שאלה
מה הזמן הכי מוקדם שמותר להתפלל לפני הנץ?
תשובה
א'- אדם שאינו פועל זמן תפילה הרצוי הוא בנץ החמה שהוא משתראה השמש על הארץ ורצוי להתחיל קריאת שמע כשש דקות קודם לכן כדי שיסיים את קריאת שמע וברכותיה בזמן הנץ ומיד יסמוך גאולה לתפילת י"ח.
ב'- בשעת הדחק מותר להתפלל מעלות השחר שהוא כשעה ועשר דקות לפני "הנץ" ויניחו תפילין בזמן הנחת תפילין, דהיינו, כשעה לפני הנץ. ואם אין להם זמן יכולים להניח תפילין בין "ישתבח" ל"יוצר" עם ברכה, ניתן להתעטף בטלית ולהניח תפילין מעלות השחר בלא ברכה וכשיגיע זמן "משיכיר" אז ימשמש בהם ויברך.
ג'- זמן ק"ש הינו כשעה לפני הנץ, ומכל מקום בדיעבד אם קרא מעלות השחר יצא.
מקורות
א.
זמן תפילת השחר
הנה לענין זמן תפילה הובא בגמ' (ברכות כו.) "תפילת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ד' שעות", והגמ' (שם כז.) מביאה שהלכה כרבי יהודה, ומקשה הגמ' שלגבי קריאת שמע מובא בברייתא שמצוותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום, משמע לכאורה שזמן תפילה הוא בזמן נץ החמה ולא עד ארבע שעות, ותירצה הגמ' שדברי הברייתא אמורים לענין "ותיקין", ואילו המשנה מדברת על הזמן המאוחר ביותר שבו אפשר להתפלל שהוא עד ד' שעות כדברי רבי יהודה.
וכתבו הרא"ש (ברכות סי' א') הרמב"ם (הל' תפילה פ"ג ה"א) והתוס' (ברכות ל. ד"ה אבוה) שלכתחילה הזמן המוקדם ביותר לתפילת שחרית הוא בנץ החמה, אולם בדיעבד זמן תפילת השחר מוקדם יותר מזמן עלות השחר (משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח) שאז הוא זמן תמיד של שחר (יומא כח.) ואם התפלל בזמן זה יצא ידי חובת תפילה מן הדין, וכן נפסק בשו"ע (סי' פ"ט סעי' א'): "זמן תפלת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: ייראוך עם שמש, ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, יצא. ונמשך זמנה עד סוף ד' שעות שהוא שליש היום", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ב') שקודם עלות השחר לא יד"ח אף בדיעבד.
אמנם כתב השו"ע (סי' פ"ט סעי' ח'), ז"ל: "בשעת הדחק, כגון שצריך להשכים לדרך, יכול להתפלל משעלה עמוד השחר וימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנה. (אם אפשר לו לקרות ק"ש על הדרך, דהיינו שיתכוין בפסוק ראשון וכמו שנתבאר לעיל סי' נ"ח) (ב"י בשם הרשב"א), ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפלה, הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד, ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפלה", ונתבאר במשנ"ב (סי' פ"ט ס"ק ד') שאפשר להקל לכתחילה להתפלל מעלות השחר במקרה של אונס ודחק וכיו"ב, ההיתר באופן זה הוא כאמור להתפלל מעלות השחר ואילך, ולקרוא קריאת שמע ולהניח טלית ותפילין בזמנם וכפי שיתבאר להלן.
ב.
