שאלה
האם מותר לקנות נכסי דניידי (רכב) וכוד' מכונס נכסים?
תשובה
כיון שלא תמיד הם לוקחים כפי הדין יש לברר למה לקחו לו, אם לא יכול לברר או שלקחו מחמת חוב וכדו' מותר אך ראוי להתפייס עם הבעלים וכן דעת מרן הרב.
מקורות
איתא בגמ' ערכין דף כג ע"ב "אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותו, נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת וסנדליו ותפליו, לו אבל לא לאשתו ולבניו. אם היה אומן – נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, חרש – נותנין לו שני מצעדין ושני מגירות; רבי אליעזר אומר: אם היה איכר – נותן לו צמדו, חמר – נותן לו חמורו. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, אין אומר למכור את המרובה וליקח מן המועט, אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט".
ופסקה הרמב"ם הלכות ערכין פרק ג הלכה טו "ונותנין לו מכל נכסיו לזה שיש עליו ערכין או דמים או שהקדיש מנה לבדק הבית ואין לו, נותנין לו תפילין של ראש ושל יד וסנדליו וכסא לישב עליו ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני נותנין לו מטה ומפץ לישן עליו, ונותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש לו לבדו אבל לא לאשתו ובניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם, ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו".
ב
ובמשנה בבא מציעא דף קיג ע"א כתוב "המלוה את חבירו – לא ימשכננו אלא בבית דין. ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר בחוץ תעמד. היו לו שני כלים – נוטל אחד ומניח אחד. ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. ואם מת – אינו מחזיר ליורשיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, ומשלשים יום ולהלן מוכרן בבית דין". ובגמ' "אמר שמואל: שליח בית דין, מנתח נתוחי – אין, אבל משכוני – לא. – והתנן: המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל דבבית דין ממשכנין! – אמר לך שמואל: אימא לא ינתחנו אלא בבית דין. הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא: לא יכנס לביתו ליטול משכונו. מני? אילימא בעל חוב – מרישא שמע מינה; אלא לאו – שליח בית דין. – אי משום הא – לא איריא, הכי קאמר: המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל דבבית דין – ממשכנים. ובעל חוב אפילו נתוחי נמי לא, שלא יכנס לביתו ליטול משכונו".
כתב הב"י בחו"מ סי' צ"ז "וכתב הרא"ש (פ"ט סי' מו) תימה ואם לא ימצאו בידו היאך יכפוהו לפרוע מלותו ואנן קיימא לן (כתובות פו.) דפריעת בעל חוב מצוה ומצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו וראיתי מפרש שליח בית דין מנתח נתוחי מנתחו ומושכו וכופהו ליכנס לביתו ולהוציא לו העבוט החוצה אבל לא יכנס לביתו למשכנו ולפירוש רבינו תם (ספר הישר חדושים סי' תרב) ניחא דמפרש דלא מיירי במשכנו לפרעון אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו אבל כשרוצה ליפרע ממנו שליח בית דין נכנס לביתו עכ"ל. והרמב"ם פרק ג' ממלוה (ה"ד) כתב מה בין שליח בית דין לבעל חוב ששליח בית דין יש לו ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלוה ובעל חוב אין לו ליקח המשכון עד שיתן לו הלוה מדעתו עכ"ל וכן כתב בעל התרומות בשער א' (ח"ג סי' א): [בדק הבית] כתב הרמב"ם בפרק ג' (מטוען) [ממלוה] (ה"ב – ג) שאם חבל כלי שעושים בו אוכל נפש לוקה. ונראה דהוא הדין אם עבר מלוה ומשכנו כל דבר [עד כאן]".
