שאלה
האם יש איסור להאכיל בעלי חיים ממאכל שמיועד לבני אדם?
תשובה
לבהמה או חיה שלו – מותר להניח מאכל אף שראוי לבני אדם.
אמנם לבהמה או חיה שאינו שלו – אין להניח לפניה אוכל הראוי לאדם אל"כ אין לו מאכל אחר.
מאכל שרוצה לזרוק מותר לתת לבעל חיים.
מקורות
איתא בגמ' תענית כ' ע"ב "אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה עביד רב הונא! – אמר ליה: בינקותיה לא דכירנא, בסיבותיה דכירנא: דכל יומא דעיבא הוו מפקין ליה בגוהרקא דדהבא, וסייר לה לכולה מתא, וכל אשיתא דהוות רעיעתא – הוה סתר לה. אי אפשר למרה – בני לה, ואי לא אפשר – בני לה איהו מדידיה. וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא, וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי – זבין ליה, ושדי ליה לנהרא. – וליתביה לעניים! – זמנין דסמכא דעתייהו, ולא אתו למיזבן. ולשדייה לבהמה! קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה. ולא ליזבניה כלל! – נמצאת מכשילן לעתיד לבא".
ופרש"י "דסמכא דעתייהו – שנסמכין עניים לאותו ירק, ואומרים: אין אנו צריכין לקנות, ושמא ישתייר שם כלום ואין להם מה לאכול בשבת. אין מאכילין אותן לבהמה – משום ביזוי אוכלין, ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם, אי נמי: משום דחסה תורה על ממונן של ישראל, וזרק לנהר, והולכין למקום אחר, ומוצאין אותם בני אדם ואוכלין אותן, כך שמעתי".
וכתב המאירי "והרי אמרו מחתכים את הדלועים לפני הבהמה אף על פי שהם מאכל אדם ואף בשנשרפה בשאין ראויות לאדם או שאינו מוצא מי יקנם ואינם צריכות לו והותר בכך שלא להביאם להפסד אבל לקנות ולהאכיל לבהמה לא אטו תמרים וחרובין אין נותנים אותם לבהמה או אפילו פת עד שהם תירצוה שלא נאסר אלא בדבר מרבה אבל בדבר מועט מותר ואין הדברים נראים שאם מטעם זלזול הוא מה לי מרבה מה לי מועט וי"מ שלא אסרוה אלא בשיש לו להאכילה מצד אחר אבל אין לו מותר וכמו שאמרו במסכת שבת האי דאפשר ליה בדשערי ואכיל בדחיטי עובר משום בל תשחית ואף זה אין נראה לי דודאי במעשה זה הרבה היה להאכיל לבהמה אלא יראה לי שלא על כל אוכלי אדם אנו אוסרים שהרי התמרים והדלועים אוכלי אדם הן וכן החרובים ואין נמנעים מלתתם לפני בהמה ולא אף הפת כמו שכתבו גדולי המפרשים אלא לא נאמר אלא על מאכל שסתמו ומינו מאכל אדם ושהוכן למאכל אדם בפרט בשעה זו אבל הוכן לבהמה אף על פי שסתמו מאכל אדם אין חוששים לו".
דין זה הביאו המג"א סי' קע"א ס"ק א' וז"ל "בתענית דף כ' אי' מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה פירש"י משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם".
וביאר המחצ"ש "וסיים רש"י ז"ל, אי נמי משום דחסה תורה על ממונם של ישראל, עכ"ל. ולפירוש זה האחרון אם אין לו דבר אחר להאכיל לבהמתו כי אם מאכל אדם שרי, ואפשר על זה סומכים העולם שנותנים לתרנגולים לאכול פת הראוי למאכל אדם".
אמנם באליה רבה בס"ק א' חלק וכתב "מאכל אדם אין מאכילין לבהמה דמיחזי כבועט בטובה של הקדוש ברוך הוא תענית דף כ' [ע"ב], מג"א [ריש הסימן וסק"א], ואני מסתפק כיון דקאמר [קסבר] (ל)מאכל אדם וכו', משמע דאין הלכה וכו', והיינו דהשמיטו הפוסקים".