זמן קריאת שמע
אמנם כתב המשנ"ב (שם ס"ק ד') שכל ההיתר בדיעבד מזמן שעלה עמוד השחר הוא דווקא לענין זמן תפילה, אולם לענין חיוב קריאת שמע אין כל היתר לקרוא קריאת שמע אף בדיעבד בעלות השחר שזמנה מאוחר יותר כמובא במשנה (ברכות ט':) שהוא משיכיר את חבירו הרגיל עימו קצת בריחוק ארבע אמות, וכמובא גם בשו"ע (סי' נ"ח סעי' א'): "זמן קריאת שמע של שחרית, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות, שהוא רביע היום, ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין (פי' תלמידים. ורש"י פי' אנשים ענוים ומחבבים המצות) שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה ויסמוך התפלה מיד בהנץ החמה.[1]
אמנם גם לעניין קריאת שמע מצינו היתר בדיעבד במקום אונס גדול, וכך כתב השו"ע (סימן נח סעי' ג'), ז"ל: "ומי שהוא אנוס, כגון שהיה משכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים, שלא יוכל לעמוד ולא לכוין אפילו פרשה ראשונה ואפילו עד (על) לבבך, (דברים ו, ו) או שבני השיירא (קראבאנא בלע"ז) הולכים מהרה ולא ימתינו לו כלל, יכול לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר, דכיון שעלה עמוד השחר שפיר קרינן ביה ובקומך (דברים ו, ז) וגם שפיר מקרי יוצר אור. אבל אם אינו במקום גדודי חיה וליסטים, וגם אין בני השיירא נחפזים כ"כ, אפילו יוצא לדרך אחר שעלה עמוד השחר אינו קורא עד שיגיע זמנה", ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל (הלכות לימות החול, יג, ב') שמי שהוא אנוס או שמשכים לצאת לדרך או פועל שמתחיל את עבודתו מוקדם ואין לו אפשרות לקרוא ק"ש בדרכו – מותר לו לקרוא קריאת שמע וברכותיה מזמן שעלה עמוד השחר שהוא בכלל דין אונס שיכולים לקרוא משעלה עמוד השחר.
ג.
זמן טלית ותפילין
לעניין טלית, כתב השו"ע (סי' י"ח סעי' ג'): "מאימתי מברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, הגה, ואם לבשו מעלות השחר ואילך, י"א דמברך עליו, וכן נוהגין (מרדכי פ"ב דמגילה), ואם לבשו קודם לכן, כגון בסליחות, לא יברך עליו, וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך (תשב"ץ), וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י') שלדעת השו"ע אם לובשה קודם הזמן של "משיכיר" אינו מברך ודלא כהרמ"א, ולענין תפילין גם כתב השו"ע (סי' ל' סעי' א'): "זמן הנחתן בבוקר, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו, אך אם רוצה להניחם קודם זמן זה, פסק השו"ע (שם סעי' ג') שיניחם בלא ברכה וכשיגיע הזמן ימשמש בהם ויברך, ובדיעבד אם בירך קודם עלות השחר, כתב הכה"ח (סי' ח' ס"ק ס"ב) בשם החסד לאלפים (ס"ק ט"ו) שבין בטלית ובין בתפילין א"צ לחזור ולברך כשיאיר היום, וכ"כ המשנ"ב (סי' י"ח ס"ק י') לגבי טלית שאם בירך בדיעבד קודם עה"ש א"צ לחזור ולברך, וכ"כ להלן (סי' ל' ס"ק י"ג) כיו"ב לעניין תפילין.
ד.
חישוב זמן בה"ש
בגמ' פסחים (צ"ד:) מובא שלר"י מהלך אדם בינוני 40 מיל, ומעה"ש לנצה"ח ד' מיל, וכן מהשקיעה לצה"כ ד' מיל, ובסוגיה בשבת (ל"ד:) מובא שלר"י יש ג' חלקי מיל מהשקיעה לצה"כ, ולכך תי' ר"ת שג' מילין ורביע מהשקיעה הוי יום גמור, ואח"כ הוי בה"ש עד סוף ד' מילין, שיטת הגאונים (ראה בהרחבה בשו"ת מהר"ם אלשאקר סי' צ"ו) שמהשקיעה (כשהשמש נכסית מעינינו) מיד הוי בה"ש כשיעור ג' חלקי מיל, ואח"כ הוי לילה גמור, וכוונת הגמ' בפסחים רק לענין שיעור ה-40 מיל שמחשבים עד שיצאו כל הכוכבים (שעדיין יכול לילך) שהוא יושלם בשיעור ד' מיל,[2] שיטת היראים שג' חלקי מיל קודם השקיעה כבר הוי בה"ש, ובשקיעה הוי לילה גמור, בשו"ע (סעי' ב') פוסק בפשיטות כדעת ר"ת, וכתב לענין שיעור תוספת שבת,[3] שיכול לעשותו מתחילת השקיעה הראשונה,[4] למעשה הסכמת כל הפוסקים שפשט המנהג (לחומרא) כגאונים, וממילא מהשקיעה הוי ספק לילה, בבה"ל (ד"ה "מתחילת") כתב שיש לחוש ליראים, וכך מסיק במשנ"ב (ס"ק כ"ג, וראה שעה"צ ס"ק כ"א) לקבל השבת לפחות כ-20 דקות קודם השקיעה, וכך המנהג.[5]
ה.