כתב השו"ע בחו"מ בסעיף ו "אם בא למשכנו שלא בשעת הלואתו, לא ימשכננו הוא בעצמו, שאם משכנו הוא בעצמו עובר בלאו. (ועיין לעיל סימן ד'). אלא בית דין ישלחו לו שלוחם; ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו. הגה: ואפילו אם ביקש המלוה ליכנס לבית הלוה ולכתוב כל מה שבביתו, אין בית דין נזקקין לו ליכנס לביתו כלל (ב"י סימן צ"ט בשם הרשב"א), אלא אם ימצא לו דבר בחוץ, יקחנו. ויש לשליח בית דין ליקח המשכון מיד הלוה, בזרוע, ונותנו למלוה. ואפילו בחוץ, לא ימשכננו שלא בשעת הלואה דבר שעושים בו אוכל נפש, כמו רחים ורכב של יד שהם מטלטלים, אבל בתי רחים של מים הרי הם כקרקע, ולא שייך ביה משכון, אלא גוביינא כשאר קרקעות, שאין בית דין ממשכנין ליקח קרקע למשכון. ומכל מקום אם המלוה עצמו נכנס לבית הרחים ונטל רחים העליונה או הברזל והסובב והגלגלים, כבר נעשו מטלטלים, ויש להם דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותם בשעת מלאכה".
כתב הסמ"ע בס"ק ח' "להכנס לבית הלוה ולכתוב כו'. דמדהקפידה התורה וכתבה בחוץ תעמוד, משמע דכניסה לצורך העבוט אפילו לא יעבוט אותו אסור. שם (ברשב"א) [ברמב"ם המובא בציונים אות א']. ובסימן צ"ט [בב"י ודרכי משה סעיף א'] יתבאר דמחרימין על הלוה עד שיוציא כל אשר לו או שיביא כל אשר לו בכתב לבית דין והם מסדרין לו".
ג
כתב השו"ע בסי' צ"ט סעי' א' "לא היה לו שום טענה כנגד השטר, אלא שאמר שאין לו במה לפרוע, אם לא נמצא ללוה כלום יתר על מה שמסדרין לו, התקינו הגאונים שמשביעין את הלוה כעין של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יותר על מה שמסדרין לו, ושלא החביא ביד אחרים, ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר, וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו לא לאשתו ולא לבניו, ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם, ולא יתן מתנה לאדם בעולם, אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראויה לו, לא אכילת הזוללים והסובאים או בני מלכים, ולא מלבושי הפחות והסגנים, אלא כדרכו, וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון, עד שיגבנו כל חובו. הגה: לא נשבע להבא ליתן לו כל מה שתשיג ידו, יוכל להשביעו כל שלשים יום שאין לו (טור ס"ב). ומחרימין תחלה על מי שיודע לפלוני נכסים גלויים או טמונים ולא יודיע לב"ד. ואם יש לו בעלי חובות הרבה, א"צ לישבע שבועה זו לכל אחד ואחד, אלא שבועה אחת לכולם. ואם נראה לו ממון ( קודם שנשבע או) (טור ס"ט) אחר שנשבע שבועה זו ( או שהיו שטרי חובות כתובים על שמו בידו), (תשובת הרשב"א בב"י ריש סי' צ"ח) ואמר: של אחרים הוא, ( או שאמר: יחדתי לאחרים שאני חייב להם) (ת' הרא"ש כלל ע"ט סי' י"א), או: עסק הוא בידי, אין שומעין לו עד שיביא ראיה".
ד
וכתב הרמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א ה"ז "מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין, כיצד אומר ללוה הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת ונותנין לו מן הכל מזון [ל'] יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו, ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם, ונותנין לו סנדליו ותפליו, היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות, היה לו מין אחד מרובה ומן אחד מועט נותנין לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט, ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה, היה אכר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו, וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אף על פי שאין לו מזונות אלא מאלו אין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלין בבית דין וינתנו לבעל חובו".
