יין
מצות קידוש על יין
א. מצוה לקדש על יין ישן[1], ומצוה לברור יין יפה[2], ואם אפשר – יש להדר אחר יין אדום[3], שנאמר: 'אל תרא יין כי יתאדם' (משלי כ"ג, ל"א).
קידוש על יין משובח
ב. אם קנה בקבוק יין משובח ויש לו בקבוק אחר פשוט יותר – יקח את הבקבוק הפשוט לקידוש הלילה והבקבוק המשובח ליום, דגדול כבוד יום מכבוד הלילה[4].
מיץ ענבים
מיץ ענבים
ג. מותר לקדש על מיץ ענבים, כפי שכתב השו"ע[5]: "וסוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום" [כמובן שאינו סוחט בשבת אלא קודם השבת[6]]. למרות שמיץ הענבים אינו נקרא יין[7], ברכתו "בורא פרי הגפן"[8] ומקדשים עליו.
מיץ ענבים משוחזר
ד. מיץ ענבים שמותר לקדש עליו הוא מיץ הנעשה מענבים שנסחטו אפילו שהוסיפו לו חומרים אחרים, אבל מיץ ענבים "משוחזר", דהיינו מיץ ענבים שהפך לתרכיז ואח"כ הוסיפו עליו מים – ברכתו "שהכל"[9] ולא מקדשים עליו[10] [למרות שישנם כאלה שכתוב עליהם: "כשר לקידוש"].
יין צימוקים
ה. מותר לקדש על "יין צימוקים" [יין המופק מענבים יבשים המושרים במים], בתנאי שהצימוקים לחים מספיק כך שניתן להוציא מהם לחלוחית ע"י דריכה לפני שהושרו במים. אך אם אין יוצאת מהן לחלוחית לפני השרייה במים – אין מקדשים עליו, ואף אין לברך עליו "בורא פרי הגפן"[11]. מכל מקום, גם כאשר יוצאת מהן לחלוחית – נהגו להשרותם במים לפחות שלושה ימים[12] או להרתיחם עם המים[13].
כמות המים המותרת ביין
יין מהול במים
ו. מותר להוסיף מים (במידה שיבואר) ליין ואינו נפסל לקידוש, אך נחלקו מרן בעל השו"ע והרמ"א בכמות המים שמותר להוסיף ליין ועדיין יישאר עליו שם יין. לדעת הרמ"א[14]: אם יש בו 20% יין ו80% מים ושאר חומרים וטעמו טעם יין – עדיין שם יין עליו ומברכים עליו "בורא פרי הגפן", וכן נוהגים האשכנזים[15]. ולנוהגים ע"פ דעת השו"ע: רק אם יש בו לפחות 51% יין שם יין עליו. ואפילו [16]אם יש לו טעם יין, אם אין בו 51% יין – לא מברכים עליו "בורא פרי הגפן", וכן נוהגים הספרדים[17], ואין אומרים בזה "טעם כעיקר דאורייתא", אלא צריך רוב יין ממש[18].
הכנת הכוס לקידוש
ז. עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, ורבי יוחנן אמר[19]: "אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי ומלא" (ויתבארו להלן). וה"ה בכוס של קידוש[20]. אולם יש לציין כי דברים אלו הם לכתחילה, ובדיעבד אם אין לו אפשרות לקדש באותם תנאים – יעשה קידוש לפי מה שיכול[21].
מזיגת שלוש טיפות
ח. על פי הקבלה יש למזוג את כוס היין לקידוש במעט מים. ומכל מקום, ביינות הנמכרים בחנויות כיום – ימזוג שלוש טיפות בלבד[22] [בזו אחר זו] ולא ירבה במים[23].
צורת המזיגה
ט . מוזגים את שלוש הטיפות[24] לכוס הקידוש לפני הקידוש, בעת שאוחז את הכוס ביד ימין[25].
יין בעל חשיבות
י. צריך לקדש על יין בעל חשיבות. ועל כן אין לקדש על יין שחשיבותו פחותה, כגון: יין שנשאר מגולה [ללא כיסוי] לילה שלם[26] [אפילו במקום שלא חוששים לדין יין מגולה – אין לקדש על יין כזה][27]. ולכתחילה יש להיזהר אפי' בשעה מועטת[28].
יין מגולה
יא. יין מגולה שאין לקדש עליו הוא יין שעמד לילה שלם ללא כיסוי בחוץ. ואפילו יין שעמד ללא כיסוי במזנון או במקרר סגור נקרא יין מגולה ואין לקדש עליו[29].
