שאלה:
בהמשך למכתבי בעניין האישה העובדת בבית הבראה. האישה עובדת בתפקיד מלצרית, ומגישה אוכל לאנשים. זהו תפקידה היחיד. האישה עובדת יום יום במשך כל החודש, בעבור שכר. את האישה הנ"ל מכריחים לעבוד גם בשבת.
שאלתי בעניין זה – האם מותר לאישה זו לעבוד בשבת תמורת שכר, או שעליה לוותר על שכר עבודתה ביום השבת?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל)
עיין בשו"ע (סימן ש"ו סעיף ד') שאם המלאכה מותרת, והשכר הוא בהבלעה עם שאר הימים – אין בדבר זה איסור[1]. אך צריכים להזהר שלא תבוא לידי מכשול נסיעה או שאר דברים אחרים, שלהם אין היתר בין בשכר בין שלא בשכר.
מקורות:
[1] כתוב בגמ' בבא מציעא (נ"ח ע"א): "נושא שכר – אינו משלם. רמי ליה רב יוסף בר חמא לרבה: תנן: נושא שכר – אינו משלם, ורמינהו: השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים – אין נותנים לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו. היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע – נותנין לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. מאי לאו לשלם? לא, להפסיד שכרו. אי הכי, רישא דקתני: אין אחריות שבת עליו – הכי נמי דלהפסיד שכרו. ומי אית ליה שכר שבת, והא קתני: אין נותנין לו שכר שבת! אשתיק. אמר ליה: מידי שמיע לך בהא? אמר ליה: הכי אמר רב ששת: בשקנו מידו. וכן אמר רבי יוחנן: בשקנו מידו".
וכתב השו"ע (סי' ש"ו סעי' ד'): "השוכר את הפועל לשמור זרעים או דבר אחר- אינו נותן לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו; היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע- נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר: תן לי של שבת, אלא אומר: תן לי שכר השבוע או החודש. או יאמר לו: תן לי שכר עשרה ימים". וכתב הרמ"א שם: "ואם שכרו לחודש והתנה לשלם לו כל יום כך וכך, מקרי שכיר יום",
וביאור הדברים כתב בביאור הלכה (שם ד"ה "מקרי שכיר יום"): "וכן כתב בבדק הבית בשם שבולי הלקט, וכתב עליו: ואין נראה כן מדברי הפוסקים. ואפשר דלא ראה דברי הר"ן שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע אין צריך לשלם לו בעד השבוע כולו אלא בעד הימים שעברו, ולכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת, עכ"ל המג"א ס"ק ז'. ומשמע מדבריו דדין זה שבשבולי הלקט הוא הוא דברי הר"ן, ומה שהשיג עליו הב"י משום דלא ראה דברי הר"ן. ולעניות דעתי אין צריך כלל לומר כן על מרן הב"י, דבאמת דין זה בשבולי הלקט דין אחר הוא, דזה לשונו בבדק הבית: כתוב בשבולי הלקט שאם יאמר כך וכך תתן לי בחודש, שיבוא כך ליום הוי נמי כשכר שבת, ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך, עכ"ל. היינו דהשבולי הלקט סובר דמה שסיים: שיבוא כך ליום – הוי חזרה ממה שאמר מתחלה ששכרו לחודש, והב"י סובר דמה שסיים: שיבוא כך ליום – חשבון בעלמא הוא דקמחשב הפועל כמה ירויח לכל יום, וסבירא ליה להב"י דזה דמי למי שאומר: תן לי שכרי של עשרה ימים, דאף שבזה מרמז על שכר יום השבת גם כן, אפילו הכי כיון דלא תבעו בהדיא השכר של כל יום ויום בפני עצמו- שרי, הכי נמי בעניננו, דבודאי לבסוף כשיתבענו יתבע ממנו עבור כל החודש או השבוע, מה איכפת לן דחשב באמצע כמה מגיע לו עבור כל יום ויום, וזהו שסיים הב"י, וכתב: ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך" וכו'. וראה מש"כ במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ס"ח סעי' ח'), וז"ל: "עובד בבית מלון שצריך לשמש כאחראי על קבלת האורחים בשבת וכו', באופן שאינו צריך לחלל שבת אלא רק לוודא שהכל נעשה כשורה – מותר לו לעבוד שם, מכיון שאינו עושה שום מלאכה אלא משגיח בלבד ודינו כשומר פירות. ומכל מקום, גם במקרה זה צריך לקבל את שכרו בגין השגחה זו בשבת בהבלעה יחד עם המשכורת של שאר ימות החול".