וכתב השו"ע סימן צז סעיף כג "( כשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו) (טור), מסדרין לבעל חוב. כיצד, אומרים ללוה: הבא כל המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת, ( ואפילו כלי אוכל נפש) (נ"י סוף פ' המקבל), ונותנין לו מהכל מזון שלשים יום ( כבינוני שבעיר, אף על פי שאכל תחלה כעני) (נ"י פרק הנ"ל), וכסות י"ב חדש; ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירים אותה ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע ( ושאר צרכי המטה) (טור) הראוים לו לישן עליהם, ואם היה עני, מטה ומפץ לישן עליו, ואין נותנין כלום כאלו לאשתו ובניו, אף על פי שהם קטנים שהוא חייב במזונותיהם, ונותנים לו סנדלו ותפיליו. היה אומן, נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין (פירש"י דולדייר בלע"ז קטנה ומחלק בה את הנסרים), ושתי מגרות. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, נותנין לו שנים מן המרובה, וכל שיש לו מהמועט, ואין לוקחים לו כלים מדמי המרובה. היה אכר או חמר, אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו. וכן אם היה ספן, אין נותנין לו ספינתו. אף על פי שאין לו מזונות (אלא) מאלו, אין אלו כלים, אלא נכסים, וימכרו עם שאר המטלטלים בב"ד, וינתנו לבעל חובו. ואפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, אין מניחים לו ספריו, ואפילו ספר תורה, לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם. והוא הדין למקומות בית הכנסת שהם בכלל נכסים, ובעל חוב גובה מהם חובו".
וכתב הסמ"ע סימן צז ס"ק מ"ח אעפ"י שאכל תחילה כעני. שמתחילה צמצם נפשו כדי לפרנס מהמותר לבני ביתו, משא"כ עתה שאין נותנין להן כלום, א"צ להרעיב נפשו בשביל המלוה. וה"ה איפכא, אם היה אוכל תחילה כעושר ממעטין עכשיו ממה שרגיל בו וכדמסיק בכסות. ועיין פרישה [סעיף מ'], שם כתבתי דמשמעות לשון הרמב"ם [פ"ב ממלוה ה"ב] והביאו הטור והמחבר בריש סימן צ"ט [טור סעיף ב' ומחבר סעיף א'] שכתב שנותנין מזון "כדרכו" כו', לא משמע קצת הכי. וצריכין לדחוק ולפרש "כדרכו" כפי הראוי להיות דרכו, דהיינו כמו בינוני שהוא דרך המיצוע וראוי לבני אדם לנהוג בו ע"פ דרכם והנהגתם".
יש להדגיש שמצד דין זה של מסדרים אין בעיה עם גביית הבתי משפט כיון שהיום משאירי אוכל גם לאשתו ולמשפחתו וגם תשמישי קדושה משאירים לו , כך שבגבייה של הוצאה לפועל לעניין זה אין בעיה.
ה
איתא במשנה בב"ק קי"ח ע"ב " אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים, ולא משומרי פירות – עצים ופירות".
וביאר השו"ע סימן שנח סעיף א "כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור ליקח אותו. וכן אם רוב אותו דבר שהוא גנוב, אין לוקחין אותו. לפיכך אין לוקחין מהרועים צמר או חלב או גדיים, אבל לוקחים מהם חלב וגבינה, במדבר אבל לא ביישוב. ומותר ליקח מהרועים ד' צאן או ד' גיזות של צמר מעדר קטן, או חמשה מעדר גדול, שאין חזקתו שהוא גנוב. כללו של דבר, כל שהרועה מוכרו, אם היה בעל הבית מרגיש בו מותר ללוקחו; ואם לאו, אסור".
וראה בגמ' קידושין נ"ו ע"ב שאמרינן שלא רק עכבר גונב אלא גם החור שהרי אם לא היה לו למי למכור לא היה גונב, וע"כ כתב השו"ע בסי' שנ"ו סעי' א' "אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב, ועון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גנבות אחרות; שאם לא ימצא לוקח, אינו גונב. ( וכן אסור לסייע לגנב בשום דבר כדי שיגנוב)".
ובסי' שס"ט סעי' א' "אסור לקנות דבר הגזול מהגזלן, ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו, שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהם מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד). והלוקח ממנו מטלטלין, דינו כלוקח מהגנב, שנתבאר בסימן שנ"ו".
