שאלה:
קיבלנו כתרומה לישיבתנו ספר הפטרות הכתוב על קלף, ומראהו החיצוני כשל ספר תורה ספרדי.
ברשות כבוד הרב, אשאל כמה שאלות בדבר ספר הפטרות זה:
- האם מותר לשים את הספר הנ"ל בתוך ארון הקודש יחד עם ספרי התורה?
- אם התשובה על השאלה הקודמת הינה חיובית – האם מותר להוציא ספר זה מארון הקודש בשעה שמוציאים את ספר התורה מהארון?
- האם ישנה עדיפות לקרוא הפטרה בספר זה, לעומת קריאה בחומש או בספר הפטרות רגיל?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
א. אם נהגתם עד היום להשתמש בארון קודש אך ורק לס"ת – אין להכניס לתוך הארון ספר הפטרות. ברם, קהילות הנוהגות להכניס ספר הפטרות לתוך ארון הקודש – מותר להם, כי לכתחילה הוקדש ארון הקודש לכך[1].
ב. אין להוציא ס"ת מארון הקודש יחד עם ספר הפטרות, מחשש שהקהל יחשוב שמוציאים שני ס"ת. לפיכך, לפני ההפטרה יש להוציא את ספר ההפטרות ולהביאו לתיבה[2].
ג. עיין במשנה ברורה (סימן רפ"ד ס"ק א') ובכה"ח שם (ס"ק ג'), שלכתחילה צריך שיהיו כתובים כל ספרי הנביאים על קלף, ספר ספר לבדו, וממנו יש לקרוא את ההפטרה, או שיקחו תנ"ך מודפס וממנו יקראו, אולם למעשה נהגו כך רק אלה הנוהגים כהגאון מוילנא, אך רובם ככולם כיום משתמשים בספר הפטרות או בהפטרות שבחומשים[3].
מקורות:
[1] כתב השו"ע (סי' קנ"ג סעי' ב'): "בני העיר שמכרו בית הכנסת – יכולים ליקח בדמיו תיבה, דהיינו היכל שמניחין בו ספר תורה או לוח שמעמידין עליו ספר תורה וכו', אבל איפכא להורידן מקדושתן – אסור. ואפילו אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה – אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה".
ועוד כתב (סי' קנ"ד סעי' ח'), וז"ל: "הארון וכל מה שעושים לספר תורה – מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש, אפילו דחול". וכתב כה"ח (שם ס"ק ס"ד): "מועיל בו תנאי – פירוש בתחילת עשייתו מועיל בו תנאי להשתמש אפילו תשמיש של חול. וכתב הב"ח: והיינו דוקא במקום מיוחד שבארון ומוקף מחיצות מסביב, והכי משמע בירושלמי הביאו המרדכי ריש פרק בני העיר: רבי יונה עביד ליה מגדל ואתני עליה עיליא דספריא וארעיה דמאנין, פירוש: התנה עליו שחלק העליון של מגדל ישימו בו ספר תורה וחלק התחתון ישימו בו כלים של חול והיינו כשכל חלק היה מוקף מחיצות מסביב, אבל ודאי דאסור להשתמש שאר תשמיש של חול עם הספר תורה בחלק אחד ביחד כדפירשתי באורך בסוף סימן קנ"ג, עכ"ל. וזהו לפי סברתו בסוף סימן קנ"ג שכתב הרש"ל דנהגו להניח אצל ספר תורה בארון יריעות פסולין וחומשים וספרים והוא ז"ל כתב דאין להקל יעו"ש, אבל דעת הפוסקים נראה דהתנאי מועיל בארון אפילו להניח אצל הספר תורה דברים של חול, מדלא אשתמיט חד מנייהו לאשמעינן דהתנאי מועיל דוקא אם יש בו מחיצה אחרת, אלא אדרבא מסתמיות דבריהם משמע דבכהאי גוונא מועיל התנאי, ומה שהתנה רבי יונה על המגדל שחלק העליון לספר תורה וחלק התחתון לתשמיש חול, יש לומר לפי שדרך המגדל להיות בו מחיצות ולפיכך התנה כן על צד היותר טוב אבל לא לעכב, וכן משמע שם במרדכי ריש פרק בני העיר שאחר שהביא דברי רבי יונה, כתב: וכי היכי דאתני רבי יונה צריך להתנות בזמן הזה על כורסיא שהוא תשמיש לספר תורה, שאם לא כן אסור להשען עליו להנאתו ואפילו ספרים אסור להניח עליו, עכ"ל, והא הכסא אין דרך לעשות בו מחיצות, וקאמר דמהני ביה תנאה. ועוד הא קאמר להניח עליו ספרים, משמע דעל ידי התנאי – מותר להניח במקום שמניחין ספר תורה מניחין שאר ספרים, אלא ודאי משמע דאפילו על מקום שמניחין ספר תורה מהני התנאי להשתמש בו דברי חול, וכן משמע מסתמיות דברי הפוסקים כנזכר. ובעיקר דברי רש"ל וב"ח עיין ט"ז ס"ק ז' ומגן אברהם ס"ק י"ד ובדברינו לעיל סימן קנ"ג אות ט' ודו"ק. ומיהו, לכתחלה ודאי דנכון הוא ליזהר שלא להניח בארון דברים של חול אצל הספר תורה בעת שספר תורה מונח בתוכו, ואפילו על ידי תנאי, משום כבוד הספר תורה".
וכתב עוד (סי' קנ"ג ס"ק ט'): "וצריך עיון אם מותר להניח שאר ספרים בתוך הארון, ונראה דאין זה נקרא הורדה מקדושה, מאחר שעדיין בקדושה קיימין, והא ראייה שמניחין בה יריעות פסולין והוא הדין חומשין ושאר ספרים, אבל צריך עיון היכא שהוציאו ספרי תורה אם יכולין להניח בתוך אותו הארון שאר ספרים מאחר דלית בה ספרי תורה אם קרוי הורדה מקדושה אם לאו. עטרת זקנים אות א' בשם רש"ל. ועיין ב"ח בסוף הסימן שכתב להחמיר, וכתב שגם להניח ספרים בארון ויריעות פסולים אפילו אצל הספרי תורה – אין להקל, יעו"ש. מיהו נראה כיון דדרך להניח בארון אצל הספרי תורה שאר ספרים, וכמו שכתב הרש"