יין מגולה בשעת הדחק
יב. אין לקדש על יין מגולה דווקא כשיש לו יין אחר או פת לקדש עליהם, אבל אם אין לו יין אחר או פת – יכול לקדש גם על יין מגולה שהיה בתוך הארון או המקרר סגורים [30].
שיעור הגילוי
יג. מותר לקדש על יין שעמד מגולה שעה קלה, ומכל מקום אם יש לו יין שעמד מגולה שעה קלה וגם יין אחר – עדיף לקדש על יין אחר[31].
יין חמוץ
יד. יין שריחו ריח חומץ וטעמו טעם יין – מקדשין עליו, אולם יין שנתחמץ וטעמו טעם חומץ[32] – אין מקדשין עליו[33].
יין שריחו רע
טו. אין מקדשין על יין שיש לו ריח רע[34] [אפילו אם לא החמיץ] או אפילו אם הסריח קצת מחמת שהיה בכלי מאוס או שעולה ממנו ריח רע שקיבל מן החבית[35].
יין עם נקודות לבנות
טז. יין שיש בו קמחין, דהיינו נקודות לבנות[36], אם רוצה לקדש עליו בשבת – צריך לסננו בערב שבת ואסור לסננו בשבת.
יין מבושל
יין מבושל או מעורב עם ממתיק
יז. יין מבושל וכן יין שיש בו דבש או סוכר, לדעת הרמב"ם[37] – אין מקדשין עליו. ומרן בשולחן ערוך[38] הביא שתי דעות: בדעת "סתם" כתב שמקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש, ובדעת "יש אומרים" כתב שאין מקדשין עליהם. והלכה – כדעת ה"סתם" שמותר לקדש עליהן[39]. אמנם, הנוהגים כדעת הרמב"ם – צריכים להחמיר כמותו.
יין מפוסטר
יח. מותר לקדש על יין מפוסטר כשם שמותר לקדש על יין מבושל[40]. והנוהגים כדעת הרמב"ם – צריכים להחמיר ולא לקדש על יין מפוסטר.
מי שאינו מקדש על מבושל
יט. הנוהג כדעת הרמב"ם, ואינו מקדש על יין מבושל או מפוסטר וכו' – יכול לשמוע ולצאת ידי חובה בקידוש שעושה חברו על יין כזה, למרות שלשיטתו היין שחברו מקדש עליו אינו יין[41].
קידוש בְּשֵׁכָר
קידוש על שכר
כ. מותר לקדש על שֵׁכָר רק כשאין יין לקידוש ואין אפשרות להשיג יין, וכפי שמוגדר בהלכה: "אין בעיר יין" [ואף ביום אין לקדש על שֵׁכָר אם יש לו יין[42]], אבל יש להשתדל לקדש על יין גם בקידוש היום. וכשמקדשים על שֵׁכָר – צריך לקדש על כוס שיש בה לפחות רביעית שֵׁכָר ולא על כוסית קטנה, ומרביעית זו צריך לשתות את רובה או לפחות "מלא לוגמיו"[43]. אם קשה לו לשתות מלא לוגמיו קוניאק וכדו' – יתן לכל בני הבית לשתות מכוס זו עד שכולם יחד ישתו את רוב הכוס או לפחות "מלא לוגמיו"[44] [לעניין ברכה אחרונה על השכר ראה הערה[45]].
עדיפויות בקידוש
קידוש הלילה – שֵׁכָר או חלות?
א. מי שאין לו יין כלל ואינו יכול להשיג יין לקידוש הלילה ויש לו חמר מדינה [בירה, קוניאק, ערק וכדו'] וחלות – יקדש בלילה על החלות, משום שבקידוש הלילה עדיף שיקדש על חלות מאשר על "חמר מדינה[46].
קידוש היום – שֵׁכָר או חלות?
ב. מי שאין לו יין לקידוש היום ויש לו שֵׁכָר [בירה, קוניאק, ערק וכדו'] וחלות – יקדש על "חמר מדינה", משום שבקידוש היום עדיף לקדש על "חמר מדינה"[47]. אמנם, גם כשמקדש על שֵׁכָר יקפיד לשתות כשיעור למרות שהוא חריף[48].