כתב הסמ"ע סימן שנח ס"ק ב "רוב אותו דבר שהוא גנוב. עיין דרישה [סעיף א' ב'], שם כתבתי לחלק בין הא להא דאיתא בגמרא [ב"ק קי"ט ע"א] וכתבו ג"כ הטור והמחבר לקמן בסימן שס"ט [טור סעיף ה' ומחבר סעיף ג'] דמותר לקנות מהגזלן אפילו מיעוט ממונו הוא משלו ורובו גזול, דשאני התם דמ"מ יש בידו משל היתר מיעוט ממונו, משא"כ כאן דכשנאמר דזה הרועה הוא מן הרוב המוכרים שלא ברשות בעליהם, נמצא שכל דבר ההוא שבידו הוא גזול וק"ל".
וכתב הט"ז סי' שס"ט על סעי' ג' "ולא דמי לההיא דריש סימן שנ"ח דאסור לקנות דבר שרובא בחזקת גנוב, תירץ במגיד משנה [פ"ה מגזילה ה"ח] דהתם איירי בדבר שהוא קונה בחזקת גנוב, או רוב אותו דבר גנוב, כגון דברים שאין דרך אדם למכור משלו, משו"ה אזלינן בתר רובא, אבל הכא מיירי שאותו דבר שהוא קונה אינו בחזקת גנוב כלל אלא המוכר הוא (ה)גזלן, משו"ה אפילו המיעוט משלו שרי. והקשה רש"ל סוף סוף מאי שנא, כמו שהולכין בדבר הנקנה אחר (ה)רוב אותו הדבר אף על פי שהמוכר אינו בחזקת גנב וגזלן, ה"נ ניזיל בתר רובא גבי מוכר אף על פי שאותו דבר אינו בחזקת גניבה. אלא נראה שצריך לפרש שהמיעוט משלו הוא ודאי והרוב הוא (כ)במוחזק, ומשו"ה עדיף האי מיעוט, עכ"ל. ומלשון הרמב"ם [שם] שכתב כאן אף על פי שהרוב (ממנו) [ממונו] גזול, משמע אפילו בידוע בודאי. ונראה לענ"ד דכאן ודאי מן הראוי ליזיל לקולא כיון דהמיעוט הוא ברור לפנינו שיש לו משלו מעט, והוי כאילו מונח בפני (עצמן) [עצמו] וע"כ הו"ל קבוע, משא"כ בסימן שנ"ח אין היתר ברור לפנינו אלא דרוב הוא גנוב, ע"כ אזלינן בתר רובא".
וא"כ אם נדוןאת הצה לפועל שרב הממון הוא מחובות ומשכנתות אז יהיה מותר .
קניית מטלטלים מכונס נכסים
כתב השולחן ערוך חושן משפט סימן שנג סעיף ג "אם יש עם היאוש שינוי רשות, בין שנתיאשו ואח"כ מכר הגנב בין שנתיאשו אחר שמכר, קנה, (ויש חולקין) (טור ס"ו בשם הרא"ש ורש"י ומרדכי ר"פ הגוזל בתרא וב"י בשם רשב"א) (וע"ל סי' שנ"ו) לענין שאין הקונה צריך להחזיר גוף הגניבה אבל מחזיר דמים אם לקח מגנב מפורסם. (ויש אומרים דאין צריך ליתן לו דמים, דקנה לגמרי) (טור בשם ר"י ובשם רש"י ורשב"א). ואם לא היה גנב מפורסם, אינו נותן כלל, לא חפץ ולא דמים, מפני תקנת השוק, כמו שיתבאר בסימן שנ"ו". וא"כ מה שיש לדון אם נדון את הכונס נכסים כגנב מפורסם וא"כ אם הבעלים יבוא עם כסף יצטרך להחזיר לו או שנגדיר כיון שלא תמיד זה נגד התורה יהיה כגנב שאינו מפורסם.