חישוב שיעור מיל
דעת השו"ע (סי' תנ"ט, ב', ויו"ד סי' ס"ט, ו') כשיטת התרוה"ד (סי' א') ששיעור מיל – 18 דקות, וכ"ד הרמ"א כאן, וכ"ד הפר"ח (סי' תמ"ג), וכתב המג"א (סי' נ"ח ס"ק א') שמונין מעה"ש, ופשטות דעתם שאנו מחשבים (ע"פ הגמ' בפסחים הנ"ל) 40 מיל ליום בינוני, כמו ניסן ותשרי, שהוא 12 שעות שוות, וממילא נמצא 18 דקות, וחישוב שעות היום הינו מעה"ש עד צה"כ, וא"כ אף מעה"ש לנה"ח (שיש ד' מיל), וכן מהשקיעה לצה"כ (שיש ד' מיל), יהא לפי זה כ-72 דקות (ביום בינוני), וכ"כ המשנ"ב (סי' רל"ה ס"ק ד').
אמנם רבים נתקשו על כך, דהא חזינן שיש מנה"ח עד השקיעה לבד 12 שעות, ולכך דעת הלבוש (סי' רל"ג) ששיעור ה-40 מיל ליום בינוני, הינו מנה"ח לשקיעה, שבזה יש לבד 12 שעות,[6] ולכך שיעור מיל הינו 18 דקות לכל הדינים, אך ממילא נמצא שחישוב שעות היום לכל הדינים כמו ק"ש וכיו"ב, יהא מנה"ח לשקיעה.[7]
דעת הגר"א (סי' תנ"ט, ה', וראה בבה"ל שם ד"ה "הוי") והח"י (שם, י') ועוד, שחישוב שעות היום אכן מנה"ח לשקיעה, וכנ"ל בדעת הלבוש, אך מאידך כוונת הגמ' בשיעור ה-40 מיל לכלול כבר מעה"ש ועד צה"כ, וא"כ נמצא שמנה"ח ועד השקיעה יש רק 32 מיל, ועפ"ז יש לנו לחלק את 12 שעות היום (הבינוני) ל32 מיל, ונמצא ששיעור מיל, 22.5 דקות, וא"כ יש מעה"ש לנה"ח (לפי חשבון ד' מיל) וכן מהשקיעה לצה"כ כ- 90 דקות ביום בינוני.[8]
דעת הגרימ"ט (בלוחותיו) שאף ששיעור מיל אכן 22.5 דקות, וכדעת הגר"א וסיעתו, כי ה-40 מיל מתחילים כבר מעה"ש וכו', ונמצא שמנה"ח עד השקיעה יש רק 32 מיל וכנ"ל, מ"מ ס"ל שכוונת הגמ' שלענין חישוב שעות היום (לענין זמן ק"ש וכיו"ב), צריכים אנו לחשב מעה"ש ועד צה"כ.
דעת הגר"ז (סי' תנ"ט, י') וכ"מ מהרמב"ם (הל' קרבן פסח, פ"ה ה"ט) שמעה"ש לנה"ח וכן מהשקיעה לצה"כ יש 5 מיל, וכדעת עולא בסוגיה, וכיון שחישוב היום הינו מנה"ח לשקיעה, נמצא שיש בהם לבד רק 30 מיל, וממילא אם נחלק בהם את 12 השעות (של יום בינוני) נמצא ששיעור מיל 24 דקות, ולפי"ז מעה"ש לנה"ח, וכן מהשקיעה לצה"כ (לפי חשבון 5 מיל) יש 120 דקות.
ו.
