קיום מצות הפרשת חלה
א. מצווה להפריש חלה מן העיסה. וכתבו האחרונים[1] שראוי להשתדל לקיים מצות הפרשת חלה כהלכתה לפחות פעם בשנה.
צדקה לפני ההפרשה
ב. יש נשים הנותנות צדקה לפני הפרשת חלה, טבילת מצוה והדלקת נר שבת. וסימנך: חנ"ה = חלה, נדה, הדלקה[2].
שכח להפריש חלה
ג. מי ששכח להפריש חלה בערב שבת והוא בארץ ישראל – אינו יכול לאכול מן החלה האפויה בשבת בשום אופן[3]. אך בחו"ל יכול להשאיר חלק מן החלה האפויה למוצ"ש כדי שיפריש ממנה חלה ולאכול את השאר בשבת[4] [ויבואר ב"ה בהרחבה בחלק 'שמור'].
הפרשת חלה בשבת
ד. הקונה חלות לערב שבת ורוצה להפריש חלה מספק, אך אינו רוצה בע"ש להוציא חלק לחלה מכיון שהוא רוצה שיהיה הכל שלם – בערב שבת יעשה סימן בקצה החלה, ויאמר: "זה הקצה של החלה אני מפריש אותו לחלה ומחר אחתוך את החלק הזה" (כמו"כ אם יש מדבקה ללחם – יכול להקצות את מעט הלחם שדבוק למדבקה עבור חלה)[5].
ספק אם הפרישו חלה
ה. אם יש ספק אם הפרישו חלה או לא הפרישו חלה, גם בארץ ישראל יכול לאכול ולהשאיר בסוף משהו בקצה החלה עבור החלה.
מקצת דיני חלה
חיוב הפרשת חלה
ו. מצות עשה להפריש לכהן תרומה מן העיסה, שנאמר[6]: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה"[7]. חיוב זה של הפרשת חלה שייך דוקא בחמשת מיני דגן, שכן הפסוק אומר: "באכלכם מלחם הארץ", ולא שייך שם לחם אלא על דבר הנעשה מחמשת דגן, והם: חיטה, שעורה, כוסמין (שנקראים "כוסמת" בלשון המשנה), שבולת שועל ושיפון. וה"ה אם עשה מהם עוגיות וכדו' שחייבים להפריש חלה. מיהו כיום נוהגים לשרוף את החלה או לזורקה דרך כבוד.
שיעור הפרשת חלה
ז. הפרשת חלה בברכה תלויה בכמות הקמח שבעיסה. מעיסה שנעשתה מקמח (ללא תוספות) במשקל של עד 1666 גרם – אין צריך להפריש כלל, וממשקל של 1666 גרם ועד 2486 גרם – יש להפריש חלה בלי ברכה מחמת ספק ברכות להקל. מעיסה שנעשתה מקמח במשקל של 2486 גרם ומעלה – יש להפריש חלה עם ברכה[8].
חיוב חלה מפיזור קמח
ח. ראוי לכלול את כל הקמח שבעיסה בהפרשת החלה. ולכן, נשים שרגילות ללוש בצק ולהפריש חלה, ואח"כ לפזר על השולחן קמח שוב ולערוך עליו את הבצק – טוב שתתנה בזמן הפרשת חלה לפטור גם את הקמח שידבק בעיסה אח"כ, כדי שלא יהיה בעיסה קמח שלא הופרש עליו חלה. וראוי להתנות כך בכל פעם שמפרישה חלה, ואם אינה יכולה לכוון בכל פעם מחדש – רצוי שתכוון פעם בשנה, ולפחות תתנה כך פעם אחת בחייה[9].
חיוב מכמה עיסות
ט. מי שלשה ואפתה כמה עיסות בנפרד, כאשר בכל עיסה אין שיעור המחייב הפרשת חלה, אפילו אם בכולן יחד יש שיעור המחייב הפרשת חלה – אינה חייבת להפריש מהן חלה, מכיון שנעשו בנפרד. אמנם, אם אח"כ (אפילו אחרי האפייה) שמה אותם בכלי אחד, כגון: תנור, ארון או שק – הכלי מצרפם וחייבת להפריש מהם חלה, למרות שנעשו בנפרד[10].
זכות קדימה בהפרשה
י. הזכות להפריש חלה נתונה לאשה, למרות שהעיסה היא כספו של הבעל, ולכן אין הבעל יכול לקחת ממנה את המצווה ולהפריש חלה בעצמו[11]. אמנם, אשה יכולה למחול מרצונה.
תערובת בהפרשה
יא. יש להיזהר מאד שחלה שהופרשה מן העיסה לא תחזור ותתערב בעיסה, משום שאם תתערב בעיסה תהיה העיסה כולה אסורה באכילה[12]. ומכל מקום, בכל מקרה כזה יש לעשות שאלת רב[13].
