שאלה
האם מותר להשאיר בוילר דולק על שעון שבת, לצורך רחיצת קטן במים חמים בשבת?
תשובה
אסור הן מצד בישול, וגזירת רחיצה. ובדודים החדשים שעובדים בשיטת מחליפי חום יש בהם משום הטמנה.
מקורות
כעיקרון יש להבחין בין שני סוגי דוד ישנו דוד הרגיל שבו הגוף חימום נמצא מלמטה, ויש גוף חימום שחימום נעשה בעזרת תחליף חום, כלומר ישנו דוד קטן שבו יש מים שנרתחים, וכאשר הם רותחים יוצאים אל צינור שמסובב סביב הדוד, ובתום הסיבוב חוזרים המים אל תוך הדוד, וחוזרים ונרתחים עד שמבאים את המים שבתוך הדוד למעלת חום הרצויה.
והה יש לדון בשני המצבים: א' הרי בשעה שמוציא מים נכנסים באותו רגע מים אחרים במקומם ונמצא מבשלם. ב. מצד שהמים הקרים שנכנסים מתערבים עם מים אחרים אם יש בזה משום הטמנה. ג. הטמנה בדבר המוסיף הבל מחמת הגוף החימום. ד. האם מותר לרחוץ קטן במים חמים שהוחמו בשבת.
בישול
והנה יש לדון משום בישול שהרי באותה שניה שהוא מוציא מים נכנסים מים קרים ומתבשלים הן מצד המים החמים ששם והן משום הבוילר: [וזה גם אם נגיד שבכח ראשון אין השפעה על הפעלת הבוילר עצמו].
מצינו במלאכות שדרכן הוא שבפעולתו הוא מתחיל את המלאכה והמלאכה נשלמת רק לאחר זמן כדוגמאת: בישול, ונטיעה שמלאכה מתחילה עכשיו ונגמרת רק לאחר זמן, אמנם יש לומר דדווקא במלאכות אלו שזה דרך המלאכה לא נחשב כגרמא אבל בעלמא לא יהיה אלא כגרמא וראה לקמן בדברי הבה"ל לעניין רחיים ובמהר"ם שיק[1].
וכתב החזו"א (בב"ק סי' י"ד ס"ק י"ב) "ומיהו דווקא מלאכות שדרכן בכך כמו אפיה ובישול וצידה[2], אבל מלאכות אחרות אפשר דבעינן מיד, מיהו בנותן חיטים לרחיים שהמלאכה נעשית מיד נראין דברי האחרונים ז"ל דיש כאן חיוב דאורייתא כיון דרך טחינה בכך". כלומר שכל מלאכה שדרך האנשים גם לעשותה כן חייב עליה וראה לקמן וכן מבואר באחיעזר.
מנחות
אמר ר' אמי: הניח שאור ע"ג עיסה (של מנחות), והלך וישב לו ונתחמצה מאליה – חייב עליה, כמעשה שבת. ומעשה שבת כי האי גוונא מי מיחייב? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הניח בשר על גבי גחלים, היפך בו – חייב, לא היפך בו – פטור! אמר רבא: מאי חייב נמי דקאמר? כמעשה צלי של שבת", ופרש"י "כמעשה צלי בשבת – כלומר הכא חייב בהנחה בעלמא כי היכי דמיחייב בשבת אם היה עושה בו מעשה צלי גמור שהיפך בו דהתם איכא לפלוגי בין הפך ללא הפך כגון בכה"ג כדמפרש לקמן דאי לא הפך הוה בשיל מצד אחד אבל גבי חימוץ ליכא לפלוגי". וכתב הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק י"ב הלכה ט"ז "הניח שאור על גבי העיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה לוקה, שהנחת השאור הוא המעשה".
נזיקין אשו משום חיציו
כתוב בגמ' בב"ק (דף כ"ב ע"א): "ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו, וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו. וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך: חציו מכחו קאזלי, האי לא מכחו קאזיל. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש? אמר לך: ממונא אית ביה ממשא, הא לית ביה ממשא". ופרש"י "אשו – השולח את הבערה. משום חציו – חייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ. משום ממונו – כשורו ובורו שהזיקו וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו דלרבי יוחנן חייב דחציו הן ולר"ל פטור דלאו ממונו הוא. האי לאו מכחו – דאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק". ושונה מהמקרה הקודם כיון שכאן הוא עשה את הפעולה הראשונה ומכחה נמשך והוי כמו חץ או כדין בור. וכתב השו"ע חו"מ סי' תי"ח סעי' ב' "אש הוא אב, דכתיב: כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב, ה); והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו. לפיכך כל הדומה לו, שהוא ממונו והולך ומזיק, הוא תולדתו ויש לו דין אש [לפטור בו טמון]".