קניית קרקע או דירה מכונס נכסים
כתב השו"ע סי' רל"ו סעי' ז' "עובד כוכבים בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדה מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה, או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל, או מחמת שהפסיד ממונו, ואחר שתקף לו את השדה מכרה לישראל אחר, אין הבעלים יכולים להוציאה מיד הלוקח. במה דברים אמורים, כשהודו הבעלים שאמת טען העובד כוכבים. וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיכול לכוף את העובד כוכבים שמכר, לדין, ולא תבעו הבעלים את העובד כוכבים, אינם יכולים להוציא מיד הלוקח מן העובד כוכבים אף על פי שאינם מודים לעובד כוכבים, ואף על פי שאין שם עדים שאמת טוען העובד כוכבים, שהרי אומר הלוקח לבעלים: אם גזלן הוא העובד כוכבים למה לא תבעתם אותו בדיניהם. ". ובסעי' ט' כתב "במה דברים אמורים, בשאין שופטים כדי שיוכל להוציא שדהו מיד העובד כוכבים. אבל אם יש שופטים בארץ, והיה אפשר להוציאו מיד עובד כוכבים בדין, ולא עשה, אז ודאי נתייאש, וישאר ביד הלוקח ולא יתן לבעלים כלום".
סמ"ע סימן רלו ס"ק טו "אין הבעלים יכולים להוציא. כן היא דעת הרמב"ם [שם], אבל הרא"ש [ב"ק פ"ו סי' ז'] בשם רבינו גרשום והטור [סעיף ד'] כתבו דיכול להוציא מיד הלוקח אפילו שהתה בידו דהגוי יותר מי"ב חודש, ונותן להלוקח מה שפרע בשבילו, דדוקא בסיקריקון ומציקין הנ"ל [סעיף א'] דהישראל מסור בידו להרגו ופדה הישראל נפשו ונתן לו מעצמו השדה להניחו, בהא הוא דאמרו דלאחר י"ב חודש זכה בו הלוקח, משא"כ בזה, ואף על פי שאמת הוא שחייב לו, מ"מ אין לו עליו אלא דמי חיובו, והרי זה בא ליתנם להלוקח. ודברי טעם הן ובתראי נינהו, ולא ידעתי למה לא הביאן מור"ם ז"ל".
והנה כתב השולחן ערוך סימן שעא סעי' א' "קרקע אינה נגזלת לעולם, אלא ברשות בעליה עומדת. אפילו נמכרה לאלף, זה אחר זה, ונתייאשו הבעלים, הרי זה חוזרת לנגזל בלא דמים. וכל מי שיצאה מתחת ידו, חוזר על זה שמכרה לו וחוזר המוכר השני על המוכר הראשון עד שיחזור הלוקח מהגזלן על הגזלן ויטול ממנו".