שֵׁכָר – הגדרת חמר מדינה
ג. חמר מדינה הוא משקה מְשַׁכֵּר או משקה שרגילים לכבד בו[49]. ערק, קוניאק וכדו' – נחשבים חמר מדינה, אולם בקידוש יש לשתות שיעור מלא לוגמיו כדי לצאת ידי חובה. בירה לבנה – נחשבת חמר מדינה. קוקה קולה – נחשב כיום חמר מדינה. קפה או חלב – האשכנזים נהגו להקל[50], והספרדים לא נהגו להקל,[51] ובשעת הדחק יש להקל. מיץ תפוזים סחוט [וכן שאר מיצים טבעיים וסחוטים] – בשעת הדחק יש להקל. מיץ ביתי – לא נחשב חמר מדינה.
כשיש לו רק רביעית יין
ד. מי שיש לו רביעית יין [1/4 הלוג – דהיינו כ-86 גרם] לקידוש הלילה והיום – יקדש על היין בלילה, משום שקידוש הלילה מצוה מן התורה, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ודרשו חז"ל[52]: "זָכרהו על היין בכניסתו", דהיינו בלילה[53]. וביום – יקדש על שֵׁכָר ואם אין לו יקדש על פת, משום שקידוש היום מדרבנן[54].
יין לקידוש היום או להבדלה
ה. אדם שרוצה לקדש קידוש היום וברשותו רביעית יין אחת ויש לו פת – יקדש על הפת (באופן שאין לו חמר מדינה) וישמור את היין להבדלה, משום שביום יכול לקדש על הפת, ובהבדלה, אינו יכול לעשות על הפת[55].
יין ושכר – קידוש והבדלה
ו. מי שיש לו רביעית יין ורביעית משקה חמר מדינה, כגון: בירה וכדו', לקידוש ולהבדלה [בין לקידוש הלילה ובין לקידוש היום] – יקדש על היין ויבדיל על הבירה[56].
מי שקשה לו לשתות יין
ז. אדם שקשה לו ולבני ביתו לשתות יין – יקדש על מיץ ענבים, ואם קשה לו לשתות מיץ ענבים – יקדש על החלות [עיין הערה[57]].
עני שאין ידו משגת לקנות כל צרכי שבת
כשאינו יכול לקנות יין ופת
ח. מי שאין לו כסף לקנות כל צרכי שבת – יקנה פת ומאכל נוסף, אף שלא ישאר לו כסף לקנות יין, משום שחייב לאכול פת בסעודת הלילה ובסעודת היום, וגם אין קידוש אלא במקום סעודה[58], ויקדש על הפת.
יין או מאכל נוסף
ט. מי שיש לו פת ומאכל נוסף וכסף כדי לקנות או עוד מאכל או יין לקידוש – יקנה יין לקידוש ולא עוד מאכל[59].
יין או לחם משנה
י. מי שיש לו כסף כדי לקנות יין לקידוש או פת נוספת ללחם משנה – יקנה יין לקידוש ולא פת נוספת ללחם משנה[60].
סדר הקידוש על הפת
יא. המקדש על הפת – נוטל ידיו, ואומר: "ויכולו השמים והארץ" וכו', מגלה את הפת, מניח את שתי ידיו עליהם[61], מברך "המוציא" וברכת הקידוש עד "מקדש השבת", אחר כך בוצע ואוכל[62].
[1] משנ"ב (סי' ער"ב ס"ק ה') וכה"ח (שם ס"ק ט"ז).
[2] שו"ע (סי' ער"ב סעי' ג').
[3] ראה שו"ע (סי' ער"ב סעי' ד') ומשנ"ב (שם ס"ק י"ב) וכה"ח (ס"ק כ"ד-כ"ח).
[4] עיין שו"ע (סימן רע"א סעי' ג') משנ"ב וכה"ח שם. והוא הדין בשאר מאכלים, כגון שני סוגי תפוחים – ישמור המשובחים יותר ליום אלא א"כ צריך לברך "שהחיינו" על הפרי, דבכה"ג לא ימתין ליום בשביל 'כבוד היום' אלא יברך עליו בלילה. וראה עוד בכה"ח (סי' ער"ב ס"ק כ"ז). וראה עוד פרק י"ט "הלכות סעודות שבת" סעי' ס"ג.
[5] שו"ע (סי' ער"ב סעי' ב').