שבת – חיציו
ובגמ' כתובות (דף ל"א ע"א) איתא: "דאמר רבי אבין: הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו – פטור, שעקירה צורך הנחה היא".
וכתב הרמב"ם (הלכות גניבה פ"ג ה"ב): "כיצד, זרק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע בגד חבירו בהליכתו, או שהדליק גדיש חבירו בשבת, או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רשות היחיד לרשות הרבים ואבדו שם, הרי זה פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והזק באין כאחת", כלומר היכא שמכחו הולך, אף שזו פעולה שנמשכת חייב עליה.
שבת אישו משום חיציו
כתב בחידושי הר"ן (סנהדרין דף ע"ז ע"ב): "לפיכך אני אומר שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מיתה משום דרוצח אקיל רחמנא גביה דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון וכיון שכן בעינן שיעשה פועל ממש ובריא היזיקיה קודם שיתחייב מיתה כההיא במאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא דבכח ראשון חייב בכח שני פטור משום דלא הוי גיריה אלא בכח ראשון אבל בכח שני אף על גב דבריא היזיקיה כיון דלא עביד מעשה ממש אלא בגרמא פטור ואלו דכוות' לענין נזקין אלו הניח חפצי חבירו בקרקע ואשקיל עליה בדקא דמיא ונאבדו אפילו בכח שני משמע דחייב דכח שני זה בריא הזיקיה והוי דינא דגרמי ממש ולא גרע משורף שטרותיו של חבירו דחייב. וכו' זהו לפי שיטת הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל אבל בתוספות ז"ל פוסקין דאפילו בממונות פטור כההיא דרבה וא"כ הראיה אינה מוכרחת אבל החלוקה היא אמיתית. ולענין אשו נמי אף על גב דמשום חציו הוא וכדקי"ל הכי וחייב בארבעה דברים מ"מ לא מיחייב מיתה אלא א"כ נפל לתוך האור וכבשו שם או שדחפו לאור ואין יכול לעלות משם דעביד מעשה ממש וכדאיתא בהדיא במתניתן הלכך בדין הוא דכשהמית האבן דרך ירידה שיהיה פטור דלא עביד מעשה דגירי דדומיא בכח ראשון דבדקא דמיא בעינן ולפיכך אין להקשות ענין אש דחיובו אהנו אלא בממונות ובד' דברים לענין חיו' מיתה אלא א"כ עשה מעשה ממש". כלומר שבנזיקין נתחדש שדינא דגרמי חייב אבל ברציחה לא נאמר אשו משום חיציו, ויש שרצו לומר שה"ה לשבת שלא נאמר בו דין של אשו משום חיציו אע"פ שיש בו את הדין של בדיקא דמיא וכדלהלן.
וכתב הנימוקי יוסף (בבא קמא דף י' ע"א): "אשו משום חציו. כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכו' כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וכו' וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב". כלומר דלכאורה היה די לדמות לחץ שהולך מכחו אמנם מזה שדימה למושג אשו משום חיציו ושם האש הולכת מאליה ולא מכחו משמע שס"ל שכה"ג בשבת חייב עליה.
בידקא דמיא
כתוב בגמ' (סנהדרין דף ע"ז ע"ב): "אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא – גירי דידיה הוא, ומיחייב. הני מילי – בכח ראשון, אבל בכח שני – גרמא בעלמא הוא". ופרש"י "גיריה דידיה הוא – הן הן חציו, והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד, כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון. בכח ראשון – כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו. אבל בכח שני – שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו", כלומר שדעת רש"י כאן ובעוד מקומות (יבואר בהמשך) שכל החיוב הוא דווקא אם באותו רגע שפותח את המחסום של המים מוצף אותו אדם אבל אם תבא לאחר זמן פטור.
