שאלה:
מהי הברכה שיש לברך על חלווה שעושים העירקים, המורכבת מקמח וסוכר (הקמח בא לתת טעם ולא רק לדבק את המאכל)?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
עיין בבא"ח (ש"ר פר' פנחס אות י"ד)[1] שכתב שם, שעל החלקום מברכים "בורא מיני מזונות". וזהו בחלקום של זמנם, שהיו עושים מ"נאשא", דהיינו: העשויה מקמח של חמשת מיני דגן, וכיון שהוא העיקר, שהרי כל קמח העשוי להבריא או להטעים ואינו לדבק בלבד – ברכתו "מזונות". אך כיום, שהחלקום נעשה מקמח תירס ואין קמח זה עיקר – ברכתו "שהכל". עיין עוד שם (סע' י"ז)[2]. וממילא, חלווה זו שהזכרת העשויה מקמח וסוכר, והקמח בא להבריא ולטעם ואינו רק לדבק – ברכתה "מזונות"[3].
מקורות:
[1] וז"ל: "ומיני מתיקה שקורין בערבי ריח"ה חלקו"ם שמערבין קמח שקורין נאש"א עם סוכ"ר, וכן נמי מה שקורין בערבי זלאביי"א ויש שקורין אותה זנגול"א, דהנש"א הוא עיקר והסוכ"ר טפילה, לכך מברכין עליהם מיני מזונות, וכן נתפשט המנהג פה עירנו בגדא"ד לברך מיני מזונות על זה ועל זה".
[2] וז"ל: "כל דבר שמעורב בו אחד מחמשת מיני דגן כדי ליתן טעם בתערובת – מברך עליו מזונות. ואם הוא לדבק בעלמא, הרי זה טפל ובטל בתבשיל. במה דברים אמורים בחמשת מיני דגן, אבל שאר המינים שעירבן זה בזה אם כל אחד ניכר לעצמו – מברך על כל א' ברכה הראויה לו, ואם נתמעכו ונדבקו זה בזה – הולכין אחר הרוב ומברך על הרוב ופוטר השני".
[3]כתב השו"ע (סי' ר"ח סעי' ב'), וז"ל: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם – מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו – בטל בתבשיל".