מצות קידוש
קידוש בדיבור
א. מצות עשה מדאורייתא לקדש את השבת בדברים, דהיינו בשתי הזכרות[1]: א. בהזכרת קדושת השבת. ב. בהזכרת שבח, דהיינו בברכה.
מצוה לקדש על היין. י"א שקידוש על היין הוא מדאורייתא[2], ויש אומרים שמדאורייתא מצות קידוש הינה רק בדיבור, וקידוש על היין הינה מצווה מדברי סופרים[3]. וע"כ נוהגים אנו לומר זאת לפני הקידוש ב"לשם יחוד" מספר לשון חכמים, כפי שמובא בסידורים[4]: "…הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה דאורייתא, לקדש את השבת בדברים. ולקיים מצות עשה דרבנן, לקדש על היין".
אמירת "שבת שלום" אם היא כקידוש
ב. אין אדם יוצא ידי חובת קידוש באמירת "שבת שלום"[5], משום שאין באמירה זו לא שבח ולא קדושה, אך אם יאמר: "ברוך אתה ה' מקדש השבת" וכדו' – יצא ידי חובת קידוש דאורייתא[6], כי כולל הוא בדבריו גם שבח וגם קדושה.
הזכרת יציאת מצרים בקידוש
זכרון יציאת מצרים
ג. חייב אדם להזכיר "יציאת מצרים" בקידוש של ליל שבת[7].
שכח להזכיר יציאת מצרים
ד. אם המקדש לא אמר בקידוש: "זכר ליציאת מצרים": יש אומרים שלא יצא ידי חובה, ויש אומרים שהזכרת יצירת מצרים היא חיוב רק לכתחילה, והפסוק הוא אסמכתא בלבד, ואם לא אמר – יצא ידי חובה[8], וע"כ יקפיד האדם לאמר בקידוש: "זכר ליציאת מצרים".
ה. זכירת יציאת מצרים צריכה להיות בפה ולא בלב, מיהו חולה או מי שאינו יכול לדבר – יזכור בלב[9].
קידוש בתפילה
קידוש בערבית
ו. כיון שלהלכה קידוש על היין הינו מדרבנן, ומדאורייתא יכול לצאת ידי חובה בקידוש בתפילה, לכן כשאינו יכול להשיג יין או פת לקדש עליהם (כגון חייל הנמצא בשטח) – יכול לכוון לצאת ידי חובת קידוש בתפילת ערבית ואח"כ לאכול[10]. ואם לא חשב באופן מיוחד – אינו יוצא ידי חובה, כי בכל מצוות דאורייתא, אם אינו מכוון בהם – אינו יוצא ידי חובה[11].
כוונה בקידוש
"לשם יחוד" לפני קידוש
ז. מצוות צריכות כוונה[12], לכן ירגיל אדם עצמו להתפלל מתוך סידור וירגיל לשונו לומר "לשם יחוד"[13] לפני עשיית כל מצווה[14]. ובמיוחד בקידוש ישתדל לומר את כל נוסח ה"לשם יחוד", משום שעיקר הקידוש – בדיבור ובמחשבה[15].
כוונה כשזמנו קצר
ח. מי שזמנו קצר ואינו יכול לומר את נוסח ה"לשם יחוד" הארוך – יכול לומר בקיצור: "הריני מכוון לצאת ידי חובת מצות עשה מהתורה לקדש בדברים, ומצות עשה מדרבנן לקדש על היין"[16].
לא כיוון בקידוש
ט. מי שלא כיוון בקידוש הלילה לצאת ידי חובת מצווה דאורייתא לקדש בדיבור ומצווה דרבנן לקדש על היין (ולא אמר "לשם יחוד"), והתחיל בסעודה – חייב להפסיק את סעודתו ולומר: "ברוך מקדש השבת" [ללא שם ומלכות], כיון שיש הסוברים שלא יצא יד"ח [ראה הערות ל"א-ל"ב].
כוונה להוציא את השומעים
י. המקדש יכוון להוציא את השומעים ידי חובה והשומעים יכוונו לצאת בברכתו, ואם לא כוונו – לא יצאו ידי חובה. ולכן ראוי להזכיר לשומעים לכוון לצאת ידי חובה[17].
כוונת השומעים
יא. היוצאים ידי חובה בקידוש שעושה אחר – חייבים לשמוע את כל הקידוש מילה במילה מתחילתו ועד סופו, מברכת "בורא פרי הגפן" עד "מקדש השבת"[18]. ומעשה יצה"ר הוא שדווקא כשדרוש שקט כדי לשמוע כל מילה אז ישנם רעשים ומפריעים למיניהם, ולמרות הכל יקפידו כל בני הבית לשמוע כל מילה ולא ישימו לב לשום דבר אחר.
כשאינו שומע את המקדש
יב. מי שאזניו כבדות ואינו שומע את המקדש, וכן כאשר המקדש מגמגם או שאינו הוגה את המילים כדבעי – ישתדל לקדש לעצמו על כוס בנפרד. ואם אינו יכול לקדש לעצמו בנפרד – יתן עיניו בכוס המקדש ויאמר בלחש את ברכת הקידוש עם המקדש. ואפילו שאינו מחזיק בידו את כוס הקידוש – יוצא ידי חובה. ומכל מקום, טוב להחזיק כוס יין בשעת הקידוש אם אינו יוצא בברכת המקדש.
מקדש שאינו מוציא ידי חובה
יג. המתארח במקום שנוהגים שרק בעל הבית מקדש[19], וקיים חשש שהמקדש אינו יודע לכוון להוציא את השומעים ידי חובה – יתן עיניו בכוס המקדש ויאמר את הקידוש בלחש עם המקדש. אך אין לנהוג כך כשהמקדש יודע לכוון להוציא ידי חובה.
הבנת מילות הקידוש
יד. היוצא ידי חובת קידוש ע"י אדם אחר וכן המקדש לעצמו – צריכים להבין את מילות הקידוש (זאת מעבר לחובת המקדש להוציא את השומע וכוונת השומע לצאת מהמקדש, כמבואר לעיל סעי' כ"ב). לכן אם יש לאדם אורח אדם שאינו מבין עברית, ורוצה להוציאו יד"ח קידוש – יש לתרגם ולהסביר עבורו את הקידוש מילה במילה[20].
אמירת הקידוש בעברית
טו. כאשר אומר את הקידוש בעברית (או על פי אותיות לועזיות הכתובות לפניו), אף על פי שאינו מבין – יצא ידי חובתו, כיון שאמר את הקידוש בפיו בלשה"ק[21].
המקדש ומוציא אחרים ידי חובה
הוצאת אחרים ידי חובה
טז. יכול אדם לברך ולהוציא ידי חובה את חברו ב"ברכת המצוות" אף אם הוא עצמו כבר קיים את המצוה, אך לא ב"ברכת הנהנין"[22]. ומכיון שברכת הקידוש היא "ברכת המצוות" – יכול אדם לקדש ולהוציא ידי חובה את חברו בקידוש. ומוציאו ידי חובה גם בברכת "מקדש השבת"[23] וגם בברכת "בורא פרי הגפן". ולמרות שברכת "הגפן" נמנית על "ברכות הנהנין", בקידוש כאשר לא נאמרת לשם שתייה סתם אלא כחלק מהקידוש, אינה נחשבת "ברכת הנהנין" אלא "ברכת המצוות"[24].
קידוש "ברוב עם"
יז. כאשר ציבור אוכל סעודת שבת יחד, כגון בשמחות – טוב יותר שאחד מהם יקדש ויוציא ידי חובה את השאר מאשר שכל אחד יקדש לעצמו, משום "ברב עם הדרת מלך"[25].
קידוש לאחרים שאינו סועד עימם
יח. מי שלא קידש עדיין ולא יצא ידי חובה – יכול לקדש לאחרים ולהוציאם ידי חובה כשאינם יודעים לקדש, אפילו שאינו אוכל עמהם[26] [הדבר מצוי בבתי חולים שיש מתנדב שמסתובב במחלקות בית החולים ומקדש לחולים], ובלבד שיקדש במקום סעודתם[27] [דיני קידוש במקום סעודה יבוארו בהרחבה בפרק י"ח].
קידש לאחרים ולא אכל
יט. מי שלא קידש לעצמו ולא יצא ידי חובה וקידש לאחרים – צריך לאכול שיעור סעודה עמהם אם ברצונו לצאת ידי חובת קידוש, ואם לא אכל שיעור סעודה עמהם – יקדש לעצמו פעם נוספת במקום סעודתו[28].
טעימת היין כשאינו סועד
כ. המקדש לאחרים ואינו מתכוון לאכול עמהם – יזהר לא לשתות מיין הקידוש, משום שאע"פ שהוציא אחרים ידי חובת קידוש, הוא לא יצא ידי חובה[29].
כשקידש ורוצה להוציא אחרים
כא. המקדש שכבר אכל שיעור סעודה – יכול לקדש שנית בשביל להוציא אחרים ידי חובה אם אינם יודעים לקדש[30]. אמנם, אם הם יודעים לקדש: בקידוש הלילה – יקדשו הם מפני שצריך לברך גם את ברכת "מקדש השבת" והוא כבר ברך. ובקידוש היום – יכול הוא לקדש עבורם, מפני שמברך רק "הגפן"[31] וצריך אז לשתות מן היין.
שמיעת קידוש משכן
כב. מי שאין לו יין לקידוש – יכול לשמוע קידוש משכנו המקדש לבני ביתו ולצאת ידי חובה בשמיעה זו, בתנאי שהמקדש מכוון להוציאו וגם הוא מתכוון לצאת ידי חובה, ובתנאי שהשומע נמצא במקום סעודתו כך ששומע "קידוש במקום סעודה"[32]. ואע"פ שהמקדש בבית אחד והשומע בבית אחר, נחשב לו ששומע קידוש במקום סעודה (ובתנאי שלא יהא בין המקדש לבין השומע פח אשפה או גוי וכדו'). אמנם, מי שכיוון לצאת בברכת שכנו אך שכנו לא כיוון להוציאו – לא יצא ידי חובה[33].