וכתב בשו"ת שואל ומשיב מהדורה תניינא חלק ב סימן עב "אבל אכתי קשה דהרי בביצה שם מקשה והא אפשר למפלגה בלישה ומשני שאני עיסת כלבים דאפשר למפייסן בנבילה ואם כן כיון דאפשר לפייסן בנבילה שוב אסור. ולכאורה רציתי לומר דבתענית אמרו דקסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה משמע דהוא סבר ולא קי"ל דאל"כ הו"ל לשנויי התם מאכל אדם אין מאכילין לבהמה וא"כ י"ל דלא קי"ל כן ונדחה דינו של המג"א אבל אכתי קשה דאכתי איך יפרנס רב הונא בעצמו המשנה וא"א שיחלוק על המשנה אמנם נרא' דר"ה לשיטתו וכו' וע"כ נרא' דמה"ד בודאי מותר ואינו רק מדת חסידות ובזה אין ראיה מהמשנה דהמשנה דינא קמ"ל ולא משום מדת חסידות ולפענ"ד העיקר דאנן לא קי"ל כר"ה דהרי אמרו קסבר ודברי המג"א צריכין עיון ועיין חולין דף ח' לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליה לבהמה חייב לעשר וכן אמרו שם דלוקח פירות מן השוק לאכילה ונמלך עליהם לבהמה וכו' הרי מבואר דמאכל אדם מאכילין לבהמה רק מדת חסידות הוא שלא להאכיל לבהמה. אחר זמן רב מצאתי בפסחים דף מ"ו בהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה פירש"י דלהאכיל לכלבים אי אפשר שאין שורפין קדשים ביום טוב והר"ן כתב שם שאוכל אדם או תרומה כל זמן שהיא ראוי לאכילת אדם אין מאכילין אותו לכלבים ועיין במהרש"ל שם והמהרש"א שם רצה להסכים דברי הר"ן עם רש"י וזה דחוק למעיין ועיקר כהבנת המהרש"ל ומשמע דמצד סתם מאכל אדם לא אכפת לן רק משום שהוא תרומה וכעין מ"ש התוס' ביבמות ומבוא' דמאכל אדם מותר להאכיל לבהמה ואינו רק מדת חסידות ואולי שאני התם דאם יניחנה כך היה נאסר על אדם אבל פשטת הלשון לא מורה הן".
וכתב המשנ"ב ס"ק י"א "איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת", וכתב בשער הציון ס"ק יג "היינו ללשון שני שברש"י שם, ולי נראה דאפילו ללישנא קמא שרי בכהאי גוונא. ועיין במגן גבורים שמצדד להקל בעיקר הדין כהאליה רבה".
ובכה"ח ס"ק ט' הביא דברי המג"א והמחצ"ש וכתב "ובתשובת כתב סופר סימן ל"ג לחלק יצא דדוקא לפני בהמת אחרים דלית ליה הנאה אסור אבל לפני בהמתו ותרנגולים שלו שיש הנאה שעל ידי זה תתרבה כחה ושמנה מותר יעו"ש". וראה בדעת כהן סי' רל"ז.
היתר נוסף מצאנו בחיי אדם חלק א כלל מה סעי' ה' "יזהר מאד בפרורין שלא יזרקם, דקשה לעניות, ובזוהר מחמיר מאד, אלא יכנסם ויתן לעופות (סימן ק"פ)", כלומר פירורין שבדעתו בין כה לזרקם יכול לתת להם.
העולה
לבהמה או חיה שלו – מותר להניח מאכל אף שראוי לבני אדם.
אמנם לבהמה או חיה שאינו שלו – אין להניח לפניה אוכל הראוי לאדם אל"כ אין לו מאכל אחר.
מאכל שרוצה לזרוק מותר לתת לבעל חיים.