תריס
ואיתא עוד בגמ' (שם): "ואמר רבא: זרק חץ, ותריס בידו, ובא אחר ונטלו, ואפילו הוא קדם ונטלו – פטור, דבעידנא דשדייה ביה – מיפסק פיסקיה גיריה". ופרש"י "ואפילו הוא קדם – הזורק את החץ ורץ לאחר זריקת החץ קודם שיגיע החץ לחבירו, ונטל התריס הימנו". ופסקו הרמב"ם (שם הי"א).
וכתב היד רמה (שם): "ואי קשיא לך מכדי הכא לאו בדאזלי מכחו עסיקינן אלא כגון שהיה דבר מפסיק בין המים ובינו ונטלו ונמצאו המים באין עליו מאיליהן ואמאי מיחייב הא לאו כחו הוא ותו מאי שנא מדרבה דאמר זרק בו חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדא מפסק פסיקי גירי אלמא אף על גב דקא שקיל ליה לההוא מידעם דהוה מפסיק ביניה ובין גיריה דשדא ביה פטור וכ"ש הכא דהני גירי לאו מכחו קא אזלי ואמאי מיחייב לא תקשי לך דאע"ג דלאו כחו הוא כיון דמחמת מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי דהא גיריה כי קאזלי לאו מחמת כחו קא אזלי אלא מחמת דשביק ליתרה של קשת ואזלי גירי ממילא ומיחייב עלייהו הכא נמי לא שנא. וכו' מאי אמרת סוף חץ לבא הא אמרן כל סוף הורג לבא פטור דגרמא בעלמא הוא אבל הכא דכי סלקיה לעפרא דמפסיק בין מיא לדידיה מיא הוו נגעי בההוא עפרא גופיה כי סלקיה לעפר גירי דידיה [היא] ואמטול הכי מיחייב תדע דהא מיית מחמת מיא דאתו לבתר הכי פטור כדאמרינן והני מילי בכח ראשון כלומר היכא דמיית מחמת מיא דאתי בכח ראשון כי סלקיה לההוא מדעם דמפסיק בינתיים והיינו מיא דמיעקרו מדוכתייהו בשעת סילוק הדבר והמפסיק ואינון מיא דמיקרבי לדבר המפסיק אבל מיא דאתו בתר הכי והיני כח שני פטור דגרמא בעלמא הוא כדפרשינן", כלומר כיון שבמים הפעולה שעושה בהסרת המונע והמים נוגעים בו, ובאותו רגע שמסיר אותו זורמים המים הוי כמו שירה חץ, ושיעור המים שנחשבים ככחו ראה בדבר אברהם (ח"ג סי' י"ג) שהעלה שכל המים שיוצאים עד שיסגור שוב (מיד) נחשב ככחוש וכן כתב בשו"ת יד אברהם (ח"ג סי' י"ג אות ג')[3].
וכתב עוד ביד רמה (שם): "ואיכא לפרושי והני מילי בכח ראשון שהמים היורדין בשעה שפינה להן דרך לא עמדו עד שהגיעו לאיש הכפות אבל אם עמדו בדרך מחמת דבר שעיכבן ולסוף נמשכו מאליהן והלכו לאו גירי נינהו כדאמרינן בפרק הבית והעליה (קי"ז א) דכל היכא דתימי מיא והדר אזלי לאו גירי נינהו והני תרי פירושי מעליי נינהו דתרוייהו אליבא דהילכתא סלקי ולא מיחייב עד דמיית מחמת מיא דמיעקרי בשעת מעשה והוא דלא איעכבו באורחא". שאם התעכבו בדרך פטור.
וברמב"ם (הל' רוצח פ"ג הי"ג) כתב "הכופת את חבירו והניחו במקום שאינו יכול לברוח והציף עליו מים ומת הרי זה נהרג עליו, והוא שימות מכח ראשון הבא ממעשיו". אין מכאן ראיה אם ס"ל כדעת היד רמה או רש"י.
ולמד מכאן בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן ס'): "וה"נ אם הסיר הגשר וזרם האלקטרי עובר מיד הרי הוא כמו בידקא דמיא, דמתחברים הזרמים כמו המים. ונראה דזה הוי ככח ראשון", ולכאורה זה בין לרש"י כיון שזה נגרם מיד. ומצינו בעניין רחיים שאסר המשנ"ב בסי' רנ"ב ויש עוד מה להרחיב בזה.
