כך התשובה. אבל הסבון שלנו לא נקרא כך בלשון הרמב"ם (וראה בפירוש המשנה לרמב"ם נדה פרק ט' מ"ו שכתב: "ובורית צמח והוא הידוע בשם 'אלגאסול').
ויזכר לטוב הר"י קאפח (שליט"א) [זצ"ל] שחקר בענין (בביאורו להלכות שבת פרק כ"א הלכה י"ב ס"ק מ"ד) והגיע למסקנא זו. אמנם דעתו של הר"י קאפח שונה בענין זה מדעתינו (וז"ל: "מותר בהחלט לדעת רבנו לרחוץ בסבון בשבת. וכך נהגו בתימן מדורי דורות לרחוץ בסבון בשבת". ואח"כ הוסיף: "יש תשובה של הרמב"ם: ורחיצת הידים בבורית וזולתו מכל מה שלא ישיר השיער – ודאי מותר, משמע מכאן שאם משיר השיער – אסור. ואין כוונתו של הרב סבון בורית שלנו, שכתב אם יעשה רחיצה את הידיים בבורית בשבת מן תולדת טוחן. תולדת טוחן בסבון אין, אלא ודאי מדובר על עשב והעשב מתפרק והוא תולדת טוחן"), אבל מ"מ מתשובת הרמב"ם הזו אין ראיה להתיר סבון. וכבר הבאנו לעיל שגם מי שהתיר בסבון, זה רק בסבון קשה ולא רך.
וכיון שהזכרנו את הסבון, נוסיף שהיום יש סבונים שנקראים: "אמה". אם האמה הזאת סמיכה – אסור להשתמש בה בשבת, אבל אם האמה היא דלילה – מותר להשתמש בה בשבת. וההגדרה של סמיך ודליל הוא: שאם שופך את הבקבוק ונשפך – זה נחשב לדליל, ואם לאו – חשיב כסמיך. ואם יש לו רק אמה במשחה, או שניחא לו להשתמש לכלים באמה של משחה – יכול לקחת בשבת אמה של משחה, ישים בכוס ויוסיף על זה מעט מים, ולא ידלל ביד שלו, אלא זרם המים ידלל את זה, ואז מותר לו לקחת מהמים האלו ולשטוף את הכלים בהם בשבת.
ולמרות שיש מי שאומר שאסור להשתמש גם באמה דלילה כיון שיוצא קצף, וא"כ הוי כמוליד בשבת – אין לחוש כי אין לו שום כוונה לכך.