קידוש בבית הכנסת אחרי ערבית
א. בזמן הקדום נהגו לעשות קידוש אחרי תפילת ערבית של שבת בבית הכנסת, לצורך האורחים האוכלים בבית הכנסת. אבל טוב יותר להנהיג שלא לעשות קידוש בבית הכנסת, וכן מנהג ארץ ישראל. אמנם, יש מקומות בחו"ל בהם עדיין ממשיכים במנהג זה[34].
שתיית רביעית
ב. המקדש בבית הכנסת צריך להיזהר לשתות רביעית לפחות[35] כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה[36].
כיסוי החלות בשעת הקידוש – סידור השולחן
פריסת מפה
כג. צריך אדם לסדר שולחנו לכבוד שבת קודש ולפרוס מפה[37] על שלחנו דרך כבוד בכל שלוש הסעודות[38].
מפה לחלות
כד. מלבד המפה שפורס על שולחן השבת יפרוס מפה נוספת על החלות לכסותן, כפי שכתב השו"ע[39]: "צריך שתהיה מפה פרוסה על השולחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו".
הטעם לכיסוי החלות
כה. ישנם שלושה טעמים לכיסוי החלות במפה:
א. לכבוד סעודת שבת יש לכסות את השולחן. ומטעם זה יש לכסות גם את החלות עד תחילת הסעודה כדי שיהיה ניכר שהשולחן נערך לכבוד שבת. ועל כן מכסים את החלות בזמן הקידוש ומגלים אותן רק אחריו[40].
ב. כדי ש"לא תראה הפת בושתה". שהרי אנו מקדימים לקדש על היין ומאחרים לברך על החלות העשויות מחיטה. ואין זה כפי הסדר בפסוק: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה" וכו', שהחיטה קודמת לגפן[41].
ג. בוצעים על הפת זכר ל"מן" שאכלו בני ישראל במדבר, וכפי שהיה המן מכוסה בשכבת הטל מתחתיו ומעליו, גם אנו מכסים את החלות מתחתן ומעליהן[42].
נפקא מינא בטעמים
כו. נפקא מינא להלכה בין הטעמים השונים הנ"ל, בכמה דינים:
א – מי שאינו מקדש על היין [כגון: המקדש על הפת בסעודה ראשונה ושנייה או הסועד סעודה שלישית]. ע"פ הטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – אין צריך לכסות את החלות. ואילו לטעם: לעשות זכר ל"מן"[43] או לטעם שיהיה ניכר שזה שולחן שבת – צריך לכסות. וכן נוהגים.
ב – גילוי החלות המכוסות – ע"פ הטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – יכול לגלותן מיד אחרי שברך על היין. ואילו לטעם: כדי לעשות זכר ל"מן" או כדי שיהיה ניכר שזהו שולחן שבת – צריך לגלותן רק סמוך לברכת "המוציא"[44]. וכן נוהגים.
ג – כדי לעשות זכר ל"מן" וכדי שיהיה ניכר שזה שולחן שבת – אינו צריך לכסותה לגמרי, ואילו לטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – צריך לכסותה לגמרי. וכן נוהגים[45].
ד – לכסות את החלות בכיסוי שקוף או אטום – לפי הטעם של זכר ל"מן" וכדי שיהיה ניכר שזה שולחן שבת – יכול לכסות בכיסוי שקוף, ואילו לטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – צריך כיסוי אטום דווקא.
ה – לטעם הראשון – "לכבוד סעודת שבת" צריך שתי מפות, ולטעם השני – "שלא תראה הפת בושתה", מספיק מפה אחת על האוכל, ואילו לטעם השלישי – צריך לשים מפה גם למטה וגם למעלה, זכר למן שהיה מכוסה מלמטה ומלמעלה. וכן נוהגים.
כיסוי השולחן בשתי מפות
כז. מנהג טוב לפרוס על השולחן שתי מפות, אחת על גבי השנייה, כדי שיהיה ניתן להחליף את המפה[46] בלי לגלות את השולחן אפילו לרגע אחד[47]. מי שאינו מניח שתי מפות על השולחן – ישתדל להחליף את המפה במהירות, כדי לא להשאיר את השולחן מגולה אפילו זמן קצר.
כיסוי כל השולחנות בבית
כח. ראוי לכסות במפה את כל השולחנות בבית משום כבוד שבת, ובכלל זה גם שולחנות שאין אוכלים עליהם[48].
כיסוי מיני מזונות בקידוש
כט. בעת הקידוש על היין – יש לכסות גם את מיני המזונות המוגשים על השולחן[49]. וכן, כאשר מגישים עוגות בלבד ללא פת, כגון בקידוש בבית הכנסת – יש לכסות את העוגות[50].
כיסוי חלות בשולחנות אחרים
ל. כשסועדים רבים בכמה שולחנות נפרדים – יש לכסות רק את החלות הנמצאות על גבי שולחן המקדש. אמנם, אם הסועדים בשולחנות האחרים אוחזים בידיהם כוסות יין בשעת הקידוש – צריכים לכסות גם את החלות שעל גבי השולחנות שלהם[51].
שתיית כוס הקידוש
שיעור שתיית הכוס
לא. לכתחילה על המקדש לשתות את רוב הכוס שקידש עליה[52]. אמנם, כאשר הכוס גדולה ואינו יכול לשתות את רובה – ישתה רביעית[53], ואם קשה לו – ישתה לפחות כמלא לוגמיו, שהוא "רוב רביעית"[54], והוא כארבעים וחמש גרם.
מקדש שקשה לו לשתות
לב. אם המקדש אינו יכול לשתות שיעור "מלא לוגמיו" – יטעם מעט מן היין[55] ואחד מהסועדים ישתה שיעור "מלוא לוגמיו". וכשאין מי שיכול לשתות לבדו כשיעור "מלא לוגמיו" – יצאו ידי חובת קידוש בדיעבד בצירוף שתיית כל הסועדים לשיעור "מלא לוגמיו"[56]. ואם עדיין לא שתו שיעור "מלא לוגמיו" – לא יצאו ידי חובת קידוש[57]. ומ"מ לכתחילה ישתדלו שישתה אחד מבני הבית כמלוא לוגמיו, ורק בדיעבד די שכולם יחד ישתו כמלא לוגמיו.
קידוש למי שאינו יכול לשתות יין
לג. מי שאסור לו לשתות יין או מיץ ענבים – אינו יכול לעשות קידוש ולשתות מעט, אלא ישמע קידוש ממישהו אחר[58]. ואם הוא לבד – יקדש על הפת.
העברת היין לכוס אחרת קודם הטעימה
לד. המקדש להוציא אחרים ידי חובה והוא חולה, ויש חשש שאחרים שישתו מכוס הקידוש ידבקו במחלתו – ישנן שתי אפשרויות: א. ישפוך מכוס של קידוש לכוס אחרת, ישתה מכוס האחרת ואת כוס הקידוש יתן לשתות לבני ביתו לשתות. ב. ישפוך מעט לכוס אחרת ואותה יתן לבני ביתו, והוא ישתה מכוס של קידוש שעליה בירך. למעשה יש לנהוג כאפשרות השנייה[59], ויזהר שיעביר במהירות מכוסו לכוס האחרת ממנה יתן לבני ביתו, כדי שלא יהיה הפסק בין הקידוש לשתייה.
טעימה מיין הקידוש ע"י המסובין
טעמי טעימת היין
לה. מן הדין, המקדש ושותה מלוא לוגמיו יין – אין הוא חייב לתת מן היין לשומעים, ודי בשתייתו כדי להוציא את השומעים ידי חובת קידוש. אולם מצוה מן המובחר על כל השומעים לטעום מן הקידוש[60] גם כשהמקדש שתה כ"מלא לוגמיו", משני טעמים: א. משום חבוב מצוה[61]. ב. לפטור את כל המשקים שישתו בתוך הסעודה מברכה ראשונה[62], ובזה לא יכנסו לספק ברכות[63].
ברכת היין בסעודה
לו. השותה מיין הקידוש והוא רגיל לשתות יין בתוך הסעודה – אינו צריך לחזור ולברך שוב על יין שבתוך הסעודה[64].
כוונה לפטור את המשקים בסעודה
לז. השותה מיין הקידוש ואינו רגיל לשתות יין בתוך הסעודה – ספק גדול אם צריך לברך על היין בתוך הסעודה[65]. וכדי לצאת מן הספק, יאמר לפני הקידוש שמתכוון לפטור את כל המשקין שבסעודה[66] ואינו מברך בתוך הסעודה. ובדיעבד, בשבת – גם אם לא אמר שמתכוון לפטור את היין שבסעודה – אינו מברך בתוך הסעודה[67].
שתייה בין קידוש ל"המוציא"
לח. אחרי הקידוש בליל שבת לפני בציעת הפת – מותר לשתות מים או שאר משקאות, ולכן אם שתה מיין הקידוש – לא יברך "שהכל". ואם לא שתה מיין הקידוש – יברך "שהכל", ובלבד שישתה פחות מרביעית, כי השותה רביעית נכנס למחלוקת אם יברך ברכה אחרונה או לא[68].
אכילת פירות בין הקידוש לנטילת ידיים
אכילת פירות וכדו' בין קידוש לנטילה
לט. עח – יש נוהגים[69] לאכול פירות אחר הקידוש, כדי להוסיף בברכות בשבת. ולמנהגם יברכו על הפירות ברכה ראשונה בלבד ויזהרו לאכול פחות משיעור כדי לא להיכנס לספק חיוב ברכה אחרונה[70]. ומכל מקום, גם מי שאכל פירות כשיעור – לא יברך ברכה אחרונה כי נפטר בבהמ"ז[71].
ט"ו בשבט שחל בשבת
אכילת פירות ט"ו בשבט בשבת
מ. עט – ט"ו בשבט שחל בשבת, יש נוהגים לאכול פירות אחרי הקידוש לפני המוציא[72]. ויש שנהגו אחרי המוציא לפני האוכל, ויש שנהגו אחרי האוכל לפני ברכת המזון. והטוב ביותר – לאכול את הפירות אחר ברכת המזון ולא אחר הקידוש כדי שיאכל בתיאבון בארוחה, ולא תוך הסעודה כדי לא להיכנס לספק ברכות לפניהם ואחריהם. ואין בזה חשש של ברכה שאינה צריכה, מכיון שצריך להרבות בברכות בשבת[73].