שפיכת מים בכח ראשון ובכח שני שבא מכוחו
ובמשנה עירובין (דף פ"ח ע"א): "חצר שהיא פחותה מארבע אמות, אין שופכין בתוכה מים בשבת אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה. בין מבחוץ בין מבפנים, אלא שמבחוץ צריך לקמור, מבפנים אין צריך לקמור. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים – שופכים לתוכו מים בשבת. וחכמים אומרים: אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב, אבל שופך הוא לגג, והמים יורדין לביב" ובגמ' כתוב "מאי טעמא? אמר רבה מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום, בארבע אמות – אדם רוצה לזלפן פחות מארבע – שופכן. אי דעביד עוקה – שרי, אי לא – אסור".
וכתב הרמב"ם (הל' שבת פט"ז הט"ז): "חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה, לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתים בתוך החצר או ברה"ר בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה, וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקה הזאת מרה"ר" ובהי"ח כתב "ביב ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרה"ר, וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לרה"ר, אפילו היה אורך הכותל או אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצנור מפני שהמים יוצאין מכחו לרה"ר, אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב". וביאר הרדב"ז (ח"א סי' קע"א): "אם מקלח לחצר שאינה מעורבת או אפי' לכרמלית מותר לשפוך מים לתוכו דכחו בכרמלית לא גזור רבנן ואם הוא מקלח לרשות הרבים אסור: ואם הביב יש בו עוגה מקום שמתקבצים בה המים ובשעה שהוא שופך מים מתמלאת העוגה ויוצאין המים חוץ מותר לשפוך על פי הביב דהוי כח כחו ולא גזרו בה רבנן", כלומר שבדבר דאתי מכחו כחו חייב כח כחו פטור.
דין זה נפסק בשו"ע (סי' שנ"ז סעי' א'), וביאר המשנ"ב (ס"ק א'): "כלל הדברים הנאמרים בסימן זה הוא כך לפי ששיערו חז"ל שכל אדם הוא צריך להשתמש בכל יום סאתים מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ושאר ענינים הצריכים לו וכבר נודע דבשבת אסור לשפוך מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית ודרך כל אדם לשפוך שופכין שלו לחצירו הסמוך לביתו שהוא רשותו והוא ג"כ רשות היחיד ומוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ושיערו חז"ל דסאתים מים נבלעים בקרקע של ד' אמות על ד' אמות ואינם מטנפים הקרקע של החצר וכיון שכן אין מקפיד עליהם שיצאו לחוץ דוקא ואז אפילו אם יצאו אח"כ לחוץ לא היתה מחשבתו לכך ובשבת בעינן מלאכת מחשבת ולא הוי כאלו מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אבל אם הוא פחות מד' אמות על ד' אמות דאז הסאתים מים מרובים ואינם נבלעים בקרקע ונעשה החצר רפש וטיט ודעתו קצה בזה בימות החמה שדרך כל אדם להקפיד על חצרו שיהיה נקי ולכך ניחא ליה שיזובו משם לחוץ ואם יצאו לחוץ נתקיים מחשבתו ויש לגזור שמא ישפוך להדיא מרשות היחיד לרשות הרבים ולכן צריך לעשות לחצר גומא שהיא מחזקת סאתים ואז כשישפוך לתוך החצר אינו מקפיד עליהם שיצאו לחוץ כיון שאפשר להם לירד ולנוח בגומא ולא יתטנף חצרו וע"כ אפילו אם יצאו לחוץ לא הוי כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים", וכ"כ הכה"ח (ס"ק א'). כלומר שהוי כח כחו ופטור והיינו דווקא כאן כיון שאין מלאכת מחשבת אבל אם היה מלאכת מחשבת אפשר שכח כוחו אסור.
