שאלה
האם מותר ליהודי לדבר לשון הרע על עצמו?
תשובה
מותר לומר לשון הרע על עצמו. אמנם אם עשה עבירה יכול להגיד, וזה דווקא כאשר ביכולותו לתקן דבר אבל סתם לא יאמר כי אין זה כבוד כלפי מעלה.
מקורות
כתב החפץ חיים לשון הרע כלל א סעי' ט' "ודע עוד דאפילו אם בתוך הגנות שגינה את חבירו גינה את עצמו גם כן בזה הגנות גופא, ואפילו הקדים להתרעם על עצמו בזה, אפילו הכי מכלל דילטוריא לא נפקי".
וכתב בבאר מים חיים כלל א ס"ק טו "גינה את עצמו וכו' ואפילו הקדים וכו'. ממה שמצינו בישעיה כשאמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. ואף שישעיה לא כיון חס ושלום לגנות בזה את ישראל, רק היה מתאונן על עצמו ואומר אוי לי כי נדמיתי וגו' וביארו כמו שפירש רש"י והמפרשים הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה לא מצד מעשי ולא מצד מעשה אבותי, וגם הקדים לבזות לעצמו וכמו שאמר כי איש וגו', ואפילו הכי נענש על – זה כמו שכתוב שם ויעף אלי וגו' ובידו רצפה, ואמרו חז"ל שאמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך רצוץ פה שאמר דילטוריא על בני. וגם על שאמר כי איש וגו' השיבו הקדוש ברוך הוא עליך אתה רשאי לומר ואי אתה רשאי לומר עליהם וכמו דאיתא בילקוט שם", ויש לדחות דשם כלפי הקב"ה אמרה.
אמנם מצינו בחפץ חיים לשון הרע כלל י אות יז "אם נעשה דבר שלא כהוגן, ובא ראובן ושאל לשמעון מי עשה את הדבר הזה, אפילו אם הוא מבין שראובן חושדו בזה, אסור לו לגלות מי שעשה את הדבר אפילו אם ראה בעצמו, רק ישיב אני לא עשיתי את הדבר (אם לא שהוא דבר אשר אפילו אם לא היה שואלו ולא היה חושדו כלל בזה היה גם כן צריך לספר לו, כגון אם דבר זה הוא מהענינים דבין אדם לחבירו ונשלמו בו כל הפרטים שבכלל זה, או אם הוא מהענינים דבין אדם למקום ונשלמו בו הדברים שכתבנו לעיל בכלל ד' סעיף ה' ז' ח' עיין שם). וכל זה שכתבנו הוא מצד הדין, אבל ראוי לבעל נפש שיעשה לפנים משורת הדין, ולא ישמיט את עצמו מזה במקום שיכול להיות שיתוודע להשואל ויתבייש פלוני על ידי זה, ויותר מזה מצינו בסנהדרין (דף י"א) בכמה תנאים שהטילו על עצמם האשמה כדי שלא יתוודע מי הוא החוטא, וכן איתא בספר חסידים סימן כ"ב וזה לשונו: ואם הוא בחבורת בני אדם ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי החוטא, צריך שיאמר אני הוא שחטאתי אף על פי שלא חטא כו' עיין שם".