ברכה אחרונה על יין הקידוש
ברכה אחרונה על יין הקידוש
מא. נחלקו הפוסקים אם ברכת המזון פוטרת ברכה אחרונה על היין של כוס קידוש, יש אומרים שפוטרת, ויש אומרים שאם אפשר – יהדר לברך אחר ברכת המזון שוב על היין ויברך לאחריו ברכה אחרונה לפטור את הכוס קידוש[74], אולם אין נוהגים כן[75].
[1] הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ט הלכה א'), וז"ל: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ', ח'): 'זכור את יום השבת לקדשו' כלומר, זכרהו זכירת שבח וקידוש". ובדברי הרמב"ן (לפר' יתרו, שם): "אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממילת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין: 'וקדשתם את שנת החמשים שנה', שהיה טעון קידוש בי"ד לומר ביובל: מקודש מקודש. אף כאן ציוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא: 'לקדשו – קדשהו בברכה'".
[2] כן כתב רש"י (ברכות כ' ע"ב ד"ה "קידוש היום"), וז"ל: "קידוש היום מצות עשה שהזמן גרמא הוא – 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ', ח') – זכרהו על היין", וכך אומרים התוס' (פסחים ק"ו ע"א) בעניין הקידוש "ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא. והא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות כ' ע"ב) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, היינו דוקא קידוש היום אבל על היין – לא הויא אלא מדרבנן, כדמשמע בריש נזיר (ג' ע"ב) דקאמר: מיין ושכר יזיר וכו'. ועוד מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה, אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום – זהו מדרבנן". הנה התוס' הביאו שתי דעות האם קידוש על יין הוא מדאורייתא או מדרבנן. בתחילה אומרים התוס' שהקידוש על יין כולו מדרבנן, ובסוף מביא שיתכן לומר שחיוב היין הוא מדאורייתא אבל החיוב לשתות – הוא מדרבנן.
[3] כ"כ המג"א (סי' רע"א ס"ק א') ע"פ הרמב"ם (שבת פרק כ"ט הלכה א'), שכתב: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ', ח'): 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש". ועוד כתב (שם הלכה ו'): "מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין". וכן ע"פ התוס' (פסחים ק"ו ע"א ד"ה "זכרהו"), שאדם יוצא י"ח קידוש מדאורייתא בתפילה. וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י') שכתב: "מ"ע מן התורה לקדש בדברים, שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו' – זכרהו זכירות שבח וקידוש… ולכן מן התורה יוצא אדם י"ח בתפילת ערבית של שבת, ורק חז"ל תקנו לקדש על היין. מיהו יש אומרים כל שיש לו יין – אינו יוצא מן התורה ידי חובת קידוש בתפילה. גם יש אומרים כל שאינו מכוון בתפילה לצאת י"ח קידוש – אינו יוצא מן התורה".
וכן כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' ט"ו) שאדם לא יוצא ידי חובת קידוש בתפילה, וממילא חובת הקידוש שעושין על היין היא מדאורייתא, וכך כתב: "קידוש היום שלנו על היין דאורייתא וספיקו להחמיר, אע"ג דמן התורה לא בעי יין ולא מקום סעודה, ויצא ידי חובתו במקדש השבת שבתפילת ש"ע (כמ"ש ג"כ המג"א ריש סי' רע"א), מ"מ כל אדם רוצה לצאת ידי חובתו כתיקון חכמים על היין ובמקום סעודה" (וכן כתב הברכי יוסף בשיורי ברכה סי' רע"ב ס"ק א', ועיין פר"ח סי' תרע"ח). ועיין ביאור הלכה (סי' רע"א ד"ה "מיד"), שדן בזה.
אמנם, בקיום מצוות התורה יש איסור "בל תוסיף" שלא להוסיף על מצוות התורה וכן איסור "בל תגרע" שלא לגרוע ממצוות התורה, ואפילו בדיבור, ואם אדם אומר: "הריני מקיים מצות עשה מדאורייתא" על מצווה "דרבנן" – עובר על "בל תוסיף". והפוך, אדם שאומר: "הריני מקיים מצות עשה דרבנן" על מצווה "דאורייתא" – עובר על "בל תגרע". ולכן צריך לדייק בנוסח ה"לשם יחוד" ולומר: "…הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה דאורייתא, לקדש את השבת בדברים, ולקיים מצות עשה דרבנן, לקדש על היין". וכל זאת, מפני שמדין תורה המקדש את השבת בדברים – יצא ידי חובה.
[4] סי' קול אליהו עמ' ת"י. וראה לעיל בסמוך בהערה ג, וראה עוד להלן סעי' י"ט הע' ל"א-ל"ב.
[5] נחלקו הפוסקים מהו קידוש השבת בדברים. הגאון רבי עקיבא איגר (ריש סי' רע"א ד"ה "וכ"מ בתוס'") סובר שמקדשו במה שאומר: "שבתא טבתא", כלומר ברגע שמברך את חברו בברכת "שבת שלום" כבר קידש את השבת בכך. אולם ברשב"א (שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רצ"ה) משמע שלא כן הוא, וז"ל: "איברא, קידוש היום מדאורייתא, כמו שמפורש בפרק מי שמתו (ב"ב כ' ע"ב) ולא נחלק אדם בדבר זה וכו', וכן קידוש היום, לזכור אותו בכניסתו, כעין שבח וקילוס, כענין מאמר רבי חנינא (שבת קי"ט ע"ב) שהיה אומר: נצא ונקבל פני שבת מלכתא, והיה מקלס ואומר: בואי כלה, בואי כלה. וכיוצא בזה בקריאת פסוקי קדושת השבת, בקריאת 'ויכולו', או 'ושמרו בני ישראל את השבת', וכיוצא באלו. וכל אחד ואחד אומר, כפי שיזומן לו מענייני שבחו וקדושתו, והזכרת קדושתו, ובעל פה, ובלא שום נקיטת חפץ, לא כוסו ולא פתו. באו הם, ותקנו לכל נוסח אחד, במקום סעודה ובחפץ. ותקנו שיזכירו קדושתו על היין, לפי שאין אומרים שירה אלא על היין. ותקנו להזכירו בתפילה, וקבעו לו ברכה רביעית – וכן בברכת המזון. ומה שאמרו: 'זכרהו על היין', מדבריהם הוא. ותדע לך, דהא כי חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא. ואילו היתה זכירתו על היין דבר תורה, משום חביבותא היכי מבטלינן ליה. וכוס ונר ביתו, לקידוש היום, דאמרי' (שבת כ"ג ע"ב): נר ביתו עדיף, אמאי, והיכי אתי נר ביתו, ודחי ליה לעשה דיין קידוש היום? ", עכ"ל. הרי שלדעת הרשב"א אין מספיק כלל במה שמזכיר את שבת באמירת "שבת שלום", כיון שאין בו שום שבח וקילוס.
והרמב"ם (פכ"ט מהלכות שבת הלכה א') כתב: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ', ח'): 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש". הרי שלדעת הרמב"ם אין לקדש את השבת באמירת "שבת שלום" בעלמא וכדו', אלא בזכירת שבח וקילוס. אח"כ כותב הרמב"ם (שבת פכ"ט הלכה ו'): "מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין".
ולדברי רע"א שמקדשים את השבת באמירת "שבת שלום", אפשר להסביר משום שדווקא בשבת מוסיפים את המילה: "שלום" כיון שהשבת מביאה את השלום (עיין שבת כ"ה ע"ב, אורח חיים עה"ת קדושים י"ט, ב'), ולכן לא אומרים בשאר ימות השבוע: "יום ראשון שלום" או "יום שני שלום" וכדומה. וממילא בהזכירו את השלום בשבת יש בכך שבח וקילוס לשבת שהיא מביאה שלום לעולם. וכל זה להסביר דעתו, אבל למעשה אין שבח וקילוס לשבת אלא בהזכרת ברית וכדומה, ועל כן אין קידוש אלא בקידוש דווקא ולא בברכת "שבת שלום". ומ"מ רואים בדברי הראשונים שזכירת שבת בדברים הינה מדאורייתא.
ועיין בפמ"ג (סי' רע"א אשל אברהם ס"ק ב') שדן לגבי אדם עצל שאינו רוצה לזכור את השבת בדברים, אבל הוא מכווין ומזכיר בלבו את השבת, האם יוצא ידי חובה או לא? ומביא הוכחה מהגמ' (מגילה י"ח ע"א) שכוונה בלב מועילה בשבת, שהרי רק לגבי עמלק נאמר: "זכור את אשר עשה לך עמלק ולא תשכח". "'זכור' – יכול בלב? ת"ל: 'לא תשכח', הרי בלב אמור. מאי 'זכור'? זכור בפה". וביאר הפמ"ג, שמכיון שבמצות שבת לא כתוב: "לא תשכח" כמו בעמלק, מכאן שזכירה בלב מספיקה ומקיים בזה מ"ע דאורייתא. ויש חולקים (תפארת ישראל תענית א', א') ואומרים שבשבת צריך דווקא זכירה בפה ולא בלב כיון שכתוב: "זכור ושמור", ושמור הוי כמו "לא תשכח", ע"כ צריך שהזכירה תהיה בדברים, באמירה ממש. וע"ע מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח"י).
[6] אמנם ידי חובת קידוש דרבנן "על היין" לא יצא בזה.
[7] פסחים (קי"ז ע"ב): "אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. כתיב הכא (דב' ט"ז, ג'): 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים' וגו', וכתיב התם (שמות כ', ח'): 'זכור את יום השבת לקדשו'". וכתב הרשב"ם (שם ד"ה "צריך") שצריכים להזכיר יציאת מצרים "בין בכוס ובין בתפילה". ואכן בקידוש בכל הנוסחים אנו אומרים: "זכר ליציאת מצרים". ובתפילה יש נוסחאות שאומרים: "זכר ליציאת מצרים". ויש שאין אומרים (ועיין מנחת חינוך, מצוה ל"א ס"ק א').
