שאלה:
האם מותר להשתמש בפסח במוצרים שיש בהם חומצת לימון העשויה מעמילן חיטה?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
אסור להשתמש בפסח במוצרים שמעורבים בהם חומצת לימון העשויה מעמילן של חיטה[1].
מקורות:
[1] הובא בטור (או"ח סי' תמ"ב) בשם רב האי גאון והרמב"ם (פ"ד הי"ב), דכל שאינו מאכל אדם וכגון מלוגמא שנסרחה אע"פ שמותר לקיימו – אסור לאוכלו ואפי' שרק מעורב בו חמץ כל שהו, וכ"פ השו"ע (שם סעי' ד'), ומוסיף הרמ"א (שם) שלקמן (בסי' תמ"ז) יתבאר דעת החולקים הסוברים שאם נתבטל קודם הפסח – מותר אף לאוכלו, ול"א חוזר וניעור, וסיים שכך קיי"ל וכמבואר בשו"ע וברמ"א שם, ובט"ז (שם ס"ק ג') כתב ליישב את הסתירה בדעת השו"ע בזה, שאפשר שכאן חמור יותר דהחמץ מעמיד את הדבר (כמו הטריאקה), וע"ע בא"א (שם ס"ק ו') שכתב שהנפק"מ לדעת השו"ע (דל"א חו"נ) הוא באופן שעירב הגוי את הטריאקה בפסח (ודוקא גוי, דאם ישראל עירב – יהיה אסור בלא"ה אף בשאר איסורים מדין מבטל איסור לכתחילה), אמנם הדעה הרווחת שטעם השו"ע להחמיר כאן מפני שמערב בכוונה שכך הדרך לתקן את המאכל הזה, ולא נתערב בשוגג, ולכך חוזר וניעור בפסח אף שאין ס' כנגדו ואינו מעמיד, וכמו שנתבאר במג"א (ס"ק א') ובפר"ח (סי' תמ"ז סעי' ד') והגר"ז (שם סעי' ו').
וראה בה"ל (סי' תמ"ב ד"ה "חמץ שנתעפש"), ז"ל: "דע דדעת הראב"ד דבשאור חייב לבער אפילו אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב, ולדעת הרמב"ם אין לחלק בזה, ועיין במ"מ וכ"מ שהכריעו להלכה כדעת הרמב"ם וכן העתיק המג"א. ועיין בפר"ח והגר"א שהביאו סעד לדברי הראב"ד מתוספתא דביצה פ"א, דאיתא שם דשאור נקרא משיפסל לאכילת כלב, והפר"ח הכריע מכח זה דהלכה כהראב"ד. והנה לכאורה הוא תמיה גדולה על הרמב"ם מתוספתא זו, אכן לענ"ד יש לומר דסבירא ליה להרמב"ם וכל העומדים בשיטתו כמו שכתב הכ"מ שם דאף דחייבה התורה לשאור אף שנפסל מאכילת כלב, היינו כשנפסל מחמת חימוצו שנתחמץ כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה אף לכלב, דמשום זה לא נחשב כעפר [דהוי כדבר חמץ ששפכו בתוכו דבר חריף ביותר ואינו יכול לאכול מחמת חריפותו, דעבור זה לא יבטל ממנו שם אוכל], אבל אם השאור נתקלקל כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מחמת עיפושו, שאף אם לא היה נחמץ כ"כ ג"כ לא היה ראוי לכלב מחמת שנתעפש ונפסד, שפיר י"ל דזהו נחשב כעפר וכמו שכתב הרי"ף דלכך אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו משום דהוי כעפר, וע"כ מה לי אם החמץ נעשה עפר או השאור נעשה עפר, וביותר מזה מצאתי בכסף משנה שם בפ"א מחו"מ שכתב דאף לדעת הראב"ד אם נפסל השאור מאכילת כלב – פטור על אכילתו, ואינו חייב רק בביעורו משום דראוי לחמע בה עיסות אחרות. והנה הפמ"ג נשאר בצ"ע על דבריו מתוספתא הנ"ל, ולפי דברינו הנ"ל ניחא, דהיכא דאינו ראוי לכלב מחמת עפושו – לא חייבתו התורה וכנ"ל, ורק לענין ביעור ס"ל להראב"ד דחייב. ואפילו אם נאמר דלא ככסף משנה אלא דלדברי הראב"ד אין חילוק בין אכילה ובין ביעור, לדברי הרמב"ם וסייעתו שפיר י"ל סברא הנ"ל דהיכא דמחמת עיפושו אינו ראוי השאור לכלב – אינו חייב בין באכילה ובין בביעור".
וע"ע בשע"ת שם (ס"ק ב'). וע"ע בחזו"א (סי' קט"ז ס"ק ב'), וראה מש"כ במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ג' סעי' ט'): "חומצת לימון, ואלכוהל – שאין להם הכשר אין להשתמש בהם בפסח, כיון שכיום הם נעשים לעיתים מחמץ, ואע"פ שיש שלב שבו הם לא ראויים למאכל כלב, אעפ"כ בשעה שמשתמשים בהם למאכל "אחשביה" והרי הם ראויים למאכל משובח של אדם, ואסורים".