שאלה
שכן יהודי שבא לתת לי צמחים (ירקות) לאכילה, שיכול להיות שהשקה אותם בשבת, מותרים באכילה?
תשובה
אם אותו אדם השקה רק בשבת – בשביל עצמו יכול לאכול מזה אדם אחר, ואם יש לו מסעדה וכדו' ומשקה לצורך זה לא יאכל מזה גם אדם אחר.
אמנם אם השקה גם בשאר ימים – אם ברור שהשקיה של שבת לא עוזרת ודאי שמותר, ואף במקום שיש לספק בזה מותר דיש לסמוך על בה"ל.
אמנם היכא שברור שזה וזה גורם כגון שמשקה פעמיים בשבוע וכדו', יש להקל רק במקום צורך גדול כגון הכא שיש כבוד הבריות.
מקורות
הנה השקיה שנעשתה רק בשבת הנה זה כתוב בשו"ע סי' שי"ח סעי' א' "המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד".
וכתב המשנ"ב ס"ק ה' "מותר למו"ש מיד – ואפילו למי שנתבשל בשבילו דלא בעינן להמתין בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י א"י בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעו"ג ויבוא לעשות כן פעם אחרת כדי שיהיה מוכן לו במו"ש מיד אבל דבר שנעשה ע"י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דעי"ז שנתיר למו"ש מיד יבא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה ועוד שהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו".
וכתב הכה"ח בס"ק י"ב "אסור לו לעולם. ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר כיון שאינו שלו, ולא חיישינן שיצוה לישראל אחר לבשלו דאין אדם חוטא ולא לו. מגן אברהם ס"ק ב', אליה רבה אות א', רבינו זלמן אות א'. מיהו הנהר שלום סוף אות ב' כתב דראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילו יעו"ש. אמנם כל זה דוקא במבשל במקרה אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו ורצונו, ועוד אפילו למי שלא נתבשל בשבילו כלל אין ליקח ממנו משום לפני עור לא תתן מכשול ומשום מסייע ידי עוברי עבירה. כתב סופר אורח חיים סימן ן' יעו"ש", כובזה אפשר שגם המשנ"ב יודה וכן הכריע מרן הרב מאמר מרדכי שבת פרק קי"ח סעי' י"ב.
לסיכום אם אותו אדם השקה בשיל עצמו יכול לאכול מזה ואם יש לו מסעדה וכדו' לא יאכל.
ב
אמנם מה שיש לדון היכא שהשקה גם בחול והנה אם היה יכול לגדול גם בלי השקיה של שבת לכאורה אין לאסור כיון שלא נהנה מזה אבל היכא שזה וזה גורם יש לדון ובפרט שלןא ניכר השקיית המים בפרי והנה בדבר זה מצאנו ראשונים כמלאכים:
שכתב הריטב"א (עירובין מ"א ע"ב): "ולפי מה שכתבנו בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת ק"ל ב') לדעת הרב ר' יונה ז"ל אפילו בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה, שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה, והיינו דנקטינן בכל דוכתא מעשה שבת, וטעמא דמסתבר הוא".
וכן כתב הרשב"א (שבת ק"ל ע"ב): "ומורי הרב ז"ל כתב בהלכותיו דשבות שיש בו מעשה ושבות שאין בו מעשה דאמרינן התם כולם באמירה לגוי הן וכדעת הרב אלפסי ז"ל, אלא שאין פירוש מעשה מלאכה כמו שפירש הרב ז"ל, שאפילו במביא דרך גגות מלאכה הוא עושה ואי משום דאינה מלאכה דאורייתא היה לו לומר ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה דאורייתא לשבות שאין בו מעשה דאורייתא, אלא שיש בו מעשה פירוש שנתחדש בו מעשה בגופו של דבר כגון עשיית כלי או אפיה ובישול ולהחם מים וכיוצא באלו שנתחדש ענין בגופן, ודמי האי מעשה ללישנא דאמרינן בעלמא (ב"ק ע"א א') לרבי יוחנן הסנדלר מעשה שבת דאורייתא, והתם לא קרי מעשה שבת אלא כגון אפיה ובישול וכיוצא בהן, אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא מיתסרי אפילו לרבי יוחנן הסנדלר בהבאתן, כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת, ולפיכך החמירו באמירה לגוי אפילו במקום מצוה היכא דקא מתקן ומחדש מידי בגוף הדבר משום דהוי טפי עובדין דחול, אבל בשבות שאין בו מעשה בגופו של דבר כגון הבאה בלבד מרשות לרשות אינו נראה כעובדין דחול ולא החמירו באמירתו, אלו דברי מורי הרב ז"ל".
האחרונים להלכה נסתפקו בדין זה, וז"ל בעל ערך השולחן (סי' שי"ט ס"ק ג'): "אם עבר וסינן מים או יין, נראה לי לכאורה דמותר לשתותו. ולא דמי למבשל בשבת, כמ"ש הרשב"א ריש פרק ר"א דמילה, והסכים עמו הריטב"א ר"פ מי שהוציאוהו דלא קנסו אלא בבישול ודכוותיה דנעשה בגוף הדבר מעשה חדש, אבל אם לא נעשה מעשה בגוף הדבר, כגון הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים – מותר, ע"ש. אבל החק יעקב (סימן תנ"ד) כתב דאם הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים הו"ל כדין מבשל, ע"ש. וכן משמע בבית יוסף (סוף סימן רנ"ט) בשם המרדכי, דבמלאכה דאורייתא אע"ג דלא נעשה בגוף התבשיל – אסור. ועמ"ש סימן של"ט דבאיסור דרבנן – שרי אפילו במזיד כל כה"ג דלא נעשה בגוף הדבר מעשה חדש ולא נהנה במעשה ההוא, אבל באיסור תורה לא סמכינן על ר' יונה והריטב"א, ע"ש".