מים שנשפכים לחצר
כתב החזו"א (ב"ק סי' י"ד ס"ק י"ב)[4], כתב "וכן אם סילק מחיצה שהיתה בין הגינה והמים ובאו מים והשקו את הגינה חייב אפילו באו מים בכח שני אע"ג דבפקע אש את הכלים ונשפכו המים פטור לענין שבת שאין מעשה אדם בכיבוי עדיין אבל שקיל בידקא עדיף טפי מהא דתניא שבת י"ח ע"א פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה וכו' אין ראיה דסתם פותקין מים היינו להסיר המונע ומשמע דבשבת כה"ג חייב משום משקה את הזרעים על המים שבכל היום דהא תני התם נותנין מוגמר והתם אין מלאכה אלא ההבערה".
וכתב בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן ר"ז): "ע"ד השאלה שכת"ר ראה בקיבוץ חפץ חיים שיש להם ביוב והשופכים יוצאים דרך הביוב מחוץ לשכונה, וסדרו שהשופכין מתפשטין שם ע"ג סביבה של זרעים וירקות וזה יועיל להם במקום זבול השדות, והעיר דא"כ יש לאסור לשפוך השופכין בשבת דהוי כמשקה מים לזרעים וכן לצאת לנקבים שהרי מזבל את השדות.
והשבתי לו דמלבד דהמרחק יותר מד' אמות כוונת מרן לההיא דעירובין דף פח ופסק המחבר כן בשו"ע סימן שנז סעיף ב', ביב שמכוסה ד' אמות במשך ברה"ר ויש בו ד' על ד' מותר לשפוך אפי' על פי הביב אעפ"י שהמים יוצאים מיד מידו לרשות הרבים משום דבשיעור זה יש שיעור לבלוע סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום. ולא יצטרכו לצאת לרה"ר ואם אולי לפרקים יצאו הוי דבר שאינו מתכוין י"ל דהוי כגורם לזורע. זולת זה הרי השדה כבר מלאה מים ושופכין לצורכה, ונמצא דמה שנתוסף בשבת עצמו אין בה תועלת לצמיחות יום השבת גופא וכן יש להתיר". כלומר הוא דיבר היכא שלא ודאי יצאו[5], וגם השדה לא צריכה להם.
ובשש"כ (פי"ב סעי' י"ט) כתב: "כיור אשר המים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור עד שמגיעים לקרקע זרועה, מותר ליטול ידים לתוכו בשבת וכן מותר לשפוך בו מים לכל צורך אחר, ואין חוששים להשקיית הזרעים שתיעשה על ידי כך אם אמנם אין כוונתו אליה אמנם ודאי אסור לשפוך את המים הללו שיגיעו מהכיור באופן ישיר על הזרעים או כל מקום זרוע או נטוע אחר גם אם אין כוונתו להשקיית הצמח". ובהערה נ"ג ביאר בשם הגרש"ז דהיינו טעמא "ואע"ג דהוי פסיק רישיה אבל מכל מקום מכיון שנעשה רק ע"י כח שני וחשיב רק גרמא" וצ"ל דהיינו כיון שנשפך לכיור ומשנה את הכיוון שבעקבות הצינור שופכין הוי ככח שני ואינו מתכוון ולכן מותר.
לסיכום
- מלאכה שדרכה שהיא מתחלת עכשיו ומסיימת לאחר זמן כדוגמת בישול לכו"ע חייב עליה.
- בדין אשו משום חיציו בשבת מצינו מחלוקת ראשונים יש אומרים שדין זה נאמר בדיני ניזקין בלבד ויש אומרים שדין זה נאמר גם בשבת, וכן נפסק.
- שפך מים לרשות הרבים אם זה מכחו חייב כח כחו אם כיוון לזה חייב לא כיוון פטור.
- שפך מים על צמחים כחו אסור כח כחו אם כיוון אסור אם לא כיוון מותר.
וא"כ הכא כיון שהמים שנכנסים נסמכים לה ונכנסים בכח ראשון ובפרט שכאן רוצה בהם שבלעדי כניסתם לא יתאפר זרימה (מחמת וואקום ועוד שרוצה שיהיה לו עוד מים חמים.