וכתבו התוס' (שם ד"ה "למען"): "לכך קבעו זכר ליציאת מצרים (=בקידוש של שבת). ושמעתי מהר"מ שיש במדרש לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך, ובפרך בא"ת ב"ש – וג"ל (= א' מתחלפת עם ת', ב' עם ש', ג' עם ר' וכו'), שהם מלאכות ארבעים חסר אחת, וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאותם ט"ל מלאכות". ולכך צריכים להזכיר זכר ליציאת מצרים.
גם בעשרת הדברות שבפרשת 'ואתחנן' קשרה התורה בין שבת ליציאת מצרים (דברים ה', י"ב-ט"ו): "שמור את יום השבת לקדשו… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוצאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת", ומה ענין יציאת מצרים לשבת? אלא רש"י (שם פסוק ט"ו) מסביר: "על מנת כן פדאך, שתהיה לו עבד ותשמור מצוותיו".
והרמב"ן (שם) מסביר: "כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוק קדמון מחדש חפץ ויכול… על כן אמר בכאן: אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החידוש (חידוש העולם) והחפץ והיכולת, תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצריים שהיא לך לראיה ולזכר, הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו: ה' הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו". דהיינו גם שבת וגם יציאת מצרים זכר הם להנהגת הקב"ה את עולמו, וליכולתו לעשות כרצונו.
[8] עיין שו"ת חיים שאל (סימן מ"ג), ברכי יוסף (סי' רע"ב ס"ק א' בשיורי ברכה), וע"ע בהרחבה בבה"ל (סי' רע"א ד"ה "מיד")
[9] ראה בהרחבה בנושא זה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' ח') בדין הרהור, אי הוי כדיבור לכתחילה, ובשעת הדחק.
[10] מג"א (סי' רע"א ס"ק א'), וז"ל: "וכ"מ בתוס' שכתבו דלר"ת מי שאין לו יין – לא יקדש כלל. וקשה: וכי יעקור מ"ע דאורייתא? אלא ע"כ דדי בתפילה". ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תל"ז) כתב, וז"ל: "תדע דמאן דלית ליה לא יין ולא פת – אין צריך לקדש, אע"ג דקידוש הוא מן התורה, ומהאי טעמא אין מקדש בליל י"ה אף שחל להיות בשבת. וא"ת כיון דאפשר לקיים מצוה מן התורה אמאי פטרינן ליה מינה? וי"ל דכבר יצא ידי זכירה בתפילת ערבית, ולפיכך אם אפשר לקיים המצוה דרבנן על היין או על הפת – יקיים, ואם לאו – כבר נפטר". ועיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י').
[11] ראה במשנ"ב (סי' רע"א ס"ק ב', בה"ל שם ד"ה "מיד"). וכן כשמקדש ולא מכוון כמו שכתוב בבן איש חי (שם) – הוא לא יצא ידי חובה דאורייתא, כי עליו לכוון שמקדש בדברים דאורייתא, ועל היין מדרבנן, ובלא זה – הוי מצוה בלי כוונה, וחייב עוד הפעם לקדש, ומ"מ יחזור בלא ברכה, מכיון שיש בזה מחלוקת בפוסקים.
[12] הגמ' במסכת ברכות (י"ג ע"א) דנה בענין הכוונה הנצרכת לקיים מצוות, וכתבה על דברי המשנה: "אם כיון לבו – יצא" – "שמע מינה – מצוות צריכות כוונה".
וביאר רש"י (ד"ה "ש"מ מצוות"): "שיהא מתכוין לשם מצוות", וכבר הקשה רש"י על כך מסוגיית תוקע (ר"ה כ"ח ע"א), ולכן נחלקו הראשונים האם למעשה "מצוות צריכות כוונה" או לא (עיין בב"י או"ח סי' ס' ד"ה "והא", ובסי' תקפ"ט ד"ה "וצריך").
ובשו"ע (סי' ס' סעי' ד') פסק מרן: "יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה", עכ"ל.
הרי שדעת מרן להחמיר שמצוות צריכות כוונה. וגם בזה יש מחלוקת אחרונים – האם דין זה ש"מצוות צריכות כוונה", היינו דוקא במצוות דאורייתא או גם במצוות דרבנן (ראה משנ"ב סי' ס' ס"ק י' וכה"ח שם ס"ק י').
לדעת המגן אברהם (סי' ס' ס"ק ג') משם הרדב"ז דין זה הינו דוקא במצוות דאורייתא, ולדעת הגאון (סי' תפ"ט) מצוות צריכות כוונה גם במצוות דאורייתא וגם במצוות דרבנן.
ויש שני סוגי כוונות שנתבארו בפוסקים, ולדוגמא בעניין קריאת שמע: א. לכוון שבא לקיים באמירת הק"ש את המצוה של "ובשכבך ובקומך". ב. להבין את פירוש המילים שמוציא מפיו, ולא לומר את הק"ש סתם. והמחלוקת של הראשונים הנ"ל אם מצוות צריכות כוונה, נוגעת לכוונה הראשונה, אם יצא ידי חובה בלא שכוון לצאת יד"ח המצווה (ומ"מ לכתחילה בודאי יש לכוון גם הכוונה השנייה, להבין פירוש המילות, כנ"ל, וראה משנ"ב סי' ס' ס"ק ז'), ויש אומרים שאם טעה וכיון על מצוות מדאורייתא שהיא מצווה דרבנן – לא יצא ידי חובה.
ועיין בב"ח (סי' ח' והובא במשנ"ב סי' כ"ה ס"ק ט"ו), שכתב: "מה שהכריחו לרבינו להורות דבעי שיכוין בהתעטפו, וכן בהל' תפילין ובהל' סוכה, נראה דלפי שכתוב בפרשת ציצית: 'למען תזכרו'… יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכוונתה שיכוין בשעת קיום המצוה, משא"כ שאר המצוות דיוצא י"ח אע"פ שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצוות לשם ה' שציוה אותו לעשותם", וכן כתב הב"ח (או"ח סי' תרכ"ה), שאדם שיושב בחג הסוכות בתוך סוכה נאה ומרווחת – אם לא כיוון למה שכתוב בתורה: "למען ידעו דורותיכם" – לא קיים מצות עשה דאורייתא.
ועל כל פנים השומע תקיעות שופר בראש השנה ולא כיוון לבו כלל לצאת ידי חובת המצווה – לא יצא ידי חובה. אמנם כבר כתב המשנ"ב (סי' ס' ס"ק י') בשם חיי אדם שבדיעבד – יצא ידי חובה, מכיון שהשופר הוא חובת היום, ומסתמא זאת כוונתו, וכך בכל מצוה שניכר שהוא מקיים המצוה.
ומעתה, כאשר אדם מקיים מצות עשה דאורייתא, כגון: מקדש, מניח תפילין וכיו"ב, לרוב ככל הדעות, אם לא כיון לצאת ידי חובת המצוה – לא יצא ידי חובתה. ויש פוסקים הסוברים שאם לא הניח תפילין בכוונה – יחזור ויניח ויברך שוב. ואם לא כיון בקידוש – יקדש שוב בשם ומלכות. ואמנם, למעשה, משום ספק ברכות להקל, אנו פוסקים שיניח שוב בלי ברכה, ויקדש שוב בלי שם ומלכות.
[13] ולכן כאשר מקדים אדם לומר לפני כל מצוה ומצוה "לשם יחוד", הרי הוא אומר מראש בפיו שהוא מתכוין לצאת ידי חובת המצוה, ואז ודאי יוצא ידי חובתה.
ולכך גאון עוזנו ותפארתנו רבינו יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי, כתב בספרו לפני כל מצוה "לשם יחוד" (ראה הלכות ציצית ש"ר פרשת בראשית סעי' א', וש"ש פרשת בראשית הל' כ"ט נוסח "לשם יחוד" שלפני הקידוש ובמקומות נוספים, עיי"ש).
ובשו"ת תורה לשמה (סי' ת"ע) נשאל רבינו יוסף חיים: "היכן כתוב בכתבי האר"י ז"ל שצריך לומר קודם כל תפילה וקודם כל מצוה ליקבה"ו… והשיב, וז"ל: מה שאומרים לשם יחוד וכו' זה נזכר בדברי רבינו האר"י זצ"ל האמיתיים וכמ"ש מהרח"ו ז"ל בשער רוה"ק הנמצא אצלנו בכת"י", וזאת לאפוקי מדעת הנודע ביהודה (מהדו"ק יורה דעה סימן צ"ג).
ומרן החיד"א כתב ספר מיוחד (עבודת הקודש) על נוסחאות ה"לשם יחוד", וגם מרן הבן איש חי בספר "לשון חכמים" כתב לשונות "לשם יחוד" על כל מצוה ומצוה. בסוף ימיו של החיד"א ראה ספר של הנודע ביהודה שאומר שלא לומר "לשם יחוד", ותמה מאוד על כך, וכתב (ראה קונטרס שמחת הרגל לימוד ב' ובספרו טוב עין סי' י"ד): וכי לא ידע כל העניינים המיוחדים שיש ב"לשם יחוד", ואיך נעלמה ממנו הלכה מפורשת בשו"ע?! וצריך לומר שלפי דעתו של הנודע ביהודה כשאדם אומר "ויכולו" בערב שבת או פסוקים של שבת בבוקר קודם הקידוש – הרי זה כמי שאמר "לשם "יחוד".
[14] וראה עוד בעניין זה בהרחבה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' ב').
[15] וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח"י).
[16] וכן בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סי' כ"ב) כתב רבינו על הרש"ש: "וכן סידר בנוסח לשם יחוד בקידוש ליל שבת: הריני מקיים מצות עשה דאורייתא לקדש את השבת ולקיים מצות עשה דרבנן לקדש על היין".
[17] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ה').
[18] אמנם יש מי שאומר כדעת ר' עקיבא איגר בתשובותיו (ח"א סי' ז'), שמספיק לשמוע מעט מהברכה, אבל לדעת הבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ט"ו) ורוב האחרונים אדם צריך לשמוע את כל הברכה, ועל כן צריך לעמוד בקידוש ולהקשיב לקידוש מילה במילה.
[19] ויש מקומות שנהגו שמלבד בעה"ב, מקדש גם האורח לעצמו, בגלל שיש בעלי בתים שאינם מתכוונים להוציא את השומעים ידי חובה.