צורת החישוב
דעת הפמ"ג (והובא בבה"ל כאן ד"ה "שהוא שלושה") שלעולם מחשבים בשעות שוות, וא"כ יצא שהשיעור יהא לעולם 72 דקות או 90 דקות, וכנ"ל, ולדעת המנחת כהן (הובא בבה"ל שם) וכ"ד הרמ"א (סי' רל"ג) ועוד, שמחשבים בשעות זמניות, והיינו, שאורך הזמן שבין עה"ש לנה"ח וכן מהשקיעה לצה"כ הינו לעולם עשירית (למ"ד 72 דקות) או שמינית (למ"ד 90 דקות) מאורך היום, אמנם בבה"ל (שם) תמה על כך דעינינו הרואות שאין אורך היום משפיע על התארכות זמן הדמדומים, ולכך הסיק שאם ראינו ג' כוכבים והכסיף עליון ושווה לתחתון, אפשר לעשות מלאכה במוצ"ש, ומ"מ לא נקט צורת חישוב ברורה, ולכך דעת הגרימ"ט כדעת הגר"א (סי' תנ"ט ורס"א) שיש לחשב כשיטת המעלות, היינו, לפי זוית השמש באופק ביום בינוני (כאו"א לפי שיטתו, וכנ"ל), כך יש לחשב כל ימות השנה, הן לענין עה"ש והן לענין צה"כ.
לדינא: זמן עה"ש- יש מחמירים כ-90 דקות במעלות לפני הנץ,[9] ומעיקר הדין נקטינן כ-72 דקות במעלות לפני הנץ (כדעת השו"ע ששיעור מיל הינו 18 דקות).
זמן שיכיר את חבירו (לק"ש טלית ותפילין)- הנה בבה"ל (סי' נ"ח ד"ה "כמו") כתב בשם הפמ"ג שהוא עשירית שעה (כשש דקות) לאחר עלות השחר, וכ"כ המנחת יצחק (ח"ט ס"ט), ודעת העולת תמיד (הומינר פי"ב) שהוא בין 30 ל60 דקות קודם הנץ, מאידך דעת האגרות משה (או"ח ח"ד סי' ו) שהוא בין 30 ל40 דקות קודם הנץ, אולם דעת הכפה"ח (או"ח יח, יח) וכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל (הלכות לימות החול פ"ז סמ"ח, שו"ת הרב הראשי פ"ד, ב') שהוא כשעה קודם הנץ, ויש המחשבים שעה זמנית לפי אורך היום.
סוף זמן ק"ש (עד ג' שעות)- להגר"א והלבוש מחשבים ג' שעות זמניות שנפרסות מהנץ לשקיעה, ולמג"א מעה"ש לצה"כ, ולשיטתו רבו הדעות כיצד לחשב זאת.[10] וראוי לחוש למג"א דנוגע לדאוריתא, (וראה כה"ח סי' נ"ח, ד').
זמן תפילת שחרית (עד ד' שעות)- כתב המנחת כהן (מאמר ב', פ"ט) שבנוגע לדרבנן אזלינן לקולא, וכדעת הלבוש, וה"ה לפי"ז למוסף שהוא עד סוף שעה שביעית, [11]באול"צ (ח"ב, פ"ו, ד') כתב שלכתחילה עדיף להתפלל ביחידות מאשר להתפלל במנין ע"פ הגר"א והלבוש, ומ"מ בדיעבד יכול להקל לומר ברכות ק"ש עד ד' שעות לפי שיטתם בצירוף שיטת הרמב"ם והאר"י, והר"פ, ואכמ"ל.
הלכה למעשה
א'- אדם שאינו פועל זמן תפילה הרצוי הוא בנץ החמה שהוא משתראה השמש על הארץ ורצוי להתחיל קריאת שמע כשש דקות קודם לכן כדי שיסיים את קריאת שמע וברכותיה בזמן הנץ ומיד יסמוך גאולה לתפילת י"ח.
ב'- בשעת הדחק מותר להתפלל מעלות השחר שהוא כשעה ועשר דקות לפני "הנץ" ויניחו תפילין בזמן הנחת תפילין, דהיינו, כשעה לפני הנץ. ואם אין להם זמן יכולים להניח תפילין בין "ישתבח" ל"יוצר" עם ברכה, ניתן להתעטף בטלית ולהניח תפילין מעלות השחר בלא ברכה וכשיגיע זמן "משיכיר" אז ימשמש בהם ויברך.
ג'- זמן ק"ש הינו כשעה לפני הנץ, ומכל מקום בדיעבד אם קרא מעלות השחר יצא.
[1] וראה בב"י (ריש סי' נ"ח) שלמרות שהרא"ש (פ"א ריש סי' י') פסק כת"ק שהוא משיכיר בין תכלת ללבן, מ"מ חד שיעורא הוא, וכמובא בירושלמי (פ"א ה"ב), והוסיף שמהרשב"א (בחי' פ"א ד"ה "ולענין") משמע שלאו חד שיעורא נינהו, וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק ב') שמהשו"ע (שם) שלא הזכיר את השיעור של המשנה, יש לדייק דלא כהרשב"א אלא ששניהם שיעור אחד הם.