[6] ואף שלשון מרן הנ"ל ש"סוחט אדם אשכול ענבים" וכו', וראה כה"ח (סי' ער"ב ס"ק טו"ב) מש"כ בענין זה. וכבר היה אדם תמים שאמר לי שהוא סוחט ענבים בשבת עצמה לתוך כוס בשביל לקדש, והיה בטוח בצדקת מעשיו משום שכך הוא לשון מרן. ואפילו אם סוחט בידיו – יש בזה איסור דרבנן. על כן צריך לדעת שאדם שרוצה לסחוט ענבים בעצמו לקידוש, שיעשה כן בערב שבת.
[7] עיין רמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"א ה"א). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק כ"ח סעי' ח"י) ולהלן פרק מ"ד: הלכות יין להבדלה, כוס הבדלה.
[8] וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק מ"ז סעי' ז').
[9] כעין זה כתב הבא"ח (ש"ר פרשת מטות סעי' י'): "'סירופי' שהוא מי ענבים שנקפאו, וקורין אותו בערבי-דבס, מברך עליו 'שהכל' ולאחריו 'בורא נפשות', ועיין אחרונים".
[10] כה"ח (סי' ר"ב ס"ק ט"ז). וראה מעשה ניסים (סי' ז') שהביא את דברי ספר 'זכור יצחק' להרב יצחק הררי (סי' נ"ה), שכתב: "משא"כ בנדו"ד שמרתיחין אותו כ"כ עד דסמיך ונקפה כדבש, הא ודאי יצא מכלל יין וברכתו 'שהכל' ואין עליו עוד תורת יין, והוכיח כן מכמה פוסקים יעוש"ב. ולכן לא יוכל לקדש עליו". וכתב שאח"כ מצא ברשב"ץ (ח"א סי' פ"ה) שכתב כן.
[11] בא"ח (פרשת בראשית ש"ש סעי' כ"ז).
[12] משנ"ב (סי' ער"ב ס"ק ט"ו).
[13] משנ"ב (סי' ער"ב ס"ק כ"ב) בשם החיי אדם.
[14] עיין רמ"א (סי' ר"ד סעי' ה').
[15] ע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק י"א סעי' מ"ג).
[16] עיין שו"ע (סי' ר"ד סעי' ה') ובכה"ח (שם ס"ק ל"א-ל"ג), וז"ל (בס"ק ל"ב): "וכתב עו"ש העו"ת נראה דעכשיו שאין נוהגין כלל למזוג יין במים כי היינות שלנו רפויים מאד, אם נתערב מעט מים בו אפי' המים שנתערב בו הוא פחות מהיין אפ"ה אין מברכין עליו פה"ג. ומיהו למעשה צ"ע, עכ"ל. והביאו א"ר אות יו"ד, וכתב ונראה דלהכי השמיט הלבוש דברי רמ"א ז"ל. והא"א או' ט"ז כתב דביינות שלנו שאינם חזקים כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל, עכ"ל. ומשמע הא אם המים כמו היין מדה כנגד מדה יש לברך פה"ג, ונראה כי כן יש ליזהר ואין למזוג יותר אפי' בשעת הדחק שאין לו כי אם מעט יין".
[17] ע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק י"א סעי' מ"ג).
[18] שו"ע (סי' ר"ד סעי' ה'). וע"ע בכל זה בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה י"א).
[19] ברכות (נ"א ע"א).
[20] שו"ע (סי' רע"א סעי' י'): "מקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון". ובשו"ע (סי' קפ"ג) נתבארו הדברים שיש להזהר בהם בכוס של ברכה.
[21] כל התנאים הם לכתחילה בכוס של קידוש וברכת המזון. והגאון (עיין מעשה רב סי' פ"ו, קי"ט, קצ"א) כתב גם בכוס של חופה וקידושין, ובהבדלה (אבל לא מוזגים יין הבדלה במים). וכאמור התנאים לכתחילה ולא לעכובא.
[22] לגבי כוס של ברכת המזון, הגמ' בברכות (נ"א ע"א) אומרת: "אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי ומלא". והרי"ף (ל"ח ע"א) כתב על הגמ': "חי – עד ברכת הארץ, ובברכת הארץ נותן לתוכו מים". וראה בטור (סי' קפ"ג) דעות נוספות, וראה באורך בב"י (סי' קפ"ג) בביאור שיטת הרי"ף.