[20] התוס' בברכות (מ"ה ע"ב ד"ה "שאני התם") כתבו על הזימון של גברים, שצריך עיון אם נשים יוצאות בו ידי חובה "מאחר שאין מבינות", ומשמע מדבריו שמי שאינו מבין את ברכת הזימון – לא יוצא בה ידי חובתו, וכן כתבו הרא"ש (שם פרק ג' שאכלו סי' ו') והמרדכי (שם סי' קנ"ח) ורבינו יונה שם (ל"ג ע"א ד"ה "ונראה"). ונפסק בשו"ע (סי' ס"ב סעי' ב') לעניין קריאת שמע: "יכול לקרותה בכל לשון, ויזהר מדברי שיבוש באותו לשון, וידקדקו כמו בלשון הקודש". מכאן הביא כה"ח (סי' רע"א ס"ק ז' ובסי' קצ"ג ס"ק ב', ד'-ה') ראיה שלדעת השו"ע צריך להבין ולא סגי בשמיעה. וראה בשו"ע בסי' קכ"ד סעי' א' שאדם שמוציא את חברו ידי חובה, כגון כשלא יודע להתפלל – עליו לכוון לצאת ידי חובה, ובב"י מובא שעליו גם להבין את מה ששומע, ויש אומרים שאם לא מבין בלשון הקודש – לא יצא ידי חובה, ובסימן קצ"ג סעי' א' כתב: "שנים שאכלו, אע"פ שבברכת המוציא פוטר אחד את חברו, מצוה לחלק שיברך כל אחד בהמ"ז לעצמו. במה ד"א כשהיו שניהם יודעין לברך בהמ"ז, אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע – מברך היודע ויוצא השני אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך, וצריך לכוון מלה במלה לכל מה שיאמר. הגה – וצריך המברך שיכוון להוציאו", ומשמע אם אינו מבין – אינו יוצא בשמיעה. ובב"י (סי' קצ"ג) הביא את הדעות הנוספות בענין זה, כי לפי רש"י (שם בסוגיה בברכות) משמע כמו בקריאת המגילה שהשומע יצא ידי חובה אעפ"י שלא הבין. אמנם המשנ"ב (סי' קצ"ג ס"ק ה') כתב שיש פוסקים שאומרים שאם אדם מברך בלשון הקודש והשני לא מבין – יוצא ידי חובה. וגם רבינו זלמן (בעל התניא) בשולחן ערוך שלו בדעה זו, אבל הוסיף שטוב להשתדל להתחשב עם הדעה הראשונה, דהיינו להבין בלשון הקודש. לכן, לגבי ברה"מ הטוב ביותר שאשה תברך בעצמה את ברה"מ בלשון שהיא מבינה, אבל בקידוש, שבדרך כלל רגילים שראש המשפחה מקדש וכולם יוצאים ידי חובה – הטוב ביותר שאם אדם הזמין אורח שמדבר בלשון זרה, על המארח להסביר לו את מילות הקידוש ויסביר לו את כל העניינים של קדושת השבת וקיום מצות: "זכור את יום השבת לקדשו", וא"כ לפי השו"ע מי שאינו מבין לשה"ק (וכ"ש שפה אחרת בה עושים קידוש) – לא יוצא ידי חובת קידוש וברכות שהוא חייב בהן. אך לפי הגר"ז והמשנ"ב, בדיעבד אם הקידוש בלשון הקודש – יוצא ידי חובה אף על פי שאינו מבין. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח"י).
[21] ראה כה"ח (סי' קצ"ג ס"ק ד'). וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח"י).
[22] ראה להלן הערה פ'.
[23] בקידוש הלילה.
[24] שו"ע (סי' רע"ג סעי' ד'), משנ"ב (סי' קס"ז ס"ק צ"ב).
[25] ערוך השולחן (סי' רע"ג סעי' ו'), כה"ח (סי' רע"ג ס"ק מ"ד).
[26] שו"ע (סי' רע"ג סעי' ד').
[27] עיין שו"ע (סי' רע"ג סעי' ד'), משום שאין קידוש אלא במקום סעודה.
[28] עיין שו"ע (סי' רע"ג סעי' ג') ובמשנ"ב (שם ס"ק י"א).
[29] שו"ע (סי' רע"ג סעיף ד'), שהרי גם עבורו צריך שיהיה קידוש במקום סעודה.
[30] הגמ' (שלהי ר"ה כ"ט ע"א) מחלקת בענייני ברכות – אם יכולים להוציא בהם אחרים למרות שכבר יצא – בין ברכות הנהנין לברכות המצוות. וז"ל: "כל הברכות כולן, אף על פי שיצא – מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא – מוציא, ואם יצא – אינו מוציא". ומבאר רש"י על מה שהגמ' אומרת שאפשר להוציא אחרים בכל הברכות "שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצוות". עוד אומר רש"י: "חוץ מברכת הלחם והיין – ושאר ברכת פירות וריחני, שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו – אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם; לא ליתהני ולא ליבריך". כלומר, שבברכות המצוות יש ערבות שיש חובה לקיים את המצוה, אבל בהנאה אין חובה להנות, ועל כן אין בזה ערבות. וכל זה מדובר במי שיודע לברך, אבל אם הוא עם הארץ ולא יודע לברך – יכול לצאת י"ח בברכת חבירו.
ובגמרא מסכת ברכות (מ"ה ע"ב): "אמר אביי: נקיטינן, שנים שאכלו כאחת – מצוה ליחלק". וכותב על זה רש"י: "מצוה ליחלק – ולברך כל אחד בפני עצמו, בין ברכת המוציא בין ברכת המזון". "תניא נמי הכי, שנים שאכלו כאחת – מצוה ליחלק. במה דברים אמורים, כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור – סופר מברך, ובור יוצא" (עיין שו"ע או"ח סי' קצ"ג סעי' א', ולמשנ"ב ולכה"ח שם).
עוד אומרת הגמ' (ר"ה שם ע"א וע"ב): "בעי רבא: ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום, מהו? כיון דחובה הוא – מפיק, או דלמא ברכה לאו חובה היא! תא שמע, דאמר רב אשי: כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו". כלומר, שבליל שבת ישבו אצל רב פפי בני תורה (כנראה שקבלו שבת מוקדם), ואחרי שכבר קידשו באו האריסים מן השדה, והיו עמי ארצות שלא ידעו לקדש, ורב פפי היה מקדש להם שוב פעם. מכאן, שלשם מצוה יש ערבות ואפשר להוציא אחרים למרות שכבר יצא.
בשו"ע (סי' רע"ג ס"ד) כותב בעניין המוציא אחרים בברכת המצוות: "יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואע"ג דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אע"פ שאינו נהנה. הגה: ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת – מותר לעשות כן (רבינו ירוחם וב"י בשם הרי"ף והרא"ש והטור סי' תפ"ד), והוא שאינם יודעים. ואם עדיין לא קידש לעצמו – יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו".
מבואר מדברי מרן שאם יודעין לקדש לעצמם – אינו יכול לקדש להם, וכך הגר"א (שם על סעי' ד') הביא מקור לדברי מרן מהגמ' הנ"ל (ברכות מ"ה ע"ב), שדווקא כשאחד סופר ואחד בור אז יכול להוציא יד"ח אף שכבר יצא, אבל כששניהם סופרים – אינו יכול.
ועיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ה') שהביא שנסתפקו באופן שהמקדש לא אוכל איתם, והשומעים לא יודעים לברך על הקידוש של שבת אבל יודעים לברך בורא פרי הגפן – האם הם יברכו הגפן, והוא יברך מקדש השבת, או שהמקדש יברך כל הברכות, וכך פסק למעשה כסברא אחרונה. ועיין לכה"ח (שם ס"ק ל"ו) שטוב שהמקדש ישתה במקום רביעית, כדי שיהא לו קידוש במקום סעודה (עיין שם ס"ק ל"ח אם מספיק רביעית אחת).
אמנם במשנ"ב (ס"ק כ') הביא דברי הפר"ח וארצות החיים החולקים על דברי מרן, וסוברים שמדינא יכול להוציא בקידוש גם את מי שיודע (לכאורה סברתם שהגמ' בר"ה עיקר דלא חילקה בין יודע לאינו יודע אלא רק בין ברכות המצוות לברכות הנהנין). וכתב המשנ"ב שלכתחילה המצווה שיקדש בעצמו כיון שהוא בקי, כי חבירו המוציאו אינו יוצא עתה בקידוש. ובבה"ל (ד"ה "והוא שאינם יודעים") הוסיף שעכ"פ בדיעבד מוציא בכל גווני אעפ"י שהשומע בקי. וכן משמע קצת מבא"ח שם (ועיין לכה"ח שם ס"ק ל"ה).
והנה כתב השו"ע (סי' תקפ"ה סעי' ב'): "קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ויברך שהחיינו". וכ' הרמ"א: "ואין חילוק בין יברך לעצמו או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפי' הכי התוקע מברך ב' ברכות הנז'". וכ' המשנ"ב (ס"ק ה'): "האחרונים העלו דבאופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו, טוב יותר שיברכו השומעים אא"כ אינם יודעים לברך אז יברך בשבילם להוציאם. ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני, ואין למחות בהם, כי כן הוא עיקר מדינא, כמ"ש הפר"ח והגר"א". עכ"ל.
וכתב הכה"ח (שם אות כ"א) על דברי המ"ב: "אבל מ"ש מ"ב אות ה', דאין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא וכו', צ"ע דאיך יכתוב כן נגד פסק השו"ע ודברי האחרונים הנז'".
ועכ"פ גם בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ה') משמע שבדיעבד אע"פ שאינו מתכוון לצאת יד"ח בקידוש או שיצא כבר ידי חובת קידוש – יכול להוציא אף את הבקיאין. אבל לכתחילה צריך לחשוש לסברת השו"ע שאין מוציא רק למי שאינו בקי.
