שאלה
האם ישנו דין שאומרים שאין לישה אחר לישה ואם כן האם דין זה נאמר בכל מקרה?
תשובה
שישנם מקרים שבהם אנו אומרים אין לשה אחר לשה וזה שאין שינוי בין לפני לאחרי כלומר שנתגבל באותו דבר פעמיים ובזה דיבר האגלי טל והביא מחלוקת.
אמנם בדבר שלא נתגבל יפה וגיבול יוסיף לו או בדבר שאני מוסיף עוד דבר שלא נתגבל עימו ברור שיש בזה משום גיבול אחר גיבול אמנם בזה נסתפק ערוך השולחן ואין הלכה כן.
וכן מוכח ממה שכתב מרן הרב במאמר מרדכי ח"ד פרק ק' סעי' י"א.
מקורות
כתוב בתוספתא מסכת שבת פרק יב הי"ד "מפרפרין גלוסקין לחולה בשבת ובלבד שלא יגבל".
כתב הט"ז סימן שכא ס"ק יא "אבל נ"ל ללמוד דין א' חדש משיטת הרמב"ם דהיינו שהקמח שעושים מטחינת מצה אפוייה שקורין מצ"ה מע"ל ורגילים לערבו עם יין או מי דבש שקורין מע"ד שזה אסור לעשותו בשבת אפילו ברכה דלפי הנראה דין קמח זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה כו' וכאן דמותר ברכה הוא ע"י שינוי שבחול דרך ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח תחלה נמצא שהשנוי הוא גלוי לכל אבל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע"כ אסו' בשבת בכל גווני שרוצה לערב בסכין או בכף הקמח של מצה עם המשקה כנלע"ד"
וכתב בערוך השולחן סעי' כ' הביא דברי הט"ז וכתב "ואינו כן וכן פסק בתה"ד [סי' נ"ג] בכיוצא בזה וכתב שדי השינוי שאמרו חז"ל ליתן תחלה הקמח ואח"כ המשקה ורק שתהא בלילתה רכה ע"ש וזהו לפי הטור כמ"ש [ולענ"ד היה נראה דמצה כתושה קילא מקלי שהרי כבר נלושה פעם אחת וכשם שאין טחינה אחר טחינה כך אפשר אין לישה אחר לישה וצ"ע]"
וכתב באגלי טל מלאכת לש ":אבל אם כבר נתגבלו אפי' חזר ונטחנו וגיבלן אח"כ פטור אף לדעה הראשונה דאין לש אחר לש. ולהי"א שבסעיף א' אפי' נתגבל פעם אחת יש בהם משום לישה וחייב על שרייתן אעפ"י שלא גיבלן" ובביאורים מלאכת לש אות יד "איברא דאכתי יש לעיין במה שכתבנו לדעת הרי"ף ורש"י ורמב"ם דדיו דמתניתין מיירי לאחר שגבלו אותן בתחילת עשייתן ועתה שורהו בשעת כתיבה. למה לא נימא דאין לש אחר לש למ"ש הפוסקים דאין טוחן אחר טוחן וכ"כ התוס' רי"ד גבי מלאכת מעמר דאין עימור אחר עימור [ועיין בביאורנו למלאכת מעמר] ה"נ נימא אין לש אחר לש. ואולם כבר כתבנו בביאור מלאכות הנ"ל שכלל זה אינו אלא במלאכות שאינם רק בגידולי קרקע שחיובם משום תחילת הוייתם שנתהוו מן הקרקע ומאחר שנעשה בהם פעם אחת המלאכה אף שחזר ונתפזר וכדומה מ"מ הרי אין צורך זה להם מחמת הוייתם מהקרקע רק מחמת הפיזור שאח"כ וא"כ הרי זה כדבר שאינו גידולי קרקע אבל במה שחייב אפי' אינו גידולי קרקע וחיובו משום עכשיו. ומאחר שעכשיו נפסק ממנו התיקון שעשה ונצרך עוד הפעם להמלאכה חייב. וה"נ י"ל שאחר שנתייבש הדיו דכו אותו ושורין אותו. ומאחר שנפסק החיבור שקיבל מהלישה הראשונה שוב יש בו משום לש אפי' לריבר"י דהמלאכה היא מה שנעשה גוש אחד. דבלש יש לומר שחייב אפי' שלא בגידולי קרקע".
שו"ת הר צבי ט"ל הרים – לש סימן ב הביא דברי ערוך השולחן וכתב "ועל קושית מרן דלמה לא הזכירו במצה טחונה הקולא דאין לישה אחר לישה, לכאורה היה אפשר לומר משום דאחר הלישה שאפו מצה וטחנוה חזר הדבר לקדמותו, היינו קמח ומה"ט ל"ש לומר בזה אין לישה אחר לישה וכעין שנתבאר לקמן במלאכת אופה לענין אין בישול אחר בישול דל"ש לומר כן במתכת. ויעויין שם שזהו הטעם שבלח אין שייך לומר אין בישול אחר בישול משום שאחר שנצטנן הוא חוזר לקדמותו ואין ניכר הבישול, אולם שם כתבנו דמהאי טעמא כתב הרמ"א שגם בלח כ"ז שלא נצטנן מותר להחזירו ע"ג האש משום שעדיין ניכר קצת הבישול. ולפי"ז עדיין קשה קצת דגם בקמח מצה עדיין היכרא קצת שזה לא קמח רגיל.