הנה, הערך השולחן הביא את דעת הרשב"א דהיכא דלא נעשה ע"י מלאכתו שינוי בגוף החפץ – לא קנסו חכמים את השימוש בו.
אלא שהרב פעלים (ח"א אור"ח סי' י"ג) מביא תשובת הרשב"א ששם מבואר היפך הדברים, שגם היכא דלא נעשה שינוי בגוף החפץ – קנסוהו רבנן, וז"ל: "מיהו שוב ראיתי למרן ז"ל בבית יוסף סימן רנ"ג, שהביא מתשובת הרשב"א ז"ל (שו"ת הרשב"א החדשות סי' ח"י) במי שבישל תבשילו מערב שבת כל צרכו, ולמחר בשבת אמר לגוי להדליק אש ולחמם תבשילו דאסור, אף על פי שלא נעשה מלאכת איסור בגוף התבשיל, שכבר נתבשל מערב שבת [וכתב עוד כמדומה שאפילו אחר שנצטנן – אסור לו לאותו שבת, דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבילו, וכן פסק רמ"א ז"ל בהג"ה בשלחן ערוך (סי' רנ"ג סעי' ה'), דאסור לומר לגוי להחם קדרה אם נצטנן, ואם עשה כן – אסור לאוכלו אפילו צונן], ע"ש".
וכתב הרב פעלים, וז"ל: "ולכאורה י"ל הא דאסר הרשב"א באותו שבת בלבד היינו דוקא בנידון דידיה, שהגוי עשה המלאכה ולא ישראל דהדין הוא אפילו אם לא נצטנן אינו אסור אלא באותו שבת, אבל בנ"ד בבורר שהישראל עשה המלאכה, דהדין הוא אם לא חזר ועירבם דאסור לו לעולם, כדין המבשל בשבת דאסור לו לעולם".
עוד מובא באותה תשובת הרשב"א שהביא הב"י (סי' רנ"ג), וז"ל: "גוי שמילא מים בשביל ישראל – שלא ישקה מהם אפילו בהמתו, לפי שהוציאו מהבור שהוא רשות היחיד לשפת הבור שהוא רשות הרבים, ואע"פ שעשאה הגוי מעצמו שלא מדעת ישראל ושלא נעשה בגוף המים מלאכת איסור". וא"כ לכאורה דברי הרשב"א בתשובתו סותרים את דבריו שכתב בחידושיו.
וצריך לתרץ שמה שהביא בחידושיו הם משם רבו רבינו יונה, ואיהו לא ס"ל כוותיה אלא כמו שכתב הוא עצמו בתשובותיו.
כתב החיי אדם (כלל ט' סעיף י"א): "ודוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו. אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג – מותר אפילו לו אפילו בו ביום, ואם במזיד – אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד. ומכל מקום יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל", עכ"ל.
וכתב בנשמת אדם: "והנה מה שחלקתי בין בישול למוציא מרשות לרשות, כן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ו בהל' שבת הלכה [כ"ג ו]כ"ד, וכ"כ חי' רשב"א ריש פרק ר"א דמילה, וכן כתב בהדיא הריטב"א עירובין ר"פ מי שהוציאוהו. וכן מוכח שהרי פסק בש"ע סי' ת"ה בפירות שהוציא בשבת אפילו שלא במקומן בשוגג – יאכל, ומדכתב סתמא משמע דמותר אפילו לו וכדאיתא להדיא ברמב"ם, ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה חילוק זה, וכמו שכתב בהדיא הריטב"א שהקשה מאי שנא ממבשל… אבל כיון דהשו"ע פסק כרמב"ם דמיירי בשבת והתם נמי יש איסור העברה ד' אמות ברה"ר, וע"כ צ"ל כמו שכתב הריטב"א, והא דבחזרו למקומם מותר, היינו כמ"ש תוס' כיון שהן במקומן". והביאור הלכה (סי' שי"ח ד"ה "אחת משאר מלאכות") פסק את דברי החיי אדם. וסיים מרן הרב שם הערה י"ז ע"כ אין להתיר אלא בשוגג במקום צורך גדול.
אמנם כאן שא' זה לא ניכר ולא צריך ודאי יהיה מותר ואף היכא שזה וזה גורם יש להקל כאן כיון דהוי כמקום צורך גדול, ובפרט שלבה"ל מותר בכל אופן.
העולה
אם אותו אדם השקה רק בשבת – בשביל עצמו יכול לאכול מזה אדם אחר, ואם יש לו מסעדה וכדו' ומשקה לצורך זה לא יאכל מזה גם אדם אחר.
אמנם אם השקה גם בשאר ימים – אם ברור שהשקיה של שבת לא עוזרת ודאי שמותר, ואף במקום שיש לספק בזה מותר דיש לסמוך על בה"ל.
אמנם היכא שברור שזה וזה גורם כגון שמשקה פעמיים בשבוע וכדו', יש להקל רק במקום צורך גדול כגון הכא שיש כבוד הבריות.