שאלה
בעניין יום טוב שני של גלויות, אני יצאתי לשליחות לפני חודשיים וחצי בקהילה באירופה, חתמתי חוזה עם הקהילה לשנה עם אופציה להמשיך שנה נוספת אם זה תלוי בי ארצה להמשיך, כעת באתי לביקור עד אחרי החג בישראל אצל המשפחה האם אני צריך לעשות יום טוב שני של גלויות?
תשובה
כיון שסגרת חוזה לשנה עם אופציה לשנה נוספת, ודעתך שאם תצליח תשאר שם, עליך לנוהג כבן חו"ל מיד כשהגעת לשם, וממילא עתה שהינך מבקר בארץ ישראל עליך לנוהג כבן חו"ל.
מקורות
איתא במשנה פסחים דף נ עמוד א "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות – עושין, מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין – נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם". וכתב הר"ן (שם ד"ה ההולך) שהמשנה מדברת על אדם שדעתו לחזור.
ובגמ' פסחים דף נא עמוד א "כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא. עול לגביה רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא, כיון דחזינהו – כסייה מינייהו. אתו ואמרו ליה לאביי. אמר להו: שווינכו ככותאי. ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. אמר אביי הני מילי – מבבל לבבל, ומארץ ישראל לארץ ישראל. אי נמי – מבבל לארץ ישראל. אבל מארץ ישראל לבבל – לא, כיון דאנן כייפינן להו – עבדינן כוותייהו. רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. הני מילי – היכא דאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה", כלומר לדעת אביי כיון שאנו כופפים להם לכן יכולים לעשות במקומינו כמנהגם אבל אם לא היה לו להחמיר כמנהגינו, לכאורה אע"פ שדעתו לחזור, ולדעת רב אשי, דווקא אם אין אדעתו לחזור הוא צריך להחמיר אבל בדעתו לחזור יכול לנהוג כמנהג מקומו אך לא בפהרסיה.
וכתב הרא"ש (סי' ד) "וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא (עי' קידושין עב:) ויש לאדם להלך אחר מנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא כי הא (חולין יח:) דרבי זירא אכל (מגרומתא) [מוגרמת] דרב ושמואל בעלותו לארץ ישראל כי לא היתה דעתו לחזור לבבל הילכך לא נהג חומרי המקום שיצא משם וכן רבה בר בר חנא אכל דאייתרא בבבל משום שהיתה דעתו לחזור לארץ ישראל ולהכי לא נהג חומרי המקום שהלך לשם ודוקא בצנעא…" .
כתב השו"ע סי' תס"ח סעי' ד', וז"ל: "ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה בישוב מפני המחלוקת; אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושין, לא יעשה. ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל, מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת".
וכתב המשנ"ב בס"ק י"ד "ההולך וכו' – כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה, אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה, מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו, אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום, אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא כמו מלאכה אין לו לעשות, אף בצנעא בתוך העיר, אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר, ושם יוכל להקל כמנהג מקומו", כלומר באין דעתו להשתקע נוהג כמקום שבא משם, אך בתנאי יעשה בצנעא באופן שלא יידעו בני העיר.
וכתב עוד המשנ"ב "ובדעתו להשתקע חל עליו מנהג המקום תיכף כשבא לתחום העיר, ואפילו אם ירצה אח"כ לצאת חוץ לתחומה של עיר ולהקל כמנהגו אינו רשאי שכבר חל עליו מנהג מקום זה, כיון שבא לכאן לקבוע מקומו. וכן ה"ה אם מנהג מקומו להחמיר והלך למקום שמקילין תלוי ג"כ בזה דאם דעתו להשתקע שם נפקע ממנו חומרת מקום שיצא משם משבא למקום החדש ומותר לו להקל כמנהג אותו המקום ואם אין דעתו להשתקע במקום זה עדיין לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא משם ואסור לו להקל באותו דבר כמנהג המקום הזה ומ"מ אין לו להתראות בפני אנשי אותו מקום שיכירו בו שאינו נוהג כמוהם מפני מחלוקת אלא יחמיר בצנעא ועתה נבאר בפרטיות". כלומר אם דעתו להשתקע מיד בהגיעו למקום היישוב חל עליו מיד מנהג אותו מקום, ואין לו להחמיר כמנהג מקום שבא משם.