[1] עיין בא"ח (ש"ש שמיני הלכות חלה סעי' ג'). ועיין בא"ח (ש"ר נצבים סעי' כ"ה), חֻקי הנשים למרן הבא"ח (פרק מ'). ושם (הקדמתו לפרק מ') כתב: "הנשים החשובות תסכימו לכוונתינו קבלו עצתינו, ועסקו בידכם המבורכות אשר ימצא בבתיכם… ה' ישים הברכה בבתיכם, תאכלו בבריאות לחמכם… צריך לדעת כי ענין החלה מאד נחוץ לכם, כי מאכלכם ומשתכם בבית חמותכם, והיות ואין לכם סדר אכילה לבדכם, לכן עצתי לכם שתקנו קמח ברשות בעליכם, ותלושו עיסה ותאפו ממנה חלה לכם כדי שתזכו במצוה היקרה הזו", ולכן ראוי לפחות לנהוג כדברי הבא"ח פעם בשנה, וראה בכה"ח (סי' רמ"ב ס"ק כ"ד).
[2] בא"ח (ש"ש לך לך סעי' ו').
[3] ראה שו"ע (יו"ד שכ"ב סעי' א' וב') דחלה היום מדרבנן, אמנם עיקרו מהתורה, וראה שו"ע יו"ד (סי' שכ"ג סעי' א'), ומקור הדין בקמח שהגיע מחו"ל – ראה משנה חלה (פ"ב מ"א), וכדעת הלבוש (יו"ד סי' של"א סעי' י"ב) והגר"א (שם ס"ק כ"ט) שהיה בו חיוב מן התורה (ועי' ש"ך שם ס"ק כ"ב), כפי הנראה מן הירושלמי (פ"ב ה"א, י' ע"א) שדורש את החיוב בזה מן הפסוק (במ' ט"ו, י"ח): "אשר אני מביא אתכם שמה", ולא כדעת הב"ח שם שהירושלמי הוא רק אסמכתא, וראה עוד בכסף משנה (הל' תרומות פ"א הל' כ"ב).
[4] שו"ע (או"ח סי' תק"ו סעי' ג'), בא"ח (ש"ש שמיני הלכות חלה סעי' ה'), ועי' כה"ח (סי' תק"ו ס"ק כ"ט וסי' תנ"ז ס"ק ט"ז וסי' תמ"ד ס"ק ה'), משנ"ב (סי' תק"ו ס"ק כ"א).
[5] הפרשה זו מועילה ע"פ הכלל שבדרבנן אומרים: "יש ברירה", וכפי שפסק השו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' י"א) לעניין תרו"מ בזה"ז. ומכיון שגם לגבי חלה ההלכה היא שחיובה בזה"ז הוא מדרבנן (לעיל סעי' נ"ב), הרי שניתן להפריש חלה מער"ש על ידי ברירה, וראה חזו"א (דמאי סי' ט', ס"ק י' וס"ק י"ג).
[6] (במדבר ט"ו, כ').
[7] רמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"א), ספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה קל"ג).
[8] כתב הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ו הט"ו): "כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה? מלא העומר קמח, בין מאחד מה' מינים, בין מחמשתן, כולם מצטרפין לשיעור. וכמה הוא שיעור העומר? שני קבין פחות חומש, והקב ארבעה לוגין וכו', וכמה מכילה מדה זו? כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות וחומש ביצה, והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים, שהם משקל חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה, ומדה שמכילה כמשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום". ורמז לדבריו: 'חלה' בגימטריה 43 כנגד 43 ביצים וחומש ביצה שהם שיעור חלה. אבל יש ביצים בגדלים שונים ויש הפרש בין מקום למקום, ומ"מ אנו יודעים כי חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים הם 520 דרהם. ושלשה דרהם הם 9.6 גרם. אם כן הרי זה 1,666 גרם קמח.
והבא"ח (ש"ש שמיני הל' חלה סעי' א') כתב שיש לברך רק על הפרשת חלה מ-777 דרהם. שהרי לכל הדעות שיעור חלה הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה (שו"ע ורמב"ם שם). והרמב"ם כתב שהוא מדד את השיעור ההוא בקמח מצרי, ומשקל הקמח היה 520 דרהם. אולם יתכן שהקמח שלו היה יותר קל מהקמח שלנו, כמו שהעיר הרדב"ז (על הרמב"ם שם). ולפי זה קמח שמשקלו הסגולי כבד יותר מהקמח שעליו דיבר הרמב"ם יהיה משקלו בנפח של מ"ג ביצים וחומש גדול יותר מ–1.666 ק"ג [יש המקשים על דעת הבא"ח שאמר ששיעור החלה הוא החל מ-777 דרהם. ויזכר לטוב הרב הגאון יעקב סופר שליט"א (נכדו של בעל ה'כף החיים') שכתב תשובה ארוכה ומלאת טעם וחן ליישב את דעת הבא"ח ששיעורו הוא הנכון, ואיישר חיליה לאורייתא].
חשש נוסף הוא שהרמב"ם דבר על קמח שנטחן באופן שונה והוא עב יותר [עי' על כך עוד בספר "מידות ושיעורי תורה" (עמ' רי"ז ובהע' 8-10)]. משום כך חיוב חלה בברכה הוא רק במשקל של קמח שתואם את משקל המים במידת הנפח של מ"ג ביצים וחומש, וזה מתוך הנחה שגם אם הקמח בימינו כבד יותר מהקמח שבתקופת הרמב"ם, ודאי שאינו כבד יותר מהמים שבימינו. ושיעור של 2486 גרם הינו בדיוק 777 דרהם לפי החשבון של 3.2 גרם לדרהם.
[9] עיין ירושלמי (פ"ג מסכת חלה ה"א). והר"ן (קידושין פרק האומר דף כ"ו מדפי הרי"ף) הביא שהכהנות היו רגילות לגבל עיסה בטהרה כי כך הן רגילות בתרומה. ומפרישות חלה בתחילת הלישה. וכתב על זה רבינו שמשון (ד"ה "בלבד"): "צריך ללמד להן לנשים שמפרישות חלה קודם עריכה להתנות גם על הקמח שמפזרים בעריכה". וכן כתב הבית יוסף (יו"ד סי' שכ"ז) שלא לשרוף את החלה עד סוף העריכה כדי שהחלה תהיה גם על קמח זה שהוסיפו, המתדבק בעת העריכה, וכן פסק בשו"ע (שם סעי' ב'). ועיין בתוספתא (פ"א חלה ה"ו) ועיין בביאור הגר"א (אות ו').
אע"פ שמשמע מהרמ"א (שם סעי' ב') שיש להתנות כך רק אם יש לחוש לצירוף קמח כשיעור חלה, מ"מ לפי דברי האר"י המובא בכף החיים (סי' רמ"ב ס"ק כ"ה) לא משמע כן. ועל כן, אם מפזרים קמח בשעת עריכה אפילו פחות מן השיעור – ראוי להתנות כן. ומספיק לכוון כך פעם בשנה לצורך כל השנה.
[10] שו"ע יו"ד (סי' שכ"ה סעי' א' ועיין בסי' שכ"ו סעי' א').
[11] עיין במשנה שבת (פ"ב מ"ו), גמ' שבת (ל"ב ע"ב), אור זרוע (הל' חלה סי' רכ"ה), תנחומא (ריש פר' נח). ועיין מחזיק ברכה (סי' רס"ג אות ג') (ובשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות ס"ב), ז"ל: "אם קדם האיש והדליק – אין לאשתו עליו אלא תרעומת, אבל פשיטא שאינו חייב לשלם לה כדין חוטף מצוה דמשלם עשרה זהובים. דכיון דהמצוה מוטלת עליו נמי, והבית והנר שלו מהיכא תיתי לשלם. והוצרכתי לזה מפני שראיתי בספר משנה לחם להרב יעב"ץ מס' חלה שכתב שאם קדם הבעל והפריש חלה – מחויב לתת לאשתו שכר מצוה וברכה עשרה זהובים כדין חוטף מצוה מחבירו. ע"ש. ואין דבריו מחוורין כי יען שהאשה מצויה בבית לכן היא על הרוב מפרשת כי אין האיש בביתו ולכך נתיחדה לה המצוה. וגם שהוא תיקון לה שפגמה בחלתו של עולם. וכן בנר שבת. אבל מהיכא תיתי שהבעל שהכל שלו אם קדם והפריש חלה או הדליק נר שחייב לשלם לאשתו שכר מצוה. ותו דמדמה דין זה לדין חבל באשתו בא"ה סי' פ"ג (ס"א) דמשלם לה הכל, ומלבד דהתם במחלוקת היא שנויה כמבואר שם, הכא אף למ"ד התם דחבל בה משלם לה הכל, יש לחלק ביניהם, ודוק". וע"ע בזה באורך במש"כ שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב חלק יו"ד סי' כ"ח).
[12] עיין בב"י ובשו"ע ורמ"א (יו"ד סי' שכ"ז) ובנושאי כלים.
[13] וע"ע בזה באורך במש"כ שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב חלק יו"ד סי' כ"ח).