ומצוי שאדם הולך בליל שבת אחרי התפילה לבית אמו הקשישה כדי לעשות לה קידוש, לפני שהוא הולך לביתו לקדש לבני ביתו. ואמו אינה יודעת לקדש לעצמה, ועל כגון זה פסק מרן בעל הבן איש חי זיע"א, שיכול לקדש והיא תשתה מהיין והיא תאכל מהסעודה. אך הוא לא יטעם מהיין כיון שאינו אוכל הרי שהקידוש אינו במקום סעודה ולכן אינו יכול לטעום אף מהיין. על כן, צריך לבקש מאמו לשתות מהיין רביעית והוא לא ישתה. ואם אשתו אינה יודעת לקדש – יכול לשתות רביעית יין או כזית מזונות בבית אמו ואח"כ יכול בביתו לחזור לקדש למרות שהוא קידש ויצא, שכן אין היא יודעת לקדש, ודינה כמו שאינו יודע לקדש, שאפשר לקדש לו, ואפילו לברך לו ברכות הנהנין, ואפילו אם יצא יד"ח. ולדעת הפר"ח (המובא במש"ב ס"ק כ'): יכול לחזור ולקדש לאחרים, אפי' אם הם יודעים לקדש.
[31] רמ"א (סי' רע"ג סעי' ד'), מכיון שבקידוש היום יש רק ברכת "בורא פרי הגפן", ומברך כדי לשתות.
[32] ראה בהרחבה בפרק י"ח.
[33] שו"ע (סי' רע"ג סעיף ו').
[34] שו"ע (סי' רס"ט סעי' א').
[35] ובימינו שיש מיץ ענבים ניתן לשתות רביעית בנקל, משא"כ בימיהם שלא היה להם מיץ ענבים.
[36] ראה בהרחבה בענין 'קידוש במקום סעודה' פרק י"ח סעי' ל"ב ובהערות שם.
[37] בפיוט של רבי אברהם אבן עזרא ("אליו מי הקשה"), מובאים המילים: "ומכוסות בכל מיני מפות מפוארות ובהם כל מיני פירות". הפשט הפשוט בפירות האלו המוזכרים כאן, שהכוונה לפירות שמניחים על השולחן לפארו וכן ע"מ שישלים למאה ברכות. אבל יש מי שהסביר שהכוונה שהמפה עצמה מצויירת במיני פירות, לקיים: "ונשלמה פירות עינינו", כעין: "ונשלמה פרים שפתינו", שאם אין פירות על השולחן, לפחות יהיו הפירות מצויירים על השולחן.
[38] ראה שו"ע (סי' רס"ב סעי' א'), וראה בגמ' פסחים (ק' ע"ב): "רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא. אייתו תכא קמיה, (כלומר שולחן קטן) פרס מפה וקידש. תניא נמי הכי, (ושוין) שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש, ואם הביא – פורס מפה ומקדש". מדברי הגמ' לומדים שמקדשים על שולחן ריק, ורק אחרי הקידוש מביאים את כל המאכלים. ואם היו מאכלים על השולחן – מכסים אותם, והתוס' (שם ד"ה "שאין") הקשה, וז"ל: "והא דאמר בכל כתבי (שבת קי"ט ע"ב): מצא שלחן ערוך – מלאך טוב אומר" וכו', כלומר, שהרי ידוע ששני מלאכים מלווים את האדם בליל שבת, ואם השולחן ערוך והמפה פרוסה והכל מסודר, המלאכים מברכים אותו שיהיה כן לשבת הבאה. ולפי הגמ' דלעיל קשה: מה יש להם לברך את בעל הבית אם השולחן ריק ואין עליו שום מאכלים?
על זה התוס' אומרים: "לא קשה, דערוך הוא במקום אחר, אך אין מביאין אותו למקום סעודה עד אחר קידוש". הביאור בדבריהם הוא, שבאמת טוב שיהיה במטבח או במקום אחר שולחן ערוך ועליו כל מעדני השבת עם לחם והכל מסודר בקפידה ובהידור, ובמקום שעושה קידוש יהיה רק כוס יין לקידוש. באופן זה, כיון שהמלאכים בכל אופן רואים שיש שולחן מסודר וערוך, מברכים אותו שיהיה כן לשבת הבאה.
ואומרים התוס': "ועכשיו שלחנות שלנו שהם גדולים יותר מדאי וקשה להביאם אחר קידוש, שלא להפסיק כל כך בין קידוש לסעודה, אנו רגילין לפרוס מפה ולקדש" כלומר, שהטעם הוא מפני שבמציאות של ימינו, אין זה נוח כלל להביא שולחנות גדולים למקום הקידוש אחרי הקידוש. רק בזמנם שהיו אוכלים כל אחד על שולחן קטן, אז זה היה נוח ואפשרי. ובימינו כשיש לחם על השולחן בשעת הקידוש – יש לכסות אותו.
[39] שו"ע (סי' רע"א סעי' ט').
[40] מובא בטור (סי' רע"א), וז"ל: "וכשישב לאכול יהיה לו מפה פרוסה על הלחם, דתניא – אין מביאים את השלחן אלא אם כן קידש. ואם הביא – פורס מפה ומקדש, אף על פי שצריך שיערוך שולחנו מבעוד יום, ודאי צריך שיהיה ערוך ומסודר במקום אחר. ומכל מקום אין מביאין אותו לפניו אלא עד אחר הקידוש, כדי שיהא ניכר שבא לכבוד שבת, הילכך אם הביאוהו קודם הקידוש – פורס עליו מפה כאילו אינו כאן, ומקדש ומסיר המפה". וכבר התוס' (פסחים ק' ע"ב ד"ה "שאין") מוסיפים עוד טעם לפריסת המפה, וז"ל: "והטעם מפורש בשאילתות כי היכי דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא", כלומר שהאוכל יוגש בכבוד.
[41] טור (סי' רע"א), כה"ח (אות נ"ב, נ"ד).
[42] עיין טור (סי' רע"א) וב"י שם. וכן התוס' (פסחים ק' ע"ב ד"ה "שאין") מביאים: "ויש מפרש: זכר למן, שלא היה יורד בשבתות וי"ט, והיה טל מלמעלה ומלמטה והמן בינתים".
[43] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ'), משנ"ב (סי' רע"א ס"ק מ"א), כה"ח (שם ס"ק נ"ב – נ"ד).
[44] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק מ"א), כה"ח (שם ס"ק נ"ב) וראה בהערה פ"ו.
[45] ראה בטור בשם הירושלמי (סי' רע"א) שזכר למן יש לכסות הפת כקופסא, והיינו משני צדדים, אך לטעם שלא תראה בושתה צריך לכסות לגמרי. וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה כ"ח).
[46] במקרה הצורך כאשר התלכלכה וכדו'.
[47] משנ"ב (סי' רס"ב ס"ק ד'), כה"ח (שם ס"ק י"ד).
[48] ביאור הלכה (סי' רס"ב סעי' א' ד"ה "יסדר שולחנו").
[49] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה כ"ט ושם הערה פ"א). ועיין קיצור שו"ע (סי' נ"ה סעי' ה') וע"ע למשנ"ב (סי' רצ"ט ס"ק ל"א).
[50] צריכים לכסות גם מלמעלה וגם מלמטה משלושת הסיבות שנתבארו לעיל, בדרך כלל הם מונחים על צלחת והיא נחשבת כיסוי מלמטה. וצריך להוסיף כיסוי אחד מלמעלה בכל הצלחות.
[51] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה כ"ז).
[52] [לגבי ארבעה כוסות של ליל הסדר פסק השו"ע (סי' תע"ב סעי' ט'), וז"ל: "שיעור הכוס, רביעית לאחר שימזגנו (אם רוצה למזגו), וישתה כולו או רובו. ואם יש בו הרבה רביעיות – שותין ממנו כל כך בני אדם כמנין רביעיות שבו. ויש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות (וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בנתיים) (ב"י בשם רוקח)". כלומר לי"א יש לשתות רוב כוס אף שהוא גדול. האחרונים דנים אם ניתן ללמוד דין זה לגבי כוס קידוש של שבת, וז"ל הביאור הלכה (סי' רע"א סעי' י"ג ד"ה "והוא רובו"): "ולענ"ד יש לעיין בזה, דמסתימת הגמרא: 'והוא דשתה רובא דכסא', משמע דפחות משיעור זה – אינו יוצא בכל גוונא. והא דהזכיר הגמרא השעור דמלא לוגמיו, יש לומר דאשמועינן דבאדם גדול הוי השעור יותר מרוב מרביעית, כמ"ש המ"א. ואינו ראיה מיוה"כ, דשם טעם החיוב הוא משום יתובי דעתיה כדאיתא בגמרא, משא"כ לענין קידוש אפשר דתקנת חכמים הוא כך שישתה דוקא רוב הכוס שהוא מקדש עליו, וכ"ש לדעת הר"ן שדעתו דכמלא לוגמיו באדם בינוני הוא פחות מרביעית, דודאי י"ל דבכל אדם אפילו קטן ביותר מלא לוגמיו דידיה הוא לא פחות מרוב רביעית. אך דמדברי הגמרא יש לדחות קצת, דדוקא לענין ד' כוסות רוב כוס הוא לעיכובא אפי' באדם קטן ולא לענין קידוש דעלמא, וצ"ע בכל זה", עכ"ל. וכן מעידים על מנהג החזו"א (עיין אורחות רבינו שבת אות מ"ג)].
[53] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ג).
[54] בגמ' פסחים (ק"ז ע"א) נאמר: "מקדשין מטעימת יין כל שהוא. ר' יוסי ב"ר יהודה אומר: מלוא לוגמא. אמר רב הונא אמר רב וכן תני רב גידל דמן נרש: המקדש וטעם מלוא לוגמא – יצא, ואם לאו – לא יצא". וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת פרק כ"ט הל' ז'). הרשב"ם על המקום (ד"ה "וטעם") כותב: "והכי הלכתא, והוא שלא טעם אחד מכל המסובים, אבל טעם אחד מהם – יצאו כולן ידי חובתן, ואע"פ שלא טעמו".