וכתב —– השו"ע (סי' קפ"ג סעי' ב'): "יתן היין לתוכו חי עד שמגיע לברכת הארץ ואז מוזגו, להודיע שבח הארץ". אמנם הרמ"א שם כותב ע"פ דברי הטור: "הגה, ויש אומרים דאם היין אינו חזק – א"צ למוזגו, וכן נוהגים באלו הארצות". והמשנ"ב (שם ס"ק ו') הדגיש שדעת מרן הב"י למזוג גם כשהיין אינו חזק, וכלשונו: "שבח הארץ – שיינה חזק, שצריך למוזגה במים. ועיין בב"י שכתב דבמדינתו נהגו העולם למזוג במעט מים אף כשאין היינות חזקים, ע"ש הטעם". וראה בב"י שסמך דבריו על הרמב"ם ועל מדרש הנעלם בזוהר הקדוש. ולדעת מרן הב"י גם ביינות כשרים בחוצה לארץ – צריכים להוסיף מים להודיע שבחה של א"י (וראה כה"ח שם ס"ק ו', ז', ח'), ועיין לגאון שנתן טעם פשטי למזיגה.
נמצא —– שלדעת הרמ"א והמשנ"ב – אין צריך למזוג את היינות שלנו כיון שאינם חזקים. אבל לפי השו"ע והקבלה והגאון – יש למזוג את היין של ברכת המזון גם אם היין אינו חזק. אמנם די בג' טיפות זו אחר זו, כפי שכתב געו"ת רשכבה"ג רבינו יוסף חיים זיע"א בספרו בן איש חי (פרשת שלח ש"ר סעי' כ"ב): "ויזהר גם כן כשימזוג לא יטיף מי המזיגה בקילוח אחד אלא יפסיק הקילוח פעם ושתים כדי שתהיה המזיגה בשלושה פעמים זא"ז". ובשער המצוות (טעמי המצוות פרשת עקב) נתבאר, כשמגיע בברכת הארץ ואומר: "וברכת את" – ימזוג את הכוס במים, וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ט).
מזיגת —– כוס הקידוש ביין מבוארת ע"פ הסוד באורך בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט, סדר הקידוש), וכתב שם: "ואחר שיאחזנו בימין בלבד אז תמזוג למתקו במים. וטוב שאותו אדם שמסר לך הכוס בשתי ידיו הוא יעשה המזיגה ביד ימינו והמזיגה יעשנה בג' פעמים, דהיינו בשלושה הפסקות בזא"ז". והטעם למזיגה זו כפי האמור ביעקב אבינו (וכמובא גם ב'יהי רצון' שקודם הקידוש): "ובזכות יעקב תמימיך אשר מיתק הגבורות בחסדים, ככתוב: 'ויבא לו יין וישת', דארמי ליה מיא ביינא – כן ברחמיך וחסדיך ימתקו כל הגבורות והדינין, וגמלנו חסדים טובים" (ראה בזוהר במדבר פרשת בלק דף קפ"ט ע"א וראה ברקנטי דף כ"ד מה שכתב על פסוק זה – בראשית כ"ז, כ"ה, ובפירוש כתר יונתן על תרגום יונתן שם).
[23] כה"ח (סי' קפ"ג ס"ק ח').
[24] ראה כה"ח (סי' ער"א ס"ק ח"ן וסי' קפ"ג ס"ק ו').
[25] עיין בא"ח (פרשת בראשית ש"ש סעי' כ"ט), כה"ח (סי' ער"ב ס"ק ל"א). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק י"א סעי' מ"ג).
[26] עיין כה"ח (סי' ער"ב ס"ק ז') שהביא את הדיעות בזה. וראה עוד לבא"ח (ש"ש בראשית סעי' כ"ה), והטעם משום: "הקריבהו נא לפחתך".
[27] שו"ע (סי' ער"ב סעי' א'). וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה ח').
[28] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ה) שלא כהמשנ"ב (סי' ער"ב ס"ק ג'), שכתב שאין להקפיד על שעה מועטת. וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה ח'). ועיין עוד להלן סעיפים י"א-י"ד.
[29] לא כמו שכתב בכה"ח (סי' ער"ב ס"ק ט').
[30] שו"ע (סי' ער"ב סעי' א'), משנ"ב (שם ס"ק ג'), כה"ח (שם ס"ק ז', י').
[31] עיין כה"ח (סי' ער"ב ס"ק ז'). ונהגו יהודי עיראק לייחד כוס לקידוש ועליה מכסה [הנקרא: 'תרנגול'], ובו האשה הייתה מוזגת יין לפני שבעלה שב מבית הכנסת (כיון שלא תמיד יש לאשה אפשרות הלכתית למזוג את הכוס בפני בעלה), ומכסה אותו, כדי שהיין לא יישאר מגולה (עי' בא"ח (בראשית ש"ש סעי' כ"ה)).