וכתב הכה"ח בס"ק מ"א "ואם דעתו להשתקע במקום שבא לשם יעשה כמנהגם בין לקולא בין לחומרא. טור. וכן פסק השלחן ערוך ביורה דעה סוף סימן רי"ד. וכן הסכים הש"ך שם, והביאו חק יעקב אות ט'. וכתב בספרו מנחת יעקב על תורת חטאת כלל ע"ט אות ז' דכן הוא הסכמת הפוסקים ראשונים ואחרונים יעו"ש. וכן כתב הלבוש, מגן אברהם ס"ק ט', אליה רבה אות ט', יד אהרן בהגהות הטור בשם כמה פוסקים, רבינו זלמן אות ט' ואות י"ב, משנה ברורה אות י"ד ואות י"ט. ולא פקע מניה חומרי מקום שיצא משם עד שיוקבע בעיר שנוהגין בו היתר אבל לא בעיר שאין בה מנהג קבוע. כנסת הגדולה בהגהות הטור בשם רבו מהרימ"ט תשובה כ"י, עולת שבת אות ד', פרי חדש, רבינו זלמן אות ט"ו".
יום טוב שני
כתב הש"ע סי' תצ"ו סעי' ג' "בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור; וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב. וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם". כלומר שמה שקובע זה שני דברים א. אם דעתו לחזור או לא, ב. גם באין דעתו לחזור צריך שיגיע למקום יישוב.
כתב בשו"ת רדב"ז חלק ד סימן עג (אלף קמה) "ואם כן צריכין אנו לדעת עד מתי נקרא דעתו לחזור ולכאורה היה נראה דכיון דלא פירשו בה מידי כל שדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה. אבל כד מעיינת בה שפיר אין הדין נותן שיהיה דעתו לחזור לזמן מרובה וינהוג כקולי מקום שיצא משם ואפילו בצנעא וגם אין שורת הדין שיהיה דעתו לחזור מיד למקומו ולא ינהוג כקולי מקום שיצא משם בצנעא לפיכך נראה לומר דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה ולא נפטר מחומרי מקום שיצא משם אלא בשאין דעתו לחזור כלל. אבל קולי מקום שיצא משם אינו נוהג אפילו בצנע אא"כ דעתו לחזור מיד וכן כתוב בספר כל בו וז"ל ובקולי מקום שיצא משם שפוסקין שלעולם אינו נוהג אותם אם אין דעתו לחזור מיד ואעפ"י שדעתו לחזור לאחר זמן אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם עד כאן לשונו.
ומה נקרא מיד ומה נקרא לאחר זמן כל מי שבא למכור סחורה משם או לקנות סחורה בכאן או העולים לירושלים לזיארה נקראו דעתו לחזור מיד. אבל הבאים לישא וליתן ולהרויח או לעשות מלאכתו או ללמוד תורה אעפ"י שלא עקרו דירתם משם נקרא דעתו לחזור לאחר זמן ואם עקר דירתו משם ואשתו ובניו אף עפ"י שדעתו לחזור להתיישב בא"י לא נקרא דעתו לחזור כיון שנתיישב במצרים דאלת"ה כולנו דעתנו לחזור ולדור בא"י דעל זה הטעם אנו סומכין לדור במצרים אעפ"י שהתורה אמרה לא תשוב בדרך הזה עוד דכיון שאין אנו יורדים להשתקע אלא לגור וכאשר תמצא ידינו נלך לא"י אין אנו עוברין. נמצאת למד לפי דרך זה שהבאים מא"י ואין דעתם לחזור או שעקרו דירתם משם לגמרי הרי הם כבני מצרים לכל דבריהם מדינא והיינו דרבי זירא. ואם דעתם לחזור לאחר זמן היינו מתניתין נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם מפני המחלוקת ל"ש בצינעא ול"ש בפרהסיא. ואם דעתם לחזור מיד נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם בפרהסיא אבל בצינעא עושה כקולי מקומו אם הוא ענין מלאכה כנדון דידן במדבר אבל בישוב לא כלל והיינו דרב ספרא. ואם הוא ענין אכילה בצינעא מותר והיינו דרבה בר בר חנה דאכל דאיתרא ובפרהסיא אסור והיינו דכי אתו הנך אמוראי כסייה. ולענין תפל ובישול הוו דברים שבצנעא ונוהג כעירו". כלומר לפי הרדב"ז ישנם ארבע דרגות, א. דעתו לחזור מיד שנוהג בצינעא כקולי מקום שיצא משם מלבד מלאכה, ב. דעתו לחזור אחרי זמן שנוהג כחומרי מקום שיצא משם וכחמורי מקום שהגיע לשם, אבל אינו נוהג כקולי מקום שיצא משם, ג. אם נסע לישא וליתן ולהרוויח נקרא דעתו להישאר, ד. אם עקר עם אשתו ובניו וכו' אע"פ שדעתו לחזור נוהג.