כלומר הרשב"ם מיקל שהמקדש יכול לטעום מעט, והשומע יכול לעזור לו ולשתות מלוא לוגמיו. יש מהראשונים (הריטב"א עירובין ע"ט ע"ב ד"ה "הא דאמרינן המקדש" בשם התוספות) שמוסיפים עוד קולא: שאם גם אחד מהשומעים אינו יכול לשתות – יכולים כל אחד ואחד מהמסובים לשתות קצת וע"י שתיית כולם יצטרף לשיעור. וביארו המפרשים שמועיל צירוף למלוא לוגמיו על ידי כל השומעים, אף שבין שתיית האחד לשני ישנו מרווח זמן הגדול מכדי שיעור שתיית רביעית. והטעם שיוצאים ידי חובה כתבו המפרשים, משום שזה דרך שתייה להעביר מאחד לאחד, ולכן אף שעובר יותר מארבע דקות – יוצא ידי חובה.
והשו"ע (סי' רע"א סעי' י"ג-י"ד) פסק: "צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו, דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו, והוא רובו של רביעית. אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו (פי' מלא פיו) – יצא, ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו, ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם. וי"א דכיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו – יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש – לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם, ודוקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס – מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר".
א"כ בקידוש, והוא הדין להבדלה ובכל מצוה שמחוייבים לשתות יין, יש לשתות לכה"פ רוב רביעית (ראה שו"ע סי' רצ"ו סעי' ג'). וטוב לדעת שהגם שאינו צריך לשתות רביעית בקידוש כנ"ל, כבר כתב הבן איש חי (ש"ש פרשת בראשית סעיף כ"ג): "לכתחילה צריך שיטעום המקדש מלא לוגמיו, ומצוה מן המובחר לשתות רביעית".
נמצא שמצד הקידוש או ההבדלה די בשתיית מלוא לוגמיו. אולם יש בעיה אחרת שאינה קשורה למצות הקידוש או ההבדלה אלא להלכות ברכות. שהרי כתב הטור (סי' ק"צ) בדין יין שאחר המזון: "ולענין שיעור שתייתו שחייב בברכה אחרונה, היה ר"י מסתפק אם הוא בכזית או ברביעית. לכך כתב שטוב ליזהר לשתות פחות מכזית או רביעית כדי להסתלק מן הספק, והכא – אי אפשר לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמא שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם".
וכן פסק השו"ע (סי' ק"צ סעי' ג'): "שיעור שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה יש ספק אם די בכזית או ברביעית, לכך יזהר לשתות או פחות מכזית או רביעית כדי להסתלק מן הספק, והכא – א"א לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם".
ובזה יש הבדל בין קידוש להבדלה, משום שהקידוש נאמר במקום סעודה וחייב לסעוד אחריו, וממילא אינו מברך ברכה אחרונה על היין משום שיוצא ידי חובה בברכת המזון, על כן אין בעיה אם ישתה רק מלוא לוגמיו, אך הבדלה אינה קשורה למקום סעודה ואם ישתה פחות מרביעית יכנס לספק ברכות הנ"ל אם יברך ברכה אחרונה (וראה משנ"ב סי' רצ"ו ס"ק ו'). והוא הדין אם עושה קידוש בבית הכנסת, כנהוג בבר מצוה וכדומה, שאז אינו סועד במקום הקידוש ואין ברכת המזון, על כן ישתה רביעית שלימה ויברך ברכה אחרונה.
[55] עיין כה"ח (סי' רע"א ס"ק פ"ו).
[56] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ע"ב). אמנם נשאלת השאלה: כיצד מועיל צירוף למלוא לוגמיו על ידי כל השומעים, הרי בין אחד לשני ישנו מרווח זמן הגדול מכדי שיעור שתיית רביעית, וכיצד יוצאים ידי חובה? ויש לומר דזה דרך שתייה, להעביר מאחד לאחד, אף שעובר יותר מ-4 דקות – יוצא ידי חובה, ואף ששותים יותר מכדי שתיית רביעית – יוצא ידי חובה.
[57] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ס"ד).
[58] עיין שו"ע (סי' רע"א סעי' י"ג) ובמשנ"ב (שם ס"ק ס"ד) ובביאור הלכה (שם ד"ה "צריך").
[59] כה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"ט), וז"ל: "ומ"מ נראה דלפי סודם של דברים צריך לשתות מכוס שיקדש עליו בעצמו ולא ע"י כוס אחר".
[60] שו"ע (סי' רע"א סעי' י"ד).
[61] עיין דרכי משה (סי' קפ"ב אות א') בשם הר"ן.
[62] הגמ' ברכות (מ"א ע"ב) אומרת: "שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה – אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם: הואיל ופת פוטרתן. אי הכי, יין נמי נפטריה פת! שאני יין, דגורם ברכה לעצמו". ופי' רש"י (שם מ"ב ע"א): "דגורם ברכה לעצמו – בכמה מקומות הוא בא, ומברכין עליו, ואף על פי שלא היו צריכים לשתייתו" (ועיין תוס' שם ד"ה "אי הכי").
ולכן ביום חול אם שותה באמצע הסעודה יין – צריך לברך עליו, אך לגבי שאר משקין ישנה מחלוקת אם לברך: יש מי שאומר שעליו לברך "שהכל" גם באמצע הסעודה, ויש מי שאומר שלא יברך, כיוון שברכת "המוציא לחם מן הארץ" פוטרת גם את המשקים. והשו"ע (סי' קע"ד סעי' ז') כתב ש"הרוצה להסתלק מן הספק – ישב קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו", כלומר, יברך "שהכל" על מים לפני הסעודה, ויכוון לפטור את המים ושאר משקין שבתוך הסעודה.
אך בשבת הרי עושה קידוש ומברך על היין קודם הסעודה, ומובא בגמרא בריש פרק ערבי פסחים (דף ק' ע"ב) לגבי אותם אנשים שקידשו בבית כנסת אם צריכים לברך על היין שבביתם. רב אמר: "ידי יין – לא יצאו, ידי קידוש – יצאו". אעפ"י שלא טעמו מהיין (רק לכתחילה צריכים לטעום כולם מדין חיבוב מצוה). ופירש הרשב"ם שם, וז"ל: "שאם יש להם יין לשתות בביתם – חייבין לברך בורא פרי הגפן, שאינם פטורין בברכת הכוס לשתות יין בלא ברכה מאחר שעקרו ממקומן, דהוי ליה היסח הדעת וצריך לברך. אבל המקדש בביתו על שולחן בשבת – א"צ לברך על היין שבתוך הסעודה שהרי פוטרו יין שלפני הסעודה, כדתנן בכיצד מברכין: 'בירך על היין שבתוך הסעודה – פטר את היין שלאחר המזון', ומוקי לה בגמ' בשבתות ובימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין", עכ"ל. אבל בשאר ימות השנה – מברך על כל כוס וכוס. ועיין שם בתוס' (ד"ה "ידי יין לא יצאו"), ששבתות וימים טובים לאו דווקא אלא "ה"ה בחול נמי אם דעתו לשתות יין בתוך הסעודה", דהיינו, קבע.
ומה ששמואל פסק שאף ידי קידוש – לא יצאו, היינו מדין קידוש במקום סעודה, אבל לא מדין ברכות הנהנין. וכן מה שכתבו התוס' אליבא דרבי יוחנן שסובר אף ידי יין – יצאו, והוסיפו ומיירי ששתו בבית הכנסת, והסבירו שמדין קידוש אין צורך לטעום כמו שפסקה הגמ' בעירובין דף מ' ע"ב, אבל מדין ברכות הנהנין דעת ר' יוחנן שהליכה ממקום למקום לא הוי הפסק, מכיון שדעתו היתה בעת שתיית היין בביהכנ"ס לפטור את היין שבביתו. ומה שכתבו התוס' דין הפסק זה רק אליבא דרבי יוחנן, הא לאו הכי אם לא טעם בקידוש ורוצה לשתות יין בתוך המזון – חייב לברך.
וכתב השו"ע (סי' קע"ד סעי' ד'), וז"ל: "אם קבע לשתות (יין) לפני המזון – אין צריך לברך על היין שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו. וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון", עכ"ל.
ונתבאר במשנ"ב (שם ס"ק ג') ובכה"ח (שם ס"ק ד') שכאשר מקדש אדם על יין יכוון לפטור את כל המשקים שבסעודה. וי"א שאם המשקים לפניו וחושב לשתותם, אזי היין פוטרם. ואם אדם רגיל לשתות יין בשבת תוך הסעודה (כמו שפסק הרמב"ם הל' שבת פרק ל' הל' ט') – אז היין של הקידוש פוטר וא"צ לברך [וכן אינו צריך לכוון בברכת הגפן לפטור שאר משקים].
עוד כתבו המשנ"ב וכה"ח (שם): שכאשר עושים קידוש בבית הכנסת והמקדש שותה מן היין כשיעור – הוא מוציא את השומע ידי חובת קידוש. ואם השומע לא טעם מן היין – יוצא יד"ח ויכול לאכול אחר הקידוש, אבל אם רוצה לשתות שאר משקים – צריך לברך "שהכל", כי בשעה שהמקדש בירך השומע לא טעם מן היין וממילא לא פטר לו את כל המשקאות, אפילו שהיין של המקדש לפניו. והטעם לכך כתב המשנ"ב: "כי הטעם שיין פוטר הוא משום שכל המשקים טפלים לו, וכשאינו שותה לא שייך טעם זה".
ועיין לבא"ח (ש"ר פרשת נשא סעי' ה'), שכתב: "ומיהו בשתי סעודות של שבת שמקדש בהם על היין – אינו צריך להזהר בכל זה, כי ברכת היין של קידוש שהוא במקום סעודה פוטרת כל משקין שבתוך הסעודה, וצריך שיכוון בברכת היין של קידוש לפטור כל משקין שבתוך הסעודה". ועיי"ש שתיקן לומר קודם הקידוש "לשם יחוד" לפטור כל מיני משקים שבתוך הסעודה.
ולכן – אם ישתו השומעים מיין הקידוש יפטרו את כל המשקים שישתו אח"כ בתוך הסעודה, ולא יכנסו לספקות. אך אם לא ישתו מן היין – ידי חובת קידוש אמנם יצאו, אך יצטרכו לברך על משקים שישתו בתוך הסעודה (ויכנסו לספקות), ולכן צריך גם לטעום מן היין.