[32] שו"ע (סי' ער"ב סעי' ג'), בא"ח (פרשת בראשית ש"ש סעי' כ"ו).
[33] מכיון דטעמא עיקר. וכן כתב בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ו) ומשנ"ב (סי' ער"ב ס"ק ד').
[34] שו"ע (סי' ער"ב סעי' א').
[35] עיין ביאור הלכה (סי' ער"ב ד"ה "שריחו רע") ושער הציון (שם ס"ק ב').
[36] שו"ע (סי' רע"ב סעי' ג'), משנ"ב (שם ס"ק ז').
[37] הלכות שבת (פרק כ"ט הל' י"ד).
[38] סימן ער"ב סעי' ח'.
[39] עיין כה"ח (סי' ער"ב ס"ק ל"ח).
[40] נ"מ בעניין הפיסטור תהיה לעניין יין נסך. יש מי שאומר שמכיון שהיום רגילים לפסטר את היינות, אין הפסטור נקרא שינוי, ולדבריו גוי שנגע ביין מפוסטר עשאו יין נסך, ואין זה נכון אלא הכלל הוא שאם היין רתח והתמעט ע"י הבישול, ומשתנה טעמו, דינו שאין בו יין נסך (עיין שו"ת עמא דבר (ח"א סי' נ"א) מש"כ ליקבי כרמל מזרחי). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה י"ב).
[41] עיין חזון איש (או"ח סי' כ"ט אות ג') בדין שומע כעונה. וע"ע שו"ת יין הטוב (ח"א או"ח סי' כ"ד).
[42] עיין שו"ע (סי' ער"ב סעי' ט').
[43] עיין משנ"ב (סי' ק"ד ס"ק י"ד), כה"ח (סי' ר"י שם ס"ק י"ב) שלא כט"ז שסובר שהולכים אחרי רגילות השתיה.
[44] היו עדות בירושלים שביום שבת בבוקר היו עושים קידוש על 'עראק' וכן היה מנהג ירושלים. וכששאלתי את הרבנים לפשר הענין אמרו לי את הטעם: שבזמנם לא היה בכל בית תנור, ולכן היו כמה שכנים מניחים כל אחד את סיר החמין שלו בתנור אחד, והיו שמים סימן היכר בחוט צהוב או אדום וכדו'. ואם בעל התנור היה מאחֵר לשוב מבית הכנסת (כגון בעת שבת חתן וכדו', או שהלך להתפלל במנין מאוחר), אזי היו השכנים ממתינים לו זמן רב. ובינתיים היו אוכלים "בורקס" עם גבינה וזה היה קר, וע"כ שתו עראק לחמם ולעכל.
[45] אם אוכל פת מיד אחרי הקידוש – צריך לשתות מלוא לוגמיו מהעראק, וברכת המזון פוטרו. ואם אוכל אחרי הקידוש מזונות וכד' – צריך לשתות רביעית מהעראק כיון שצריך לברך אח"כ "בורא נפשות" (ובלבד שישתה בבת אחת או בשתי הפסקות). ובפחות מרביעית – יש מחלוקת אם יברך או לא, ולכן לא יכניס עצמו לספק (עיין משנ"ב (סי' ק"צ סקי"ד) לגבי מחלוקת הט"ז ושאר אחרונים בשיעור שתיה לברכה אחרונה ביי"ש. ומרן (בסי' ק"צ סעי' ג') כתב: "לכך יזהר לשתות או פחות מכזית או רביעית כדי להסתלק מן הספק… וכל דבר הצריך כוס – צריך לשתות ממנו כמלוא לוגמיו שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם", עכ"ל. וכאמור היינו דוקא אם אינו אוכל אח"כ פת, אבל אם אוכל פת – ברכת המזון פוטרתו מברכת העראק).
[46] שו"ע (סי' ער"ב סעיף ט').
[47] שו"ע (סי' ער"ב סעי' ט') כתב בשם הרא"ש: "שאם יברך על החלות תחילה אין כאן שום שינוי", וכתב שדברי טעם הם.
