שאלה
האם מותר להתיך גבינה קשה בשבת, (שבתהליך ייצור שלה היא עוברת בישול)?
תשובה
אסור להתיך גבינה בשבת.
מקורות
כתב השולחן ערוך סימן שיח סעי' ט"ו "דבר שנתבשל כ"צ והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו. הגה: ואפי' נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק, מותר. ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו, אפילו נצטנן, מותר (המגיד פרק כ"ו). ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג".
ובסעי' ט"ז "מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. הגה: וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. (רבי ירוחם ח"ג)".
וכתב המשנ"ב בס"ק ק' "הוא פשטיד"א הנזכר בכמה מקומות והוא פת כפולה הממולא בחתיכות שומן ונותנו שם כדי לחממו והטעם שמותר דכיון שהוא יבש אף שנצטנן לא שייך ביה בישול עוד וכמ"ש בסט"ו ואף על פי שהשומן חוזר ונימוח מ"מ מקרי יבש כיון שבשעה שנותנו לחממו לא נמחה עדיין"
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת נ"א סעי' כ"ה " דגים עם רוטב קרוש, לספרדים – מותר לחממם [ע"ג מיחם או סיר הפוך], ובלבד שידאג שלא יגיעו לידי יד סולדת בהם וראוי שיעמיד על כך שומר, ולאשכנזים – בכל אופן אסור לחממם". הערה מ' "דגים עם רוטב וכדו' אינם דומים למאכל יבש שבלוע בו שומן [שיכול להניחו ע"ג מיחם אף בחום שיד סולדת בו והשומן יהפך לנוזל], מפני שדגים עם רוטב וכדו' הרוטב נראה לעין. אולם עכ"ז אין לאסור להניח דגים עם רוטב במקום שיתכן שיגיעו לחום שיד סולדת בו (כמו במאכל לח), משום דהוי חומרא על חומרא".
ב
וכתב הרמ"א "ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה".
וראה במשנ"ב (שם ס"ק ק"ה) שביאר טעם הרמ"א, וז"ל: "ס"ל דגם בזה שייך איסור נולד ואפי' בקדרה שהשומן מעורב עם המרק, ולא דמי להא דאמרינן אבל נותן הוא לתוך הכוס, דהתם אין הברד ניכר כלל כשנמחה בהכוס, אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא, ואפי' להניחו בחמה שיהיה נמחה ג"כ אסור לדעה זו. ודע דאפי' להיש מחמירין אינו אסור כ"א כשיש הרבה שומן על הפשטיד"א, שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר בפ"ע, אבל אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן, או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד, או אם השליך לחוץ השומן שעליו – מותר לחמם הפשטיד"א לכו"ע, ואף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו, דבר מועט הוא ושרי לכו"ע, וכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו זב, כיון דדבר מועט הוא הנפשר, לא חשיב ושרי",
וראה כה"ח שם (ס"ק קס"ג), ז"ל: "משום דהשומן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו, מה שאין כן בשלג דשרי כמ"ש סימן ש"ך סעיף ט' דכשנימוח במים אינו ניכר, ומשמע דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד, ומכל מקום הפשטי"ד עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמו שכתב הרב בית יוסף (עיין באות שאחר זה), ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטי"ד ונאסר כמ"ש ביורה דעה סימן קי"ג סעיף ג', ומכל מקום יש להקל בדיעבד כמו שכתב רמ"א, ונראה לי דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש סוף סימן רנ"ג דאפילו בנותן הקדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכל שכן הכא דיש מתירין ליתן אפילו אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק, ומכל מקום אין להקל בפני עם הארץ ויש לעשות על ידי עכו"ם. מגן אברהם ס"ק מ"ב, אליה רבה אות ל"ו, תוספת שבת אות נ"ג, חיי אדם כלל ך' אות ך'. וכן יש ליזהר בדגים שהרוטב ומרק שלהם קרוש לעשות על ידי גוי. מחצית השקל. ומיהו מה שכתב המגן אברהם דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד וכו', עיין פנים מאירות סימן פ"ד שחולק על מגן אברהם וסבירא ליה דאפילו במקום שהיד סולדת בו אין איסור בדיעבד, ובמקום שאין היד סולדת בו מותר ליתן פשטיד"א אפילו לכתחלה, ואפילו אם נהגו להחמיר מנהג בטעות הוא יעו"ש, והביאו שערי תשובה אות ט"ל".
ואם מניחו עד שניגר כמים אסור או משום נולד, ואם הגיע ליד סולדת אסור משום בישול.
ג
רמב"ם הלכות שבת פרק ז ה"ו "ואם גבנו ועשהו גבינה חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה דומה לבנין, וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות יש להן תולדות על דרך זו שאמרנו, ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מעין איזה אב היא ותולדת איזה אב היא". וכתב המאירי שבת דף צה עמוד א "והמגבן חייב משום בונה ואף על פי שאמרו אין בנין בכלים יש בנין באוכלים".
וכתב המשנה ברורה סימן שיט ס"ק סג "ומכלל זה המעמיד חלב במקום חם כדי שתעשה גבינה והלוקח הקום ועושה גבינה חייב משום בונה שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד דומה לבנין [רמב"ם]".
וכתב בפני יהושע מסכת ביצה דף יב עמוד א "דנראה לענ"ד דהא דאמרינן מגבן חייב משום בונה היינו דוקא במגבן לאוצר לייבש להצניע לימים רבים דבכה"ג מכוון לעשותן כמו בנין למען יעמדו ימים רבים".
וכתב בשו"ת רב פעלים חלק א – אורח חיים סימן יט "וא"כ איך חותכין הגבינה שסותר הבנין שלה בידים, וזה חמיר מדין הסקה הנז' שמניחה באש ונסקת מאיליה. אך בזה החילוק שכתבתי מובן הדבר לנכון, דהן אמת דחתוך הגבינה הוי סתירה, עכ"ז כיון דחותך כדי לאכול לאלתר, אין סתירה זו דרך מלאכה, אלא הוא דרך אכילה, כי כאשר מניחה בפיו מוכרח לחתך אותה בלעסו אותה, וה"ז סותר הבנין בפיו, ומה לי סותר בפיו מה לי סותר בידיו ומניח לתוך פיו, דאע"ג דלא מצינו מעשה בנין בדרך אכילה, מצינו מעשה סתירה בדרך אכילה, כי כל מאכל סותר בניינו בלעיסתו, ולכן אם חותך בידו כדי לאכול לאלתר שרי, דחשיב דרך אכילה".
וא"כ אם מתיכו אין את ההיתר כיון שאינו לאלתר.
העולה
אסור להתיך גבינה בשבת.