וכתב הכה"ח בס"ק מט "העוקר דירתו עם אשתו ובניו מארץ ישראל לחוצה לארץ אף על פי שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור. הרדב"ז שם, כנסת הגדולה שם, מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה אות ו', פרי חדש בסימן תס"ח, שלחן גבוה שם אות י"ג, חמד משה אות ג', רבינו זלמן אות יו"ד, חיי אדם כלל ק"ג אות ד'. מיהו אם עקרן להוליכן לזיהר"א של ארץ ישראל או להבריחן ממגפה בר מינן או מחמת סיבה אחרת כיוצא בה שאז הדבר ברור דבכל גוונא דעתו לחזור מיקרי. פרי חדש שם", ובס"ק נ"א "כל מי שבא למכור סחורה או לקנות או העולים לארץ ישראל לזיהר"א נקרא דעתו לחזור מיד, בא לישא וליתן ולהרויח או לעשות מלאכתו או ללמוד תורה אף על פי שלא עקר דירתו משם נקרא דעתו לחזור לזמן. הרדב"ז שם, כנסת הגדולה שם, שלחן גבוה שם".
וכתב בשו"ת חיים שאל חלק א סימן נה "אבל בעלמ' אני אומר שעיקר הדבר הוא אם לבו שלם ודעתו לחזו' ודאי ולא יש שום ספק ומחשבה שאם ימצא פרנס' ישב בח"ל".
אולם המשנ"ב כתב "ובן חו"ל שבא לא"י… אם דעתו שלא לחזור למקומו לעולם, יתנהג כבני א"י. וכמו שמבואר לעיל בסימן תס"ח עי"ש במ"ב ובה"ל. כתבו האחרונים דמי שעוקר דירתו עם אשתו ובניו ממקום למקום לישא וליתן ולהרויח אף על פי שבשעת עקירתו היה דעתו לחזור למקומו כמי שאין דעתו לחזור דמי, דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה כל שמוצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם . וכתבו עוד דמי שאין דעתו לחזור אף על פי שאשתו נשארה במקומה הראשון אפ"ה אין דעתו לחזור מיקרי", כלומר א. אם אין דעתו לחזור לעולם דינו כמקום שהגיע לשם. ב. אם יצא עם כל בני ביתו לתקופה למסחר אף בדעתו לחזור נוהג כבני אותו מקום, שהוא הולך דשמא ישתקע שם אם יצליח, כלומר שחיבר שני דיני הרדב"ז ביחד.
וכתב עוד הכה"ח ס"ק נ"ב "אם דעתו לחזור לזמן מרובה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם מפני המחלוקת לא שנא בצנעה ולא שנא בפרהסיא, ואם דעתו לחזור מיד נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם בפרהסיא אבל בצנעה נוהג כקולי מקומו, וזהו לפי דעת התוספות והר"ן וקצת מפרשים ז"ל, אבל הרמב"ן והרא"ה והריטב"א דרך אחרת יש להם. הרדב"ז שם, כנסת הגדולה שם. אמנם הפרי חדש שם בסימן תס"ח כתב דמשמעות כל הפוסקים דאין לחלק בין דעתו לחזור מיד לדעתו לחזור לאחר זמן וכתב דהכי נקטינן יעו"ש, והביא דבריו השלחן גבוה שם".
כתב בשו"ת אג"מ ח"ג סי' ע"ד "אין לדמות זמננו בעשרות השנים האחרונות לזמן הרדב"ז והשנים שאחריו, דבכל הזמנים היה ענין נסיעה ממקום למקום דבר קשה בין מצד טירחת הנסיעה בין מצד העניות, וכיון שעבר למקו"א עם אשתו וב"ב היתה אומדנא גדולה שאם ימצא פרנסתו באותו מקום שהלך לשם לא יחזור, ולכן בסתמא נחשב אין דעתו לחזור, ואולי גם בטילה דעתו לחזור, אבל בזמננו שהוא טירחא קטנה ואף מאמריקה לא"י באים בפחות מי"ב שעות וחשבון ההוצאה לא נחשב לכלום לרובא דאינשי דהא באים מהכא להתם גם לעניני טיול ותענוג בעלמא, וממילא אף אם נוסע עם אשתו ובני ביתו תלוי הדבר בהחלטת האדם אם דעתו לחזור או לא לחזור, ולא אמרינן דסתמא אין דעתו לחזור.
