שאלה:
א. האם המקדש על היין צריך לשתות ממנו מיד, או שהוא יכול לחלק מהיין לשאר המסובים, כדי שישתו מכוס שאינה פגומה, ורק אז לשתות בעצמו?
ב. האם על פי הכלל ההלכתי ש"אין קידוש אלא במקום סעודה", על המקדש לאכול מיד לאחר הקידוש? האם מי ששותה רביעית מהיין שבכוס יצא ידי חובה? וכיצד ינהג בעניין זה מי שמקדש לאחרים שאינם יודעים לקדש?
ג. אדם שאוכל סעודה כשעה לאחר הקידוש (ולא מיד), האם הוא צריך לברך ברכה אחרונה על רביעית היין ששתה, לפי הסברה ששתיית רביעית יין נחשבת כסעודה בשעת הדחק, או שברכת המזון שיברך בסוף הסעודה פוטרת אותו מכך?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
א. בכל ברכה שאדם מברך חייב הוא מיד לטעום מהדבר עליו ברך, וכן הדין בקידוש של שבת. לכן, צריך המקדש קודם לטעום מכוס הקידוש ואח"כ יחלק לאחרים[1].
ב. "אין קידוש אלא במקום סעודה", לכן כל המקדש צריך מיד לאכול אחר הקידוש. בדיעבד אם שתה רביעית יין, יצא ידי חובה ואין צריך לאכול. אם הוא מקדש לאחרים שאינם יודעים לקדש, אם רוצה לטעום מהיין עליו לאכול שם כזית מזונות או פת, או לשתות רביעית יין ואז גם לברך ברכה אחרונה[2].
וכן, יכול לא לטעום כלל מהיין, והיוצאים ידי חובה הם ישתו את היין, מאחר והם לא יודעים לקדש. עי' בשו"ע (סי' רע"ג סעי' ד') וכה"ח שם (ס"ק ל"ה-ל"ו)[3].
ג. מי שמקדש ואוכל רק כעבור שעה – אם שתה רביעית יין מהקידוש, אעפ"י שזה רק בדיעבד, יברך על היין ברכה אחרונה. עיין בשו"ע (סי' רע"ג סעי' ב') ברמ"א שם. ובלא"ה עיין בדברי המשנ"ב שם (ס"ק כ"ה), שלדעתו רק בשעת הדחק אפשר לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה ע"י שתיית יין. ועיי"ש בבה"ט (ס"ק ו'), שלדעתו צריך לשתות שתי רביעיות יין כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה[4].
מקורות:
[1] וראה מש"כ במאמר מרדכי שבת (ח"א פרק ט"ז סעי' ס"ה), לכתחילה יש להזהר שלא להפסיק כלל בין הקידוש לשתייה, ואם הפסיק בשתיקה "תוך כדי דיבור" (לדעת המג"א (סי' ר"ו ס"ק ד') היינו כשיעור זמן של אמירת: "שלום עליך רבי", ולדעת הט"ז (שם ס"ק ג') כשיעור זמן של אמירת: "שלום עליך רבי ומורי") – אינו חוזר ומברך, ואם הפסיק בשתיקה זמן ממושך יותר בלא שהסיח דעת – משום סב"ל לא יברך. ושם בהערה: בב"י (סי' ק"מ) הביא משם אבודרהם שבדיעבד הפסק בשתיקה לא הוי הפסק אפילו זמן ארוך, וז"ל: "כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל בהלכות ברכות (עמ' שי"ז) שכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה על מעשה שאירע בראש חודש טבת שמוציאים שני ספרים, וטעה שליח ציבור ופתח של חנוכה ובירך הקורא עליו, והזכירוהו הציבור שטעה ובשל ראש חודש יש לו לקרות ראשונה, והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרשת החודש. ויש מאנשי הדור שמוכיחין שצריך לחזור ולברך שנית על פרשת ראש חודש