ובספר אגלי טל מלאכת לש ס"ק יב (הובא להלן במלאכת כותב) כתב לענין לש דכל שנפסק ממנו התיקון ונצרך עוד הפעם למלאכה חייב, ולפי"ז היה ניחא כאן בקמח מצה שאחר שנטחן נפסק התיקון, אבל צ"ע דלמה לא יהא דומה לאין בישול אחר בישול, דלא מספיק שבטל התיקון אלא צריך שלא יהא ניכר הבישול כלל וצ"ע".
ובזה אתי שפיר דברי התוספתא.
וכתב בשו"ת מהרש"ם חלק ז סימן ז "עוד מ"ש להעיר בדברי הט"ז א"ח סי' שכ"א סקי"א בדין קמח מצה שנטחן שיש בו משום לש דכמו דקיי"ל אין טוחן אחר טוחן ה"נ בלש אחר לש יפה העיר ולא מצאתי בזה דבר ברור ומהש"ס דשבת דף ק"מ ע"א נראה דיש לש אחר לש וע' בא"ז הל' שבת סי' ס"א היטב וצ"ע בטעם הדבר".
שבגמ' שם כתוב "אלא כי הא דאתמר: חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש. ולא יטרוף אלא מערב. שחליים ששחקן מערב שבת, למחר – נותן לתוכן שמן וחומץ, וממשיך לתוכן אמיתא, ולא יטרוף אלא מערב" וספקו השו"ע בסעי' ט"ו.
כתב הבה"ל ד"ה אין מגבלין "עיין מה שכ' במ"ב דדעת בעה"ת לפסוק כרבי דתיכף משנתן בו מים חייב וזו היא דעת הי"א הנזכר פה בסט"ז ובסימן שכ"ד ס"ג. ודע דנ"ל ברור דאפילו לדעת בעה"ת הזה דנתינת מים נקרא גיבול ונתן בו מים מע"ש מ"מ אם גבל אח"כ בשבת חייב ולא אמרינן דזה מקרי לישה אחר לישה וראיה מדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול [הובא ברוקח ואו"ז] הלש והעורך והמקטף חייב משום לש והנה מלאכת העריכה היא אחר לישה אלמא דאף שכבר נילוש העיסה מ"מ יש בזה עוד משום לישה והיינו משום דע"י העריכה מתיפה הלישה יותר וכ"ש בזה דמעיקרא בחול לא היה אלא נתינת מים לבד אף דס"ל דזהו גיבולו מ"מ אם מגבל אח"כ עושה לישה גמורה בשבת וחייב ואין להקשות ע"ז מהא דכתב הרא"ש בפ"ד דביצה סימן טי"ת על מה שאמר שם וקיטמא שרי דמיירי שנתן בו מים מעיו"ט ונתינתו זהו גיבולו וכבר נתגבל מעיו"ט ור"ל דלכן מותר ללוש אח"כ הקיטמא ולטוח על התנור אלמא דלרבי משנתן מים תו אין חייב משום לישה אפילו לש אח"כ זה אינו דשם דאיירי באפר שהוא דבר שאינו בר גיבול בעצם אלא דחשבינן לרבי נתינת מים כמו לישה ע"כ ליכא למיחייביה תו עוד משום לש כשמערב האפר בהמים אחרי דעצם לישה גם עתה אין כאן והעירוב שמערב עתה האפר בהמים הלא לרבי נחשב עירוב מעת תחלת נתינת המים משא"כ בעניננו דעושה אח"כ לישה גמורה בודאי חייב אח"כ משום לש אף לרבי ובע"כ צריך לחלק כן דלא תקשה על הרא"ש מירושלמי דעורך ומקטף הנ"ל". וא"כ כ"ש במאכל שנישלוש פעם אחת שמערבין אותו בעוד דבר וכן מוכח מהכה"ח ס"ק צ"ג ומשנ"ב ס"ק נ"ז
אמנם מה שכתב בשם המג"א אינו מדויק דמג"א כתב שהתוספתא אתיא כרבי ולא כריב"רי אבל לא לענין לישה אחר לישה. וראה במשנ"ב שם ס"ק ס"ד.
ויפה הוכחת מביאור הלכה ד"ה ואפילו ברך "עיין במ"ב שכתבנו בשם הט"ז לאסור טחינת מצה אפויה ליתן לתוך היין או מי דבש והא"ר חולק עליו והנה בתוספתא איתא מפרפרין גלוסקין לפני החולה ובלבד שלא יגבל הא"ר יפרש דמיירי כשהיא עבה והוא עושה הרבה".