"ואף אם יש לו בית קנוי במקום שנסע לשם (אמנם לא מכר את דירתו הקבועה במקום שדר שם עד הנה) עבור זמנים קצרים שרוצים לשהות שם, ונסע לשם עם אשתו וב"ב, מ"מ אם דעתו לחזור אינו נחשב כאילו דר שם, משום שבזמננו הרבה אנשים קונים בתים לצורך השקעה או לזמנים קצרים שרוצים לשהות שם, וא"כ אין הדבר תלוי אלא בהחלטת האדם, אם דעתו לישאר שם דינו כעקר לשם ואם דעתו לחזור אין דינו כמקום ההוא", עכ"ל.
אמנם בחלק ד סימן קט סייג מעט דבריו "הנה בדבר כתר"ה אשר בא לכאן עם אשתו וכל בני ביתו בשביל טיפול ילד חולה השי"ת ישלח לו רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל, וכפי דברי הרופאים צריך לשהות בכאן ערך שתי שנים אבל דעתו לחזור בהחלט וגם דירתו בבני ברק עומדים כפי מה שהיו וכן משמרתו לפרנסתו שמורה לו, אם יש לו עדיין דין בן א"י או כבן חו"ל לענין יום טוב שני. הנה לכאורה מש"כ המג"א בשם הרדב"ז בסימן תצ"ו סק"ז שבעקר דירתו עם אשתו אף על פי שדעתו לחזור כמי שאין דעתו לחזור אינו משום שהוא ודאי דישאר בכאן אם יזדמן לו פרנסה מרווחת אלא הוא ספק אבל גם מספק נחשב כאין דעתו לחזור, דדעתו לחזור הוא דוקא כשהוא ברור אצלו שיחזור, א"כ גם בבא בשביל חולה שצריך להשהות זמן גדול כל כך שודאי לא שייך ידיעה ברורה אף לרופאים מתי יתרפא, ואף שברור הוא שיתרפא במשך זמן שקבעו הרי במשך זמן גדול כזה צריך לבקש פרנסה כאן וכשיזדמן לו פרנסה מרווחת ודאי אינו יכול לומר שיניח פרנסה טובה, וממילא הוא ספק שאין להחשיב זה לדעתו לחזור. אבל מ"מ מכיון שבא לכאן לא למטרת פרנסה אלא בשביל סבת מחלה אם אינו מבקש פרנסה קבועה בכאן אלא פרנסות כאלו שהן פרנסות ארעי כמלאכה אצל אחרים שבכל יום זמניה ואומר שבטוח בנפשו שיחזור כשיסתלק הסבה דפרנסות כאלו יכול להשיג גם בא"י אז צריך לנהוג כבן א"י אבל אם אינו בטוח בודאי אף אחר שיתבונן רק שכן חושב לפי רצונו עתה צריך להתנהג כבן חו"ל", וא"כ כאן שמציעים לו עבודה קבועה עליו לנהוג כבן חו"ל.
ובדומה לזה כתב שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן סד "הנה ברור שגם הרדב"ז מדבר במי שהולך לגור לחו"ל דרך התישבות, וע"כ עקר דירתו הוא ואשתו ובניו ובימים הקדמונים בימי הרדב"ז היה זה ענין של חדשים ועקירה ממש, אלא שמצפה ודעתו שיעזור לו השי"ת לחזור עוד לא"י, ובזה הרדב"ז ס"ל דנעשה כבן חו"ל ממש, ובזה דברי הרדב"ז מסתברים מאד כיון שגר באמת בחו"ל הוא ואשתו ובניו ועקר לגמרי מא"י, ודעתו לחזור שלו תולה בסבות כל הסבות בין קרוב בין רחוק בזמן, ואין דברי הפר"ח במחלוקות עליו מוכרחים, דהא גם לדידי' בעינן דירה גמורה במצרים, ואלו גם להפר"ח לא מסתבר כלל וכלל מי שיגור בחו"ל הוא ואשתו ובניו וגר וחי שם כאחד מבני חו"ל אלא שדעתו לחזור אחרי עשר או עשרים שנה שיהיה עליו עדין דין בן א"י, וה"ה להיפך מחו"ל לא"י פשוט דחל עליו דין בן א"י.