וכן משמע מבאר מים חיים כלל ב ס"ק ג "ויש עלינו עוד לבאר דעת רש"י בענין זה דאפי תלתא שזה לשונו שם בערכין (דף ט"ז ע"א) בד"ה דמיתאמרא באפי תלתא וכתב רש"י על זה וזה לשונו שהבעלים אמרוה בפני ג', המגלה אותה אינו לשון הרע, שזה גילה תחילה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש דמידע ידע דסופו להגלות דחברך חברא אית ליה, וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע עכ"ל. צריך עיון אם מה שכתב שהבעלים וכו' כונתו הבעלים הראשונים המביאים הדיבה על אחד אמרוה להגנות באפי תלתא, המגלה אותה אחר כך אפילו לאחד הנ"ל אינו לשון הרע וכו' כפירוש רשב"ם, או כונתו כשאחד סיפר לחבירו ענין עסקו ומסחרו שברצונו ליסע שם לקנות אצל אחד הידוע לו, או שסיפר לו מעניני עונות שאירע לו, ועל פי הדין אסור לו לגלות אחר כך זה לאחר מפני שיוכל להגיע לו היזק או בושת מהגילוי ההוא וכמו שנכתוב לקמן, ועל זה כתב רש"י ואם הבעלים אמרוה בפני ג' וכו' דהא כאלו הרשהו בפירוש לגלות ולא מיירי רש"י כלל בענין רכילות ויותר מדוקדק עתה לשון רש"י במה שכתב שהבעלים (ופירוש זה על דברי רבה בר רב הונא מצאתיו אחר כך גם כן בעליות הרבינו יונה הנ"ל עי"ש) אבל לענין רכילות אפשר דסבירא ליה לרש"י גם כן דאסור בכל גווני כהרמב"ם והסמ"ג והתוספות לפי מה שכתב מהרש"ל דלא כפירוש רשב"ם. הרי בסך הכל יש לנו ה' באורים על מימרא דרבה בר רב הונא הנ"ל, ונבאר אי"ה לקמן כל הדברים לדינא".
וא"כ מה שמסופר בספר מרפא לשון.
הביאו סיפור על החפץ-חיים, שפעם פגש בו בעל עגלה עם מרכבה ושאלו, אם יודע היכן גר החפץ חיים? שאלו החפץ חיים, למה אתה צריך אותו? ענה לו אותו אדם כי הוא רוצה לקבל ממנו ברכה. אמר לו החפץ חיים, לך לביתך וה' יברך אותך, הוא לא כל כך צדיק כמו שאתה חושב. הרים בעל העגלה את המקל שמכה בו את הסוסים והכה בו את החפץ חיים. כעבור שעה קלה, הגיע אותו אדם לביתו של החפץ חיים, וכשנכנס אליו ראה שזה אותו זקן שהוא הכהו, מדי התעלף מפחד ובושה. לכשהתרענן, אמר לו החפץ חיים שירגע, כי הקב"ה הענישו על זה שהוא דיבר לשון הרע על עצמו. ומכאן רואים שלשה"ר אסור אפילו על עצמו אינו מדוייק (וע"ע בס' מאיר עיני ישראל ח"א עמ' 154-155 שהובא הסיפור הנ"ל בשינוי קצת ובהערה שם)
ב
כתב השו"ע סי' תר"ז סעי' ב' "אין צריך לפרט החטא; ואם רצה לפרט, הרשות בידו; ואם מתודה בלחש, נכון לפרט החטא. הגה: אבל כשמתפלל בקול רם, או ש"צ כשחוזר התפלה, אין לפרט החטא; ומה שאומרים על חטא בסדר א' ב' לא מקרי פורט, הואיל והכל אומרים בשוה אינו אלא כנוסח התפלה (ד"ע)"
וכתב המשנ"ב ס"ק ו' "הנה מדכתב אח"כ ואם מתודה בלחש משמע דרישא איירי במתודה בקול רם ואף דהרמ"א כתב בהג"ה דבקול רם אין לפרט החטא משמע דאיסורא נמי איכא התם מיירי בחטא שאינו מפורסם לרבים ומפני שאין זה כבוד המקום שמגלה לרבים שחטא כנגדו אבל בחטא המפורסם לרבים רשות בידו לפרטו ברבים אפילו בקול רם". וכתב בס"ק ח' שאף עבירה שבין אדם לחבירו לא יגלה בפני רבים.
העולה
מותר לומר לשון הרע על עצמו. אמנם אם עשה עבירה יכול להגיד, וזה דווקא כאשר ביכולותו לתקן דבר אבל סתם לא יאמר כי אין זה כבוד כלפי מעלה.