[48] ט"ז (סי' ר"י ס"ק א'), וז"ל: "והשותה פחות מרביעית. נ"ל דיין שרף שבמדינתנו אינו בכלל זה דבזה א"א לשתות רביעית הלוג שהוא ביצה ומחצה, וא"כ אזלי' בתר שיעור השתיה לרוב בני אדם בזה. אבל המחזיק ברכה (סי' ק"צ ס"ק ג'), וז"ל: "אין לברך אחר יין שרף עד שישתה רביעית". וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק י"ד), וז"ל: "עוד הסכימו דאין חילוק בין שאר משקין ובין יין שרף, אע"פ דביי"ש מייתבא דעתיה דאינשי בפחות מרביעית, דלא חילקו חכמים בשיעורן, ודלא כט"ז לקמן בסימן ר"י". וראה עוד בכה"ח (סי' רע"ב ס"ק מ"ט) מש"כ שם.
[49] כתב המג"א (סי' ער"ב ס"ק ו'), ז"ל: "ונ"ל דאין מקדשין על יי"ש אא"כ במדינות שרוב שתיית ההמון היא יי"ש בכל יום". ובשו"ע הרב (סי' קפ"ב סעי' ב') כתב, וז"ל: "במקומות שאין היין מצוי והשכר או שאר משקין הם חמר מדינה, דהיינו שרוב אנשי המקום דרכם לקבוע עליהם סעודתם כמו שקובעים על היין במקומות שהוא מצוי – מברכים עליהם ברכת המזון אף על פי שיש יין בעיר. וכל שאין יין הרבה גדל כדרך יום סביבות כל העיר, אפילו גדל מעט סמוך לעיר וגם מצוי הרבה יין בחנות – אין זה נקרא מצוי, כיון שהוא ביוקר, ובודאי אין רוב אנשי העיר קובעים תמיד סעודתם עליו". ובסעי' ג' שם כתב, וז"ל: "וכל זה במשקים חשובים כשכר וכיוצא בו, אבל משקים גרועים, כמו מה שקורין במדינות אלו (קווא"ס) או (בארש"ט) – אין להם חשיבות יותר ממים, ואין מברכים עליהם ברכת המזון, אפילו במקום שדרך רוב אנשי העיר לקבוע סעודה עליהם. ואצ"ל קידוש והבדלה, לפי שאינו נקרא חמר מדינה אלא מה שיש לו חשיבות באותה מדינה כעין חשיבות יין בכל המדינות". ובסי' רע"ב סעי' ט' כתב: "וכל זה במי-דבש וכיוצא בו משאר משקין החשובים, שהרי הם באותה העיר במקום יין, אבל שאר משקין הגרועין, כגון מי תפוחים (שקורין עפי"ל טראנ"ק), ומי זנגביל שקורין (אינגב"ר וואש"ר), ומי שורש שקורין (לאקרי"ץ), אע"פ שרוב שתיית הבינונים באותה העיר היא ממשקים הללו, מכל מקום כיון שאינן משקין חשובין, הרי הן כמו מים, שאף שרוב שתיית העיר הוא מים – אין נוטלין אותן לכוס של ברכה". וראה עוד שו"ת הלכות קטנות סי' ט'.
[50] כתב בערוך השולחן (סי' ער"ב סעי' י"ד), וז"ל: "ויותר מזה ראינו לגדולים שעשו הבדלה על חלב או על תה מתוק, אע"ג דוודאי לא שייך לקרותן חמר מדינה, אך מפני הלחץ זו הדחק, כגון שאין לו יין ולא שכר או שנזהר מחדש. והנה הקידושים עושים בלילה על הפת ובשחרית על היי"ש, אבל הבדלה, שקשה לשתות אז יי"ש – בהכרח לעשות על איזה משקה, וחלב הוי משקה, ותה מתוק ג"כ שותים הרבה, דבאמת כשנדקדק אין אצלנו חמר מדינה כלל זולת יי"ש, דרוב בעה"ב במדינותינו אין שותים בחול לא יין ולא שכר לכל סעודה, ומה שייך לקרותם חמר מדינה. ולכן בדחק גדול כזה, די במה שרק שֵׁם משקה על זה. אמנם ודאי הוא דהיין הוא היותר טוב מכל המשקין, בין לקידוש, בין להבדלה ובין על כוס של ברכה". וע"ע טעמי המנהגים (הערות לסי' ת"ח).
[51] ראה מנחת שבת (סי' צ"ו ס"ק ט'). וראה עוד לענין חלב בברכי יוסף (סי' רצ"ו סעי' ג').
[52] פסחים (ק"ו ע"א).
[53] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ב). וראה שו"ע (סי' רע"א סעי' ג') ובמשנ"ב (שם ס"ק ז').
