שאלה
אני לוי וקיבלתי יין מעשר ראשון. האם מותר לי להעביר אותו למישהו שאינו לוי?
תשובה
מעשר ראשון לאחר שניתן ללוי, והפריש ממנו תרומת מעשר, דינו כחולין. וניתן לתת לכל יהודי כדי לאכלו.
מקורות
נתינת מעשר ראשון ללוי
כתב מרן הרב "החזו"א (שביעית סי' ה' אות י"ב) פסק, שכל עוד הלוי לא הביא תעודת יחוס שמראה שהוא לוי מדורי דורות, לא יכולים לתת לו מעשר. אך דעתנו אינה כן, אלא כיון שהחיוב של נתינת מעשר ללוי חל על בעל הפירות, מהיכי תיתי להפקיע ממנו את החיוב בטענה שאולי הלוי לא ראוי לזה, אם הלוי באמת לא לוי הוא יתן על כך את הדין, אבל האדם חייב להפריש, וכיון שהוא טוען שהוא לוי, הוא חייב לתת לו את המעשר, ראה שו"ע יו"ד סי' של"א סעי' י"ט. וכן כתב הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי (פי"א ה"ח) לענין ביעור: "כיצד הוא עושה? אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר – נותנה לכהן. מעשר ראשון – נותנו ללוי. מעשר עני – נותנו לעניים". הרי מדובר באחד שכבר הפריש מעשר ראשון ונשאר אצלו, ומפורש שחייב לתתו ללוי.
ואם אינו נותן, יש בזה משום גזל השבט של הלויים, ואינו יכול לומר לו תוכיח שאתה לוי היות ואף בזמן הזה סומכים על חזקת כהונה ולויה, שו"ת מהרי"ט ח"א סי' פ"ה ד"ה ראיתי, וכן כתב ארץ חיים סתהון יו"ד סי' של"א סעי' ד' ד"ה ואם בשם כמה פוסקים. ואף אם היה ספק לגבי חזקתם עדיין היה אסור להשאיר את מעשרותיהם אצלו מפני גזל השבט.
והלוי לא מיקרי כלל 'מוציא', שהפירות היו בחזקתו של הישראל עד שהפריש, אבל אחרי שהפריש, ואמר "צד פלוני הוא מעשר", הוא לא בעלים על זה ויש לו רק טובת הנאה להחליט למי לתת, אבל לא יוכל לטעון אל תקח קודם שתוכיח שאתה לוי, שהרי בענין זה הוא לא עדיף ממנו שהוא ישראל ובודאי אינו יכול להחזיקם לעצמו.
וכתב הרמב"ם שם בהמשך (לענין ביעור): "נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי או נטע רבעי או מעות פדייתן ה"ז מבערן ומשליך לים או שורף, נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו נשאר אצלו בכורים הרי הן מתבערין בכל מקום". ויש להבין מדוע חילק הרמב"ם לגבי דמאי והזכיר רק מעשר שני ולא שאר מעשרות, ולא כתב בסתם: "נשארו אצלו מעשר ראשון ומעשר עני ומעשר שני ודאי – חייב, ושל דמאי – פטור". ונראה שבמעשר ראשון ומעשר עני של דמאי אפילו אם לא היה עכשיו זמן הביעור היה פטור לתת ללוי ולכהן, שהרי יתכן שהפירות מעושרים, וא"כ המוציא מחבירו עליו הראיה, יוכיחו בתחילה הכהן והלוי שאכן הם מעשר ראשון ועני ויטלו, אבל לענין מעשר שני אף שהוא של דמאי, נשאר עליו חיוב להפריש מעשר שני שאפשר שמחויב במצוה, ולכן צריך הרמב"ם לומר שמכל מקום אם הגיע זמן הביעור, אינו חייב לבערו. אמנם כל זה דוקא בדמאי, אך בפירות שהם ודאי טבל, חייב להפריש ולתת כדין, כמבואר ברמב"ם שהבאנו לעיל. ונמצא מדברי הרמב"ם שאין אומרים כדעת חזו"א.
ואף שיש חולקים אם יכול הבעלים להחליט למי ליתן את המעשר עני מ"מ מבחינה ממונית המעשר עני לא שייך לו, וע"כ יש להיזהר בכך מאוד, וע"כ תקנת מכירי כהונה ומכירי עניים היא חשובה מאוד.
ובשלמא בפירות של גוי יכול היהודי לטעון שכיון שהגיע מכוחו של גוי הוא לא צריך ליתן מעשר עני (עי' גמ' בכורות דף י"א ע"ב שו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ד') אבל פירות של יהודי הרי חלק מהפירות שייך לעני וכאשר אדם קונה פירות לא מעושרים הוא קונה את הפירות פחות מעשרים ושנים אחוז.
ומי שנוהג כהחזו"א בזה, מסופקני אם יכול לברך על הפרשתו, דהרי הוי 'גזל השבט', ולמרות שלא יודע על לוי מסוים, כיוון שסוף סוף גוזל אותו, וא"כ כיצד ניתן לברך על זה, וכדברי הגמ' (בב"ק צ"ד ע"א): 'בוצע ברך ניאץ ה", ולמקילים וטוענים שאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, יש לומר, ומה עם 'דיני שמים' שמצינו בתלמוד שאף במקום שפטור וא"א לתבוע אותו, עדיין חייב בדיני שמים.
ואכן בכל דין ממוני ש"המוציא מחברו עליו הראיה" וכגון, שיש לו עסק עם חברו, אם באמת חייב מן שמיא לתת לו, ולא נותן לו בגלל שטוען "המוציא מחברו עליו הראיה", יש להסתפק אם יכול לברך על זה, ואם יכול למצוא את הדרך להתפטר מזה, מוטב שכך יעשה, וכמו כאן במעשרות שיכול לתת ללוי.
ועל כן חייב לתת ללוי את המעשרות [וראה עוד במהרי"ט ח"א סי' פ"ה, חרדים פ"ז], ואף שזה שייך ללויים, ואם כן יש לו לחוש שאינו נותן ללוי מיוחס, אין זה ענין שלו אם הוא מיוחס או לא מיוחס, ולא עובר על איסור גזל בזה שמקנה את זה ללוי אפילו שהוא לא מיוחס, ויוצא ידי חובה בנתינה זו, שהרי אין לוי מיוחס, ובשלמא אם היה לוי מיוחס היינו צריכים לדון ולומר למה יתן ללוי לא מיוחס, אבל כיון שהיום כל הלויים הם באותו חשש, פשוט שבנתינה לכל מי שבחזקת לוי, יוצא ידי חובה. ואין לומר שבגלל שכל העולם לא נוהגים כך היום לתת ללווים, אז הלויים מתייאשים ומסיחים דעתם מזה מהרגע הראשון, ואז ממילא לא חייב לתת לו, וכעין הסברא שהוזכרה ברש"י (ראה הערה 19) גבי הקנין של מכירי כהונה, שכיון שהלווים יודעים שנותן ללוי מסוים ומתייאשים, ממילא זוכה אותו לוי בלא הקניה, דלא שייך לומר זאת כאן, דהלויים מתייאשים רק לענין לוי אחר, אבל הם לא מקנים למישהו, וא"כ זה נשאר כממון השבט,
ובפרט ע"פ מש"כ הרב "משנה למלך" (תרומות פ"ז הי"ז) שכאשר חז"ל תיקנו בזמן הזה תרומות ומעשרות מדרבנן, הם נתנו להם כח כמו דאורייתא, ונפקא מינה בספקות שאין להקל (וא"כ חשיב כאילו מדאורייתא זה של הלוי.
ב
כתב השו"ע ביו"ד סימן של"א סעי' ס"ז "מעשר ראשון מותר באכילה לישראל, ומותר לאכלו בטומאה. לפיכך בת לוי שנבעלה בעילת זנות, נותנין לה מעשר ואוכלת. אבל מי ששמעה שמת בעלה, או העיד לה עד אחד, ונשאת ואחר כך בא בעלה, קנסו אותה חכמים שתהיה אסורה במעשר".
כתב הש"ך בס"ק צ"ח "מעשר ראשון. אחר שהוציא ממנו תרומת מעשר חולין הוא ומותר באכילה לישראל כו' שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר וכל מקום שנאמר במעשרות קודש או פדיה אינו אלא מעשר שני".
ג
כיום נוהגים שתרומת מעשר כבר מפריש אותו הבעלים ראה ברמב"ם הל' תרומות פ"ג הי"ב סובר שמועיל, מובא בשערי צדק שער מצות הארץ פ"י סעיף י', וחזו"א מעשרות סי' ז' אות י"ד כתב שמותר לעשות כן לכתחילה. וכל זה דלא כמהרי"ט ח"א סי' פ"ה ד"ה ואותם, וכבר הביאו ברכי יוסף אות י"ב וחלק עליו.
העולה
מעשר ראשון לאחר שניתן ללוי והפריש ממנו תרומת מעשר דינו כחולין וניתן לכל יהודי לאכלו.