וכתב בנתיבות המשפט ביאורים סימן רלו ס"ק ו "אין הבעלים יכולין להוציאה. נראה דמיירי שמכרה בשוויה שדמי חובו היו בכדי שווי הקרקע, דאי מכרה בפחות משוויה לא גרע מאילו היה השדה משכון בידו ומכרה המבואר בסעיף ט' בהג"ה דאפילו בכל שהוא חוזר המקח, ואפילו הפירות שאכל חייב להחזיר. ואם גבה ע"פ ערכאות אינו יכול להוציא ממנו כמבואר בתשובת הריב"ש סי' ר"צ, ועיין בתומים סימן (קנ"ח) [ק"ד סק"ב וג', והובא בנתיה"מ סימן קכ"ח במשה"א סק"א] דכל שנתחייב לגוי הוי כשיעבד עצמו לדין של דיניהם", ועיי"ש מה שכתב על דברי הסמ"ע והוסיף " נתיבות המשפט ביאורים סימן רלו
וזהו ג"כ הטעם בהא דסעיף ט' דכל דאיכא בי דואר במתא ולא אזיל קביל דאינו יכול להוציא, כיון דרואין מעניינו ממה שלא תבעו בדיניהם דאין לו בירור ואינו יכול להוציאו, דאם היתה לו זכות בדיניהם ודאי היה תובעו, וכיון שאינו יכול לזכות בדיניהם, אף שבדינינו יש לו זכות, שוב אינו יכול להוציא מיד ישראל שקונה ממנו, דמצי אמר ליה אתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה, כמ"ש המשנה למלך בשם המהרי"ט והרדב"ז, והביא ראיה מחד דאתא מכח ד' גבי מי שאבדה לו דרך שדהו [כתובות ק"ט ע"ב], אף שמה שלא היה יכול להוציא היה מכח מה שלא היה יכול לברר, וע"ש מה שהקשה [מהרי"ט] מסיקריקון, מוכח מזה דאפילו בסיקריקון שייך סברא זו. והנה אם יש לו כח עוד לתבוע לנכרי בדיניהם, ודאי דיכול לתבוע להנכרי בדיניהם, ואם יזכה ויקח הקרקע מידו, יש לו רשות לתבוע להלוקח ממנו בדיניהם, דהשני לא לקח רק זכות שיש להגוי, וכיון דעדיין יכול להוציאו מיד הגוי גם עכשיו יכול להוציאו מידו, רק דמיירי שאינו רוצה לתבוע להגוי רק שרוצה לתבוע להישראל, אז אינו יכול לתובעו, דא"ל כיון שאינך תובע להגוי על כרחך יודע אתה שאין לך זכות נגד הגוי בדיניהם, כגון שיש להגוי עדים גוים וכדומה, וכיון שאין לך זכות מהגוי בדיניהם גם לישראל הבא מכחו אינו יכול לתובעו.
וזהו דוקא בגזלן גוי, אבל בגזלן ישראל כשלקח ממנו חייב להחזיר, דלעולם בדינינו דין אחד יש בין להגזלן בין להקונה ממנו דטוענין ללוקח, ולכך בסימן שע"א פסק דאין יאוש מועיל לקרקע ויכול להוציאו מלוקח האחרון, דשם מיירי בגזלן ישראל, דכל שדינינו הוא שיכול להוציאו מיד הלוקח, מסתמא אף מהגזלן היה יכול להוציאו, ולא שייך שוב לומר שקנה כל זכות הגזלן כיון שהגזלן ג"כ אין לו זכות.
ועוד נראה דאפילו בגזלן גוי, דוקא דלא אזיל קביל כלל אינו יכול להוציא ממנו, אבל אזיל קביל, רק שהגוי לא רצה לעמוד בדיניהם מחמת אלמותו, דיכול להוציא מיד הלוקח, דלא שייך לומר שקנה כל זכות, כיון דהראשון לאו מצד זכות זוכה רק מצד גזילה זוכה".
וכתב בשו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן סב "ולפ"ז הדינים שקבעה המלוכה לאם אחד ירד מנכסיו ואין בכחו לנהל עסק שלו שקורין פשיטת רגל (בענקראט) והוא בע"ח להרבה אנשים, שימנו ועד של ג' אנשים לחלק המעות בעין וכל הנכסים לכל בע"ח לפי סך המעות שחייבין לו ואסור לשום בע"ח לתפוס בעצמו הוא מהדינים שנוגע לכל אנשי המדינה וממילא הוי בזה לפסק הרמ"א דד"מ, וכ"ש כשהוא חברת מניות גדולה (קארפאריישאן) שאפשר שנוגע זה גם לאינם יהודים. ודין זה הוא כן בדיני התורה לישראל כשיודעין ב"ד שאחד יש לו הרבה חובות אין להם להניח לשום בע"ח לתפוס אלא צריך לחלק לכל בע"ח כפי סך המעות שחייב לו, אבל בדיני ישראל בסתם אדם שחייב להרבה בע"ח תלוי במוקדם ומאוחר בגביית קרקעות לכו"ע ובמטלטלין איכא פלוגתא בין האחרונים עיין בסמ"ע סימן ק"ד סק"א, אבל בחברות מניות (קארפאריישאנס) כאלו שהכסף שנותנים להם הוא במכירת מניות (שערס) שהוא קניית חלקים לא שייך ענין מוקדם ומאוחר, ואם גם לחברות המניות הלוו בתורת הלואה פשוטה הוא בדין התורה כמו בסתם אדם שחייב להרבה מלוים, אבל שייך בזה ענין דד"מ אף בקרקעות כשהם אומרים שכולן שוין.