[54] עיין שו"ע (סי' ער"ב סעי' ט').
[55] (סי' רע"א סעי' י"א).
[56] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק נ"ו), כה"ח (שם ס"ק ע"ה).
[57] עיין בית יוסף (סי' ער"ב) באורך שהביא דעות בזה. ובשו"ע (שם סעי' ט') כתב, וז"ל: "במקום שאין יין מצוי, י"א שמקדשים על שכר ושאר משקין, חוץ מן המים, וי"א שאין מקדשין. ולהרא"ש: בלילה – לא יקדש על השכר אלא על הפת, ובבוקר – יותר טוב לקדש על השכר, שיברך עליו שהכל קודם ברכת המוציא, שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי, ודברי טעם הם. הגה: וכן המנהג פשוט כדברי הרא"ש. ואם יין בעיר – לא יקדש על הפת. ומי שאינו שותה יין משום נדר – יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו. ואם אין אחרים עמו – יקדש על הפת ולא על היין, או ישמע קידוש מאחרים". ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) כתב, וז"ל: "לא יקדש על הפת – כדי לחוש לדעת ר"ת שסובר דאין מקדשין על הפת כלל. ודע דאפילו להרא"ש ויתר הפוסקים, דנקטינן כוותייהו דמותר לקדש על הפת, ג"כ מודו דבמקום שיש יין בעיר – אין מקדשין על הפת, דעיקר מצוה הוא על היין, אך דלדידהו אם הפת חביב לו יותר מיין – אז מותר לקדש על הפת, אפילו יש לו יין. וכן פסק בדרך החיים. ואפשר שע"ז סומכין העולם להקל בזה". וראה בכה"ח (שם ס"ק נ"ג).
[58] כה"ח (סי' רע"א ס"ק י"ד), וז"ל: ולהכין צרכי סעודה וכו'. ודוקא כשיש לו פת, אבל אם אין לו פת מוטב שיקנה פת ויקדש עליו, דהא אין קידוש אלא במקום סעודה, ועוד דחייב לאכול פת כמ"ש בסימן קפ"ח. מגן אברהם ס"ק ג'. וכן כתב העולת שבת אות ג', אליה רבה אות ד', יד אהרן בהגהות הטור, תוספת שבת אות ד'. וכזית סגי והמותר יקנה יין. אשל אברהם אות ג'. ונראה דהיינו דוקא אם די לו בכזית, אבל אם אינו די אינו מחוייב לצער עצמו כיון דאפשר לקדש על הפת", עכ"ל.
[59] ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' ג'). וראה במשנ"ב (שם ס"ק ז') דאם אין לו פת, בודאי קודם הפת ליין, וראה עוד בבה"ל (שם ד"ה "מוטב שיקנה") שמצדד דאף באופן שיש לו פת, אם מעדיף יותר את הפת מהיין – מוטב שיקנה לצורך היום לפחות 'כסא דהרסנא' מאשר שיקנה יין, ויאכל פת בלבד.
[60] כה"ח (סי' רע"א ס"ק ט"ו), וז"ל: ואם יש לו קידוש ללילה ואין לו לקידוש היום ולכבוד היום, אפשר דכבוד היום עדיף, דהא כתב הר"ן דרבנן תיקנו קידוש היום משום דכבוד היום עדיף מכבוד לילה, ומכל מקום אפשר דדי בפת והמותר יקנה בו יין. מגן אברהם שם, אליה רבה שם. ואפשר דדי לו בפת אחד והמותר יקנה לו יין לקידוש היום, דלחם משנה אינו חובה כל כך כמו שכתב המגן אברהם סימן רנ"ד יעו"ש. תוספת שבת שם", עכ"ל.
[61] הטעם לכך מובא בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ח), וז"ל: "והטעם שצריך להניח ידיו על הפת בברכת הקידוש הוא, כי כמו שצריך לאחוז כוס הקידוש בידו, כן עתה שהוא מקדש על הפת צריך לאחוז הפת בידו. והיה די מטעם זה להניח יד אחת בלבד, אך כיון דצריך לברך ברכת המוציא ולהניח בה שתי ידיו על הפת, אין נכון לסלק ידו אחת אחר ברכת המוציא בשעת ברכת הקידוש, אלא ישארו שתי ידיו עד שגומר ברכת קידוש ובוצע, וכנזכר באחרונים ז"ל".
[62] עיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ח).