מדגרסינן בירושלמי פרק כיצד מברכין (ה"א): 'הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה, והוא לא אתא לידיה – צריך לברוכי עליה זמן תנינות', רצה לומר כיון שהפסיק אחר ברכתו שנטלו מן הקרקע חוזר ומברך אע"פ שלא הפסיק אלא בשתיקה, וג"כ בכאן כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה בעת שגלל ס"ת הוי ליה הפסקה, כגון אם הפסיק בדיבור. ועוד דגרסינן תו בירושלמי (שם): רבי זירא בעי: האי מאן דנסיב תורמוסא ונפל מידיה, מהו לברוכי עליה זמן תנינות? פירוש: היו תורמוסין לפניו ונטל אחת מהן [ובירך עליה] ונפלה מידו, ומיבעיא ליה אם צריך לברך פעם שניה על האחרים. ומקשי: ומה בינו לאמת המים? ומתרץ: אמרין – תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה. והכא נמי כיון דלא נתכוין בברכתו על זאת הפרשה – צריך לחזור ולברך. ולפי דעתי טעו, כי הטעם הראשון בטל, שהרי הירושלמי ההוא אינו עיקר, דהלכה כרבא (ברכות ל"ט ע"ב): מברך ואח"כ בוצע, דלא חשבינן שתיקה להפסקה לא שנא מרובה לא שנא מועטת", אמנם להלן כתב השו"ע (סי' ר"ו סעי' ג'): "כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה. הגה: יותר מכדי דיבור". ואמנם מצוי לפעמים שבני הבית מרובים, ועד שמגיע היין או הלחם לאחרון האורחים יעבור זמן רב יותר מזמן "תוך כדי דיבור", והקשה המג"א (שם ס"ק ד') שמשמע שאחר "כדי דיבור" הוי הפסק, והוי סתירה למש"כ הב"י בשם האבודרהם. אך למעשה יש לחלק, דאם לא הסיח דעתו – לא הוי הפסק, ולכן כל עוד לא הסיח דעתו – נקטינן דלא הוי הפסק מדין סב"ל.
המנהג הרגיל שהמקדש מברך על כוס יין מלא ולאחר ששותה מוזג להם, כיון שכולם רוצים לשתות דוקא משיירי מצוה משום חביבותא דמצוה (ויש נוהגים שהנוכחים ממלאים כל אחד ואחד כוס לעצמו והמברך ממלא את כוסו, ומיד לאחר הברכה כולם שותים מכוסם), ולמנהג זה יש להזהיר לשומעים לשתוק ולא לדבר עד השתייה מהכוס, ואין בעיה בהמתנה זו כי הרי הם שוהים בשביל השתייה ולא לענין אחר, וכן כשמברך בעה"ב "המוציא", ימתינו בשקט עד שיטעמו כולם מהלחם. ומכיון שהם יודעים מראש שיקח זמן עד שיטעמו ואין אפשרות אחרת, הרי זה כעין מה שכתב האבודרהם שדעת המברך על כל הספר תורה, כך גם כאן, דעתם להמתין.
[2] כתב השו"ע (סי' רע"ג סעי' א'): "אין קידוש אלא במקום סעודה". ועוד כתב שם (סעי' ה') בשם הגאונים: "הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה – יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר. ודווקא אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות – לא".
מיהו המשנ"ב (שם ס"ק כ"ה) מביא את דעת הגאון ר' עקיבא איגר והתוספת שבת שלכתחילה אין להקל כדעת הגאונים הנ"ל לצאת בכוס יין ידי סעודה. ודעת הגר"א (מובא שם בביאור הלכה ד"ה "כתבו הגאונים") להחמיר יותר, וס"ל שאף בעוגות – אין יוצאים ידי חובת סעודה אלא בפת בלבד.