ובעצם מסתבר שגם מעצם הדין לא משתעבדין הקרקעות במדינות שעושין עניני מכירת קרקעות רק כדיניהם משום ששעבוד תלוי בסמיכות דעת של המלוה ובודאי ליכא סמיכות דעת כשערכאות המדינה לא יסכימו לזה, ופשוט שאף במכירת קרקעות ובתים לא נקנו במדינתנו וכדומה לא בכסף ולא בשטר כל זמן שלא עשה לו כדיני המדינה דשום אדם לא סמך דעתו אלא על דיני המדינה בזה. ופשוט שבמכירת חמץ בשביל שיהיה קנין חצר צריך דוקא בשכירות המקום על ימי הפסח שליכא בזה קפידא דדיני המדינה איך להשכיר אבל לא במכירת המקומות שתלוי זה דוקא בדיני המדינה.
ולכן למעשה בהעובדא שראובן שחייבת לו החברה ס"ב אלף שנתנו לו המנהלים (דירעקטארן) ל"ו אלף לפרעון חובו תלוי אם כבר נעשה פשיטת הרגל והיה אסור למנהלים לישא וליתן ולעשות בדעת עצמן מצד דיני המדינה ושלא כדין המדינה עשו מה שנתנו לראובן ל"ו אלף עבור חובו מחמת שרצו להטיב לו, צריך להחזיר מה שקבל משם להקופה שתחת הועד לתשלומי החובות כדיני המדינה, ואם עדיין לא נעשה פשיטת הרגל והמנהלים נשאו ונתנו כדין, אך ראובן חשש שמא יחליטו לעשות פשיטת הרגל והקדים לתבוע ונתנו לו הרי עשה כדין ואינו צריך להחזיר אף אם חזרו בהם".
ובשו"ת חלקת יעקב חושן משפט סימן לב "נמצינו למדין, בני"ד לכל השיטות אין לנו להשגיח על דין דערכאות שהוא נגד דין התורה, ולומר שהוא מחל על ממונו, אף שלא מחל לעולם, רק מפני שהערכאות פוסקין כן, אם כן יבטול כל דיני התורה, ואף להרמ"א המרים ביותר הגדר דדמ"ד, דאף משום תקנת בני המדינה אמרינן דדמ"ד, בני"ד איזו תקנת בני המדינה יש בזה לגזול ממונו מפני שאין ללוה לשעה לשלם, אח"כ ישלם וישלם, לא תהיה לו כנושה בשעה שאין לו כתוב בתוה"ק, אבל לא שיופטר מפני זה לשלם אף כשיש לו אחר כך, ובפרט בממון של גמ"ח דשייך גם נעילת דלת – כמה חרדו חז"ל על תקנה זו שלא יהי' נעילת דלת, ובדין כזה אתה נועל ממש הדלת בפני הלוין, ישתקע הדבר ולא יאמר. ועי' בהשיב משה סי' צ' הנ"ל, וגם מהריא"ז ענזיל סי' ד' דברים מלהיבים כלפיד אש נגד זה לבטל דיני תוה"ק מפני דיני ערכאות. ויש לשער דבספרי הרבנים הגדולים מימי הבינים מפני הצענזור ואימת המלכות והעריצים בימים ההם, לא יצאו בחץ לשונם החדה לכתוב בפרטות נגד זה. ועי' פירש"י דניאל פרק ג' פסוק ט"ז אלא כך אמרו דניאל חנני' מישאל ועזרי' לנבוכדנצר, אם למסים וארנונות אתה מלך עלינו, אם לכפור בהקב"ה שפל אנשים אתה בעינינו, מובא בילקוט שמעוני דניאל אלף ס' ושם הלשון, את וכלבא שוין ואין אתה מלך עלינו, ועי' בי"ש אע"ז סי' כ"ח ס"ק ג' דדמ"ד לא הוי רק דרבנן עי"ש"