וע"כ כתב מרן הרב במאמר מרדכי פנ"ב סעי' נ"ב "דוד חשמלי פועל כאשר הדוד פועל אסור לפתוח את ברז המים החמים, מכיון שעם יציאת המים החמים מן הדוד, נכנסים במקומם מים קרים אשר מתחממים ומתבשלים בשבת על ידי גוף חימום המופעל על ידי חשמל [שדינו כדין אש ממש] – וזהו איסור דאורייתא" וביאר מרן הרב בהערה שם "אף על פי שהדוד החשמלי מכובה, ולא מחמם עכשיו, מ"מ ברגע שיוצאים מים חמים הרי יודע שיבואו עכשיו מים קרים, וזה כעין פסיק רישיה (שאינו מכניס בידיו ממש את המים הקרים לדוד, ומ"מ חשיב כמעשה שלו), שיבואו מים קרים ויתחממו, ועל ידי החום הזה שהוא תולדת האור יעבור איסור דאורייתא, כנתבאר לעיל שגם לדעת רבי שמעון – אסור אפילו שהוא לא מתכוון. ועוד שפותח מים חמים במקום אחר בבית עם מים קרים, המים הקרים מתבשלים מהמים החמים, ואף שהמים עוברים דרך צינור מהדוד יש מקום לדון את הצינור ככלי ראשון".
הטמנה
איתא בגמ' שבת דף לט ע"ב "אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרי להו רבנן – בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד יום. אמר עולא: הלכה כאנשי טבריא. אמר ליה רב נחמן: כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו".
כתב הר"ן בדפי הרי"ף דף י"ח ע"א "ומדברי רש"י ז"ל נראה שסילון זה של צונן היה נשפך כל השבת כולה לתוך האמה של חמין ואם איתא דהכי הוא מה שאנו נוהגין ליתן בשבת מים מבושלים לתוך החמין נראה לי דאסור דכה"ג הטמנה קרינן ליה בשמעתין. אבל בתוספות אמרו דבר המעורב לא שייכא הטמנה אלא סילון זה היה עובר בתוך האמה ופיו יוצא לחוץ והיו מימיו נשפכין לעוקה שבקרקע שלא היו רוחצין בחמי טבריא עצמן מפני שריחן רע וכי האי גוונא הוא דדמי להטמנה" והביאו הב"י סי' רנ"ג וכתב שבעוד צירופים יש לחוש לדעת רש"י, ובסי' שכ"ו הביא בב"י את דברי התוס' שמדובר באופן שהיה צינור עם המים הקרים עובר בתוך בריכה עם המים החמים. ונראה שנקט בשו"ע סי' שכ"ו סעי' ג' כדברי התוס' וז"ל "אמת המים שהיא חמה, אסור להמשיך לתוכה אפילו מערב שבת סילון (פירוש צינור מרזב וסילון דבר אחד הם) של צונן ופי הסילון יוצא חוץ לאמה ומימיו נשפכים לעוקא (פירוש גומא) שבקרקע; ואם המשיכו, אסורים אפילו המים שנכנסו לה מערב שבת ברחיצה ובשתיה, כאילו הוחמו בשבת". וכן כתב המג"א סי' רנ"ג ס"ק ל"ב, וראה במג"א סי' שכ"ו ס"ק ד', וכן כתב המשנ"ב ס"ק י"ג, וכן נראה מהכה"ח ס"ק ט"ז.
וא"כ באופן שהצינור מבחוץ ומסובב את הדוד יש כאן הטמנה, אבל בדוד הישן שגוף חימום מונח למטה אין בזה משום הטמנה מצד אחד. אמנם מצד מה שהמים הקרים מתערבים עם המים חמים אין בזה הטמנה רק לדעת רש"י ואין להחמיר אל"כ יש עוד צירופים להחמיר כמבואר בב"י סי' רנ"ג.
רחיצה
כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב הלכה ב'): "מפני מה אסרו חכמים ליכנס במרחץ בשבת, מפני הבלנין שהיו מחמין חמין בשבת ואומרין: מערב שבת הוחמו, לפיכך גזרו שלא יכנס אדם למרחץ בשבת אפילו להזיע, וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אבל פניו ידיו ורגליו – מותר", והביאו המשנ"ב (סי' שכ"ו ס"ק א').