[2] או שחזר בו ר"י מההיא דפסחים.
[3] דעת רוב הראשונים שתוספת שבת מן התורה, והרמב"ם חולק, ובבה"ל טוען שאף לדעתו צריך מדרבנן ודלא כב"י בדעתו, ולדעת הגר"א א"צ להוסיף, ויש לו לקבל בפה כדי שיהא ניכר, וע"י אמירת לכה דודי חשיב כקבלה בפה, ואשה בסתמא בהדל"נ.
[4] ובבה"ל (ד"ה "מפלג") כתב בשם הפמ"ג דבתוך שיעור הד' מילין אם קיבל שבת, הוי מדאוריתא, ומן הזמן הזה עד פלג המנחה, הוי רק מדרבנן, וראה להלן בכל ענין תוספת שבת עד מתי יכול להוסיף.
[5] הגרימ"ט (בספרו א"י עמ' כ"ו, ובספרו בין השמשות פרק ו') הביא מנהג י-ם להדליק כ- 40 דקות לפני השקיעה, וכך נוהגים בקהילות שונות, אמנם פשטות הכה"ח (ס"ק כ"ג) לא כך, אך דעת הגר"מ שיש לקיים את המנהג.
[6] ולדעתו יש עוד ד' מיל מעה"ש לנה"ח, וכן מהשקיעה לצה"כ.
[7] ובמנחת כהן (בספרו מאמר ב', פ"ט) טוען שאף דעת השו"ע כן, ועפ"ז יבוארו היטב דברי השו"ע בסעי' ג' שכתב שמי שאינו בקי ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות, והוא בודאי זמן מסוים לפני השקיעה הראשונה, וראה במשנ"ב (ס"ק כ"ג), ולכאורה לשיטת המג"א יותר מג' דקות לפני השקיעה, כבר הוי לפני פלג המנחה, וכמו שכתב בבה"ל (ד"ה "להקדים"), וא"כ אין בהדלקתו כלום, וע"כ נראה שס"ל שחישוב היום, הינו אף לדעתו מהנץ לשקיעה, ועוד יש להוכיח מהשו"ע (סי' רס"ג סעי' י"ד), ז"ל: "אם ביום המעונן טעו צבור וחשבו שחשיכה והדליקו נרות והתפללו תפלת ערבית ש"ש, ואח"כ נתפזרו העבים וזרחה חמה, א"צ לחזור ולהתפלל ערבית אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה", הרי ששייך שלאחר פלג המנחה שתזרח חמה, ולשיטת ר"ת, זה א"א שכבר שקעה החמה, ובהכרח כדעת המנחת כהן, וכן ע"פ זה יתבאר ברווח כיצד אנו נוהגים כיום לקבל שבת כחצי שעה או ארבעים דקות קודם השקיעה הראשונה, ולדעת המג"א ע"פ ר"ת הוי קודם פלג המנחה, (ומ"מ לא יקשה על ר"ת מהגמ' ברכות כ"ז: שהביאה זאת, דשם בגמ' לא מצויין פלג המנחה", ודו"ק).
[8] וי"א שחזר בו הגר"א בזקנותו וס"ל ששיעור מיל 18 דקות, וראה בחזו"א (או"ח סי' י"ג ס"ק ב'), ואכמ"ל.
[9] לדעת המהריל דיסקין מחשבים הנץ לפי ג' מקומות הגבוהים בעיר שמשם נראה הנץ, ויש שס"ל שמנכים את ההרים הסמוכים לעיר ולחשב כאילו עומד מעליהם.
[10] בפשטות למג"א יש לחשב 72 דקות לפני הנץ ועד 72 דקות מהשקיעה, וי"א לחשב 72 דקות לפני הנץ ועד 13.5 דקות מהשקיעה (בלבד, לחומרא), והגרימ"ט מחשב 90 דקות לפני הנץ עד 90 דקות אחר השקיעה, וי"א 90 דקות לפני הנץ ועד 25 דקות אחר השקיעה, ואכמ"ל.
[11] שהוא מוקדם מעט מזמן המג"א, ודו"ק, ואכמ"ל.