אבל במציאות דהיום שאנשים נוסעים באוירון אפי' הם ונשיהם ובניהם וגם שוכרים מקום מגורים ממש לזמן ודעתם לחזור ממש אין זה כלל ענין של הרדב"ז לפי ענ"ד, ופשוט דהרדב"ז מודה בזה, והרבה כבר טעו בנדון זה של נסוע הלוך וחזור עם בני בית שבזה ודאי אחרי קביעות מגוריו אזלינן" אמנם לא דיבר היכא שהלך להתפרנס ויש ספק שמא ישאר שם.
הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב שליט"א הו"ד ביוטש"כ פ"ה סעי' ד'.
וכתב בשו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן מג "וכבר הארכתי בזה באריכות בספרי שם (מסי' א' עד סי' ה'), אבל אף אם מסופק אם לחזור כבר כתבתי לברר בספרי שם, דיש לו הדין כמו המקום שבא לשם בזה עיין שם, ובזה אם הייתי מבין מדבריו, שמסופק אם יחזור, הייתי מורה לו שינהוג כבני חו"ל בכל הדינים, ובודאי לא להניח תפילין, אבל הא ודאי, שאין דעתו לחזור מיד, והא שבודאי דעתו לחזור אחרי זמן, הוא משום רצון אביו הה"צ שליט"א, אבל אשתו אין רצונה לחזור, מחמת פטירת אמה ע"ה, אשר כל ההנהגות בית אבי' עלי' תלי', כמבואר כ"ז במכתבו, א"כ מי יודע, אם כשיגיע הזמן שדעתו לחזור, אם לא יוכרח בהסכמת אביו שליט"א לשמוע בקולה, ושלא לעזוב אותה, ומסופקני אם ל"ה בכלל מש"כ בתשו' חיים שאל שהבאתי בספרי שם (סימן ד' אות נ"ה), וז"ל, שעיקר הדבר אם לבו שלם, ודעתו לחזור ודאי, ולא יש ספק ומחשבה, שאם ימצא פרנסה, ישב בחו"ל, וכיוצא וכו' עכ"ל, וכמו כן בנדון דידי' אם לא הוי בדעתו איזה מחשבה, שמחמת צער אשתו תחי' ומשפחתה, יהי' מוכרח לבסוף לעשות רצונה, אבל אף אם אין דעתו כעת כן בודאית, מ"מ לא נוכל לידע מה יולד יום.
ושוב אמר לי בן א"י שפעם הי' לו שאלה כזו בחו"ל לפני מרן הגה"ק מסאטמאר שליט"א ופסק לו כן לנהוג לגמרי ביום טוב שני כבן חו"ל ורק יניח תפילין בלא ברכה בצנעא כנ"ל", כלומר כדברי החיים שאל. וכן משמע בדברי מרן הרב שרק אם בוודאי דעתו לחזור אפילו לכמה שנים הוי כבן ארץ ישראל.
וכן דעת הגרש"ז אוירבך הובא ביו"ט שני כהלכתו פ"ד הערה ט"ז כיון שיש ספק שמא ישאר.
וראה בתשובה אחרת שהארכנו שיש הרבה פוסקים שאם דעתו להישאר שם שנה חשיב כבן חו"ל, והם ערוך השולחן אורח חיים סימן תצו ה שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תכד ציץ אליעזר חלק ט סימן בשו"ת שבט הלוי חלק ה סימן סד, ואע"פ שלמעשה אין אנו פוסקים כן כמו שכתב הכה"ח ומרן רהב מאמר מרדכי הל' חגים פס"ו סעי מח והגרי"ש אלישיב יש לצרף לכאן
ובמקום אחר הארכנו אם מיד כשמגיע לישוב מתחייב או שכבר במדבר אך אין זה שייך לנידון זה שהוא כבר יושב שם.
העולה
כיון שסגרת חוזה לשנה עם אופציה לשנה נוספת, ודעתך שאם תצליח תשאר שם, עליך לנוהג כבן חו"ל מיד כשהגעת לשם, וממילא עתה שהינך מבקר בארץ ישראל עליך לנוהג כבן חו"ל.