שאלה
שלום לרב ..רוצה לדעת בבקשה האם צער בעלי חיים מהתורה… תודה רבה
תשובה
דעת רוב הפוסקים שצער בעלי חיים מהתורה
מקורות
איתא בגמ' בבא מציעא דף לב ע"א "מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון. מאי אבל לא לטעון? אילימא אבל לא לטעון כלל – מאי שנא פריקה – דכתיב עזב תעזב עמו, טעינה נמי, הכתיב הקם תקים עמו! אלא: מצוה מן התורה לפרוק בחנם, ולא לטעון בחנם – אלא בשכר, רבי שמעון אומר: אף לטעון בחנם וכו' ורבי שמעון, מאי טעמא? משום דלא מסיימי קראי. ורבנן: אמאי לא מסיימי קראי? הכא כתיב רובץ תחת משאו, התם כתיב נופלין בדרך דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע, ורבי שמעון: נופלין בדרך אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע. [ופרש"י "לא מסיימי קראי – למשמעות טעינה, הלכך, אי כתיב חד – הוה אמינא: לפריקה אתא]. אמר רבא מדברי שניהם נלמד: צער בעלי חיים דאורייתא". [וכתב המשנ"ב סי' ש"ה ס"ק ס"ט שמהא שהתורה חייבה בפריקה נשמע שצער בעלי חיים מהתורה], וראה שם בל"ג שר' יוסי הגללי סובר שצער בעלים חיים מדרבנן. וכתב הב"י חו"מ סי' רע"ב שמזה שהגמ' שקלא בדברי מ"ד שהוא מהתורה הכי קיי"ל.
כתב הרמב"ם הלכות רוצח פרק יג ה"ט "בהמת הגוי ומשאו אינו חייב להטפל בהן אלא משום איבה", ובהי"ג "הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען" כלומר דס"ל שהוא מהתורה וכך למד הב"י, וראה לקמן.
אמנם המרדכי בע"ז סי' תשצ"ט כתב דהוא מדרבנן ויש לעיין שב"מ רמז רסג כתב שהוא מהתורהוכן בשבת רמז תמח, והעיר כן הרב מטה אהרן, ותי' החידושי אנשי שם שיש הבדל בין צער קטן לצער גדול.
וכתב עוד הב"י "כתב הרמב"ם ז"ל בהמת גוי והמשא של ישראל אם גוי מחמר אחר בהמתו אין זקוק לו וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשא של גוי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל. בפי"ג מהלכות רוצח (ה"ט). ומסיים בה אבל בהמת הגוי ומשאו אינו חייב ליטפל בו אלא משום איבה" וביאר דברי הרמב"ם "וכן מה שהוא חייב לפרוק משום צער בעלי חיים סמך על מ"ש בסוף הפרק (הי"ג) הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים".
כתב השו"ע חו"מ סי' רע"ב סעי' ט' "וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של עובד כוכבים, חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל. אבל בהמת עו"ג ומשאו, אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה. הגה: וי"א לפרוק חייב אפילו אין העובד כוכבים שם, משום צער בעלי חיים דהוי דאורייתא, וכן בכל מקום דפטור לפרוק מ"מ משום צער בע"ח מיהו חייב, ונפקא מינה שיכול לקבל שכר".
כתב הסמ"ע ס"ק טו "ולפי מה שכתבתי בסמוך [סקי"ב] דגם הרמב"ם ס"ל דצער בעלי חיים דאורייתא אלא שקאי אטעינה ולא אפריקה, לא קשה מידי אהרמב"ם".
כתב בביאור הגר"א ס"ק י"א "וי"א לפרוק כו'. דקי"ל כרבנן דצער ב"ח דאורייתא כרבנן וכמו דאוקים שם בגמ' כל אלו הברייתות בטעינה או כריה"ג ובפריקה וכן ס"ל לר"ש וכמש"ש א"ר מדברי שניהן כו' וכן ס"ל לרב יהודה ורב בשבת קכ"ח ב' והרמב"ם שהשמיטה וכ' אינו חייב כו' מ' דס"ל צער ב"ח לאו דאורייתא ומ"ש בס"א בין כו' משום דלא דריש תחת משאו וכן רובץ ולא רבצן כו' לא דריש ובזה אתי שפיר וא"א כאן ליישב בדרך אחר אם לא בדוחק גדול ובדרך רחוקה אבל בפי"ח ופכ"א דשבת פי' דצער ב"ח דאורייתא ועבא"ח סי' ש"ה סי"ח וסי"ט".
וכתב ערוך השולחן סעי' ב' "ועוד דאיכא צער הבהמה וצער בעלי חיים הסכימו רוב הפוסקים דהוי מן התורה מצוה להצילן מצערן". וראה בשדי חמד ח"ג מערכת צ' כלל א' שהעלה שהוא מדאורייתא.
ב
גמ' שבת (קכ"ח ע"ב): "מיתיבי, בהמה שנפלה לאמת המים, עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות. פרנסה – אין כרים וכסתות – לא! לא קשיא, הא דאפשר בפרנסה, הא דאי אפשר בפרנסה; אפשר בפרנסה – אין, ואי לא – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה. והא קא מבטל כלי מהיכנו! סבר, מבטל כלי מהיכנו – דרבנן, צער בעלי חיים – דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן". ופסקו השו"ע סי' ש"ה סעי' י"ט, וביאר המג"א ס"ק י"א דהיינו כיון דצער הוא מהתורה .
וכתב המג"א ס"ק י"א "כתב הרמב"ם אסור להעלותה בידים ומשמע דאע"ג דאיכא צער ב"ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה דיש דברים שהעמידו אפי' במקום כרת עסי' תצ"ח ס"י ופשוט דמותר לומר לעכו"ם להעלותה כמ"ש ס"ך", אליה רבה ס"ק י"ח "צער בעלי חיים וכו'. ולכך אם אי אפשר ע"י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אינו אלא איסור דרבנן (שלטי הגיבורים נא ע"א אות ג וריא"ז ומז"ה), וכן כתב הב"ח סוף סימן ש"ח. ולפ"ז נראה לי מה שכתב הרמב"ם [סוף פכ"ה] דאסור להעלותה בידים, היינו כשאפשר ע"י כרים וכסתות, לאפוקי ממג"א [ס"ק יא] שלא הבין כן ואישתמיטתיה כל דברי הגדולים הנ"ל". ולכאורה לפי ביאור הגר"א בדעת הרמב"ם הוי דרבנן ולכן לא התירו בידיים.
וכתב המשנ"ב ס"ק ע' "ונותן תחתיה – אבל אסור להעלותה בידים דכל בעלי חיים הם מוקצים ואף על גב דאיכא צער בע"ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה [מ"א ותו"ש שכן מוכח מרמב"ם] ועיין בא"ר שהביא דיש פוסקים שמקילים אף להעלותה בידים אם א"א ע"י כרים וכסתות". וראה בכה"ח סי' ש"א ס"ק רל"ד, מאמר מרדכי פרק ס"ה הערה מ'.
העולה
דעת רוב הפוסקים שצער בעלי חיים מהתורה.