ומ"מ כאשר עושה אדם קידוש בביתו – יכוון לפטור בברכתו שאר משקאות אמנם אם רגיל לשתות בליל שבת שאר משקאות או יין אנו אומרים שעל דעת כן כיוון (ראה כה"ח שם ס"ק ה'). וטוב לאדם לכוון לפטור את כל המשקאות שלפניו או שיבואו אחר כך. וטוב לאדם לשתות יין באמצע הסעודה חוץ מהיין של הקידוש כי זה כבוד שבת.
וע"כ בסידור 'קול אליהו' (עמ' ת"י) הכנסנו ב"לשם יחוד" שאומרים בליל שבת לפני הקידוש נוסח שבו אומר המקדש שהוא מכוון לפטור כל המשקאות שבתוך הסעודה, וז"ל: "הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה דאורייתא לקדש את השבת (בדברים), ולקיים מצות עשה דרבנן לקדש על היין, כמו שפירשו רבותינו ז"ל פסוק: זכור את יום השבת לקדשו – זכרהו בדברים הנאמרים על היין וכו' והריני מתכוון לפטור כל המשקים שבסעודה", וזאת כדי לצאת מידי כל ספק שיוכל לשתות באמצע הסעודה יין או משקה חריף אחר או משקאות קלים.
[63] [בעניין זה: דודו של דודי הגאון רבי יהודה צדקה ראש ישיבת פורת יוסף, חכם צדקה הזקן ע"ה, היה חסיד גדול. פעם אחת הזמינו אותו להיות מוהל ולאחר מכן לסעודת המצווה של ברית המילה. כשישב לסעודה, רצה להסתלק מן הספק ולברך על מים קודם הסעודה, אך מאחר שלא היה לו נעים לבקש מים מבעל הבית, ישב לאכול מבלי לברך קודם על השתייה. באמצע הסעודה חש צמא. בדרך כלל היה נוהג במצב כזה לברך "שהכל" על מעט סוכר כדי לפטור את המים, מאחר שהיה מחמיר שלא לברך על מים באמצע הסעודה מפני הספק. אך שוב התבייש מלבקש סוכר, כי חשש שלא יבינו ויחשבו שמחמת תאווה ורעבון ביקש, לכן ביקש צלוחית מלח. כששלח החכם את ידו ולקח מן המלח, הביט בו בעל הבית במבט תמה ולכן החכם החזיר את המלח. הוא ביקש מבעל הבית שיביא לו מלח גס. בעל הבית אמר שיש לו מלח גס, אלא שאינו יודע לשם מה החכם צריך מלח כזה בזמן הסעודה, וכשאמר לו חכם צדקה שהוא רוצה לברך "שהכל" על המלח כדי לפטור את המים, קפץ בעל הבית ואמר שלא יתן לחכם לברך על מלח, אלא על סוכר שטעמו ערב. לחכם צדקה לא נותר אלא לחייך ולהסכים… ומכאן שבכל השנה כולה, בימי החול ובשבת, ישנה בעיה בשתיית מים בתוך הסעודה. לכן, אם לא בירך קודם לסעודה על המים ורוצה לשתות מים בתוך הסעודה, ינהג כמנהגו של חכם צדקה ויברך על סוכר או סוכריות כדי לפטור את המים. אם אין לו – ישתה בלי ברכה, אך לכתחילה לא יכנס לספק זה].
[64] שו"ע (סי' קע"ד סעי' ד') כתב: "אם קבע לשתות (יין) לפני המזון – אין צריך לברך על היין שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו. וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון", בא"ח (ש"ר פרשת נשא סעי' ג'), ז"ל: "יין שלפני המזון, כגון הקידוש שאומרים במקום סעודה – פוטר היין שבתוך המזון, אם היה בדעתו לשתות בתוך הסעודה", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ג') ובכה"ח (שם ס"ק ד') וראה בהרחבה לעיל הערה קכ"א.
ועיין בבה"ל (שם) במקרה שלא שתה בקידוש מלוא לוגמיו אלא טעימה בלבד, שהוא מסופק אם יכול לשתות שאר משקים בסעודה ללא ברכה. והביא מספר דה"ח שאם טעמו מהקידוש – אינם צריכים לברך על שאר המשקין בסעודה, עיי"ש.
[65] בא"ח (ש"ר פרשת נשא סעי' ג') כתב שאם אין דרכו לשתות יין בתוך הסעודה, ונמלך ורוצה לשתות, או שנתנו לו אחרים – צריך לחזור ולברך. ובמשנ"ב (סי' קע"ד ס"ק ח'), כתב: "קמ"ל דלא תימא דוקא יין קודם המזון דחשיב דבא לפתוח המעיים ולשתות פוטר בתוך הסעודה, אבל יין קידוש דבא עיקרו למצוה אימא לא, קמ"ל דפוטר. ונ"ל פשוט דבמדינתנו שאין אנו רגילין לשתות יין בתוך הסעודה אפילו בשבת – אינו פוטר אלא א"כ היה דעתו לזה מתחלה". וע"ע כה"ח (סי' קע"ד ס"ק י"א).
[66] כתב כה"ח (סי' קע"ד ס"ק ד'): "ומיהו אם אפשר יש לצאת אליבא דכ"ע, דהיינו שיזמנם לפני שעת ברכה או שיכוין בברכת היין לפוטרם". וראה עוד לעיל (הערה קכ"ב) מה שהבאנו מסידור 'קול אליהו' (עמ' ת"י, תק"פ) בנוסח "לשם יחוד" שלפני הקידוש.
[67] עיין כה"ח (סי' קע"ד ס"ק ד').
[68] כתב הבא"ח (ש"ר פרשת נשא סעי' ב'), וז"ל: "לכן צריכים להזהר כשמקדשים בשבת על היין, אם רוצה לשתות מים או שאר משקים אחר הקידוש קודם ברכת המוציא – צריך שיהיו המים לפניו או שיכוון עליהם ואז אין צריך לברך על המים או שאר משקים שהכל. גם נכון להזהיר זה השותה מים בין קידוש לברכת המוציא, שלא ישתה רביעית כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה ויכנס במבוכה של המחלוקת, די"א שצריך לברך ברכה אחרונה ואין בהמ"ז פוטרת המים, וי"א שאין צריך. וע"כ טוב ליזהר שלא ישתה רביעית. ומיהו אם טעה ושתה רביעית – יברך ברכה אחרונה על המים קודם המוציא, יען דאע"ג דיש חולקין, מ"מ סברא זו עיקר מפני דכך היא הסכמת רבינו הגדול האר"י ז"ל" וכו'. מדבריו נמצא, שהצמא שרוצה לשתות מים יותר מרביעית אחר קידוש קודם שיטול ידיו, נכנס למחלוקת הפוסקים אם יברך ברכה אחרונה או שנפטר ע"י ברכת המזון. ומסיק שם שאם טעה ושתה רביעית – יברך ברכה אחרונה על המים קודם ברכת המוציא.
ועוד עיין למרן הבא"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' מ"ז) שהביא תשובה ארוכה בענין אדם ששתה מים כשיעור אחר קידוש קודם המוציא, אם יברך ברכה אחרונה או בהמ"ז פוטרתו.
[69] מבני תימן ושאר עדות, ראה שתילי זתים (או"ח סי' פר"ח ס"ק י"ג), תכלאל עץ חיים, למהר"י צאלח (ח"א עמ' קי"א ע"ב).
[70] מכיון שיתכן שהפירות נחשבים צורך הסעודה ונפטרים בברכת המזון, וראה למשנ"ב (סי' קע"ו ס"ק ב'), ז"ל: "דדרך הוא להביאם קודם הסעודה לתענוג או להמשיך הלב לאכילה ולא פטר את הפת כיון דברכתן במ"מ. וכתב בשיטה מקובצת שאף אם כוון בפירוש לפטור – לא מהני. ולענין ברכה אחרונה אם אכלן רק לתענוג או להשביע קצת – צריך לברך עליהם ב"א קודם הסעודה, ואם לא בירך עד שבירך בהמ"ז – בדיעבד בהמ"ז פוטר כל מיני מזונות, כמו שכתבנו לקמן בסימן ר"ח סי"ז במשנ"ב ע"ש. וי"א דאם דעתו לאכול מיני מזונות גם בתוך הסעודה נחשבת לאכילה אחת ויכול אף לכתחלה לסמוך על בהמ"ז שיברך לבסוף, ומ"מ נראה דאף לדעה זו יראה לכוין להדיא בבהמ"ז לפטור מה שאכל מקודם", עכ"ל. ועיין ערוך השולחן (סי' קע"ו סעי' ח'), וראה עוד בעניין שתיית רביעית מים בין קידוש לנט"י לכתחילה ובדיעבד בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' מ"ז), סידור 'קול אליהו' (הלכות סעודה סעי' ד' עמ' תי"ט).
[71] וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ל"ח סעי' כ"ה-כ"ז ושם פרק ס"א סעי' י').
[72] ומברכים ברכה ראשונה ולא מברכים ברכה אחרונה, משום שלשיטתם פירות מעוררים את התיאבון ונחשבים חלק מן הסעודה. ולכן לשיטתם ברכת המזון פוטרת גם פירות אלה. אולם יש אומרים שאין לעשות כן משום שברכת המזון פוטרת רק מה שאוכלים אחרי נטילת ידיים, ויש אומרים שאין לעשות כן משום שפירות מפחיתים את התיאבון. ולמעשה, הטוב ביותר – לאכלם אחרי ברכת המזון.
[73] עיין רמב"ם (פ"ז מהלכות תפילה הל' ט"ז), וראה מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ל"ח סעי' כ"ה-כ"ז), וראה בהרחבה מה שכתבנו בענין זה בדיני מאה ברכות, פרק כ"ד.
[74] קיצור שו"ע (סי' ע"ז סעי' י') לחוש לשיטת התוס' הרז"ה הרמב"ן ועוד. ועיין למשנ"ב (סי' קע"ד על סעי' ו', ד"ה "וכן פוטרת") ולכה"ח (סי' קע"ד ס"ק ל"ו).
[75] שו"ע (סי' ער"ב סעי' י', סי' קע"ד סעי' ו').