כתב הב"י (סי' שכ"ו): "תניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן, דברי רבי מאיר. רבי שמעון מתיר. רבי יהודה אומר: בחמין – אסור, בצונן – מותר. אמר רב חסדא: מחלוקת בקרקע, אבל בכלי – דברי הכל אסור". ופירש רש"י: בכלי. דהרואה אומר: היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדות האור נינהו ואתי להחם בשבת. ופסקו הרי"ף (יח ע"ב) והרא"ש (סי' ו) כרבי יהודה, וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ב (ה"ב). וגרסינן תו בגמרא (מ.) איתמר חמין שהוחמו מערב שבת, רב אמר: למחר רוחץ בהם כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר: לא התירו אלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו. תניא כוותיה דשמואל: חמין שהוחמו מערב שבת – למחר רוחץ בהם פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר. ופירש רש"י בפרק חבית (קמז ע"ב ד"ה דלהשתטף) דמשתטף היינו: ששופך על גופו דלאו דרך רחיצה היא, כלומר שדרך רחיצה היא להכניס גופו או אבריו בתוך המים ולרחוץ שם, וכן כתבו סמ"ג (לאוין סה יד. ד"ה האופה) והתרומה (סי' רלב)". ולמרות שהשטיפה אינה דרך רחיצה בכל זאת גזרו חכמים שאסור וכ"ש בימינו שהרגילות להתקלח.
וכתב השו"ע (סי' שכ"ו סעי' א'): "אסור לרחוץ כל גופו, אפילו כל אבר ואבר לבד, אפילו במים שהוחמו מערב שבת בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע; ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף – אסור; אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו". וכתב הכנסת הגדולה (הגב"י) על דברי השו"ע: "אסור לרחוץ כל גופו – והוא הדין רוב גופו", וכ"כ המג"א (שם ס"ק ב') והבא"ח (פרשת תצוה ש"ש סעי' י') והמשנ"ב (שם ס"ק ב') והכה"ח (שם ס"ק ב').
רבי עקיבא איגר אורח חיים סימן שכווכתב ר" "אפילו במים שהוחמו מע"ש. מצטער אף שאינו חולה כל הגוף י"ל דמותר לרחוץ עמ"ש לעיל סימן ש"ז ס"ה בגליון" הבא הבה"ל ד"ה ובמים.
וכתב השו"ע סי' של"א סעי' ט' "בזמן חכמי הגמ' אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן; לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת; והאידנא לא נהגו ברחיצה כלל, ודינו לרחוץ בשבת, אם רצו, כדין רחיצת כל אדם. הגה: ובמדינות אלו נוהגים לרחצו לפני המילה בחמין שהוחמו מאתמול, ולאחר המילה במוצאי שבת. וכן אם היה יום ג' למילתו בשבת, ורואים שיש צורך לרחצו, מכינים חמין מבעוד יום ורוחצים אותו בשבת. וכל זה מן הסתם, אבל אם רואים שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה, בודאי מותר לרחצו ולחלל עליו שבת מידי דהוי אשאר חולה שיש בו סכנה". וכתב המשנה ברורה ס"ק לב "ובמדינות אלו – כלומר דבמקומותינו אף כי אין הולד מסוכן כ"כ כמו בימיהם אכן עכ"פ צורך גדול יש בדבר לפיכך על רחיצה שקודם המילה הניחו על דינא דגמרא שמותר לרחצו בחמין שהוחמו מאתמול ולאחר המילה אין קפידא אם ימתינו עד מו"ש".
העולה
אסור הן מצד בישול, וגזירת רחיצה. ובדודים החדשים שעובדים בשיטת מחליפי חום יש בהם משום הטמנה.
[1] וראה עוד ברש"ש שבת ע"ג ע"ב ד"ה הזורע ובשות מאמר מרדכי ח"ב סי' כ"ז.
[2] וראה לקמן מה שהבאנו בשמו לעניין צידה.
[3] אמנם מה שיש לעיין בזה שהרי אם אני פותח ברז וכדו' אז שיעור קטן ואם אני פותח סכר אז הזמן גדול יותר ואם הוא פועל עם חשמל זמנו קצר יותר, וא"כ אם נחשב לפי הזמן שלוקח עם חשמל אפשר שכמעט תמיד יהיה כחו וצ"ע.
[4] עיי"ש שהביא בתחילה ראיה מצידה ודחה אותה.
[5] דאם ודאי מאי ראיה משנ"ז דהרי לא נעצרו המים בשום מקום שנחשיב ככח שני.