וכתב בחשוקי חמד ראש השנה דף יב עמוד ב "קניית דירה מכונס נכסים מותרת, ואף שלא תמיד הכל נעשה על פי דין של מסדרין לבעל חוב, ולפעמים על פי דין היה צריך להשאיר את הלוה בדירה, מכל מקום כיון שכבר הוציאו אותו מהדירה, והבית ימכר בכל אופן, מסתבר שאין איסור על הקונה לקנות דירה זו. ובפרט שיש בזה טובה ללוה אם יתמודדו הרבה אנשים שאז המחיר יעלה, והוא יקבל על דירתו תמורה גדולה יותר, [חוץ מאם הלוה עצמו מתמודד על הדירה, שאז אין להתמודד על הדירה מכיון שכל התמודדות נוספת גורמת לו עוולה שיקבל את דירתו בחזרה במחיר גבוה יותר].
וכל שכן אם מכרו את הדירה בגלל חוב משכנתא וכדומה, שבדרך כלל הלוקח חוב זה חתם על שטר מפורש שאם לא ישלם את המשכנתא בזמן, ימכרו את הדירה על ידי כונס נכסים, שאז הכונס נכסים לוקח את דירתו מעיקר הדין. וכו' אולם העצה היעוצה לו ולכל מי שקונה את הדירה, ללכת לפייס את בעל הדירה בכסף נוסף שהרויח, ואז בעל הדירה ישמח בקונה זה, כי הדירה ממילא הייתה נמכרת, ויודה להקב"ה שזיכהו בקונה שהוסיף לו קצת כסף וגם פייסו". וכן כתבו בספר לא תגזול (פרק ה' סעיף ח והערה 9) כתב בשם הגרח"פ שיינברג זצ"ל להתיר לקנות מהוצאה לפועל וכ"כ בשו"ת אשר חנן חלק ה' (סימן כב). וע"ע להגר"י גרוסמן זצ"ל בשו"ת נצח ישראל (סימן לג) שדעתו שמעיקר הדין מותר לקנות חפצים מההוצאה לפועל גם אם העריכו אותם בפחות מערכם יותר משתות, אבל ותיק וחסיד יחמיר על עצמו. וע"ע להגרי"מ שטרן שליט"א בספר אמרי יעקב (דיני גזילה וגניבה פרק ז', בליקוטים אות טז) שכתב, דיש לצדד להתיר משלטונות המכס וכן מהוצאה לפועל. ועכ"פ אין למחות במקילים. ועייו בספר עזר לחושן (עמוד רסג) שהביא שהגרי"מ שטרן אמר לו שהוראה זו שמע מפי הגר"ש וואזנר זצ"ל.
הגר"נ נוסבוים אסר לרכוש מכונס נכסים, אא"כ הכונס מונה בהסכמת הצדדים. וכן בפסקי דין ירושלים (חלק ו עמ' יט), אסרו לקנות מהוצאה לפועל כאשר עיקר החוב נעשה באיסור. ושם כתבו כן בשם הגרי"ש אלישיב, וכן ראה בפסקי דין ירושלים הנ"ל כרך ח' (עמוד רצ) וכן דעת הגר"י רצאבי שליט"א בספרו שלחן ערוך המקוצר חלק ח' (סימן רכב הערה לג).
ו
כתב השו"ע סי' כ"ו סעי' ג' "אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה
העולה .
כיון שלא תמיד הם לוקחים כפי הדין יש לברר למה לקחו לו, אם לא יכול לברר או שלקחו מחמת חוב וכדו' מותר אך ראוי להתפייס עם הבעלים וכן דעת מרן הרב.