הנה הפוסקים דנו מהו שעור שתיית יין כדי לצאת ידי קידוש במקום סעודה לדעת הגאונים. ממרן ומור"ם (סעי ה', והובא לעיל) משמע שדי בשתיית רביעית שלמה אחת, שאז מתחייב עליה ברכה אחרונה. אבל דעת הב"ח והט"ז (שם ס"ק ד') שאין די ברביעית אחת אלא צריך לשתות מלא לוגמיו בשביל קידוש ועוד רביעית שלמה בשביל סעודה, וכן דעת הלבוש (סי' רע"ג סעי' ה'), והביאו המ"א (שם ס"ק י"ב). וכתב הברכי יוסף (שיו"ב שם אות ב') להכריע כמרן ומור"ם, וכתב: "ומיהו בקידוש הלילה יש לחוש לדעת האחרונים ולהחמיר", וכ"כ בשעה"צ (ס"ק כ"ט) לחוש למחמירים עכ"פ בקידוש הלילה.
וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ז') שלכתחילה יש להשתדל להחמיר ולשתות שתי רביעיות ובכך יוצא גם אליבא דהב"ח (ועיין משנ"ב שם ס"ק כ"ז וכה"ח שם ס"ק ל"ח). ובשעת הדחק, יש לסמוך על הדעות שדי בכוס אחת. ומה שכתב מור"ם שכאשר עושים ברית מילה בשחרית של שבת נהגו לתת לקטן, זה על דרך החומרא ולא מעיקר הדין.
ועל כן לכתחילה יש לצאת ידי חובת דעת הסוברים שצריך לשתות רביעית נוספת. וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ז). וע"ע כה"ח (שם ס"ק ל"ח), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ב), שו"ת קול אליהו, שבת (פרק ט' שאלה כ"ה הערה ע"א).
ולמעשה: קידש ושתה רביעית יין – בדיעבד יצא ידי חובת קידוש, ועדיף שישתה שתי רביעיות, והשומע מהמקדש – יוצא יד"ח ברביעית אחת וכן אם אכלו כזית לחם או מזונות – יצאו יד"ח, ולא מועיל בשום פנים פירות אפי' משבעת המינים (עיין בא"ח פרשת בראשית ש"ש סעי' ז').
[3] כתב השו"ע (סי' רע"ג סעי' ד'): "יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה. הגה: ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת, מותר לעשות כן והוא שאינם יודעים. ואם עדיין לא קידש לעצמו, יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו".
וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ה): "אבל אם יודעים לקדש – אינו מקדש להם. טור ובית יוסף. ואין חילוק בזה בין גדולים לקטנים, שאם אינם יודעים – מוציא אותם אפילו הם גדולים, ואם יודעים – אפילו לקטנים אינו מוציא אותם כיון שהם יכולין לקדש בעצמם. מיהו בברכת המוציא יש חילוק בין גדולים לקטנים, דלקטנים – יכול לברך אפילו אינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות כמ"ש סימן קס"ז, אבל לגדול – אינו יכול לברך בכל ענין אם אינו אוכל עמהם דכיון דאינו חובה לא ליתהני ולא ליברך. מגן אברהם בתוספת קצת ביאור, תוספת שבת אות יו"ד". ועוד כתב שם (ס"ק ל"ו): "ואם יודעים רק ברכת פרי הגפן, נסתפק בזה החסד לאלפים אות ז' אם המקדש אינו טועם אם יכול לברך גם ברכת היין, או יצטרכו הם לברך לעצמם ברכת היין והוא יברך להם ברכת הקידוש לחוד. וכתב דמסתברא שאחד אומר כל הקידוש,והיותר טוב שישתה שם רביעית, עכ"ד. והא דהצריך רביעית, היינו אם עדיין לא קידש לעצמו וכדי שיהיה עולה לו הקידוש במקום סעודה, אבל אם כבר קידש וסעד ואחר כך בא לקדש לאלו שיודעים ברכת היין לחוד די לו בטעימת כל שהוא, דהא הספק הוא משום ברכת היין, וקיימא לן דברכה ראשונה נאמרת על כל שהוא, והוה ליה נהנה ומוציא אחרים אף על פי שיודעים לברך. אמנם לפי שיש מחלוקת בזה אם די בשתיית רביעית להיות במקום סעודה כמ"ש בסעיף שאחר זה, על כן היותר נכון לקדש לעצמו תחלה ולעשות סעודה, ואחר כך לאלו שיודעים ברכת היין לחוד ויטעום מן היין כל שהוא".
[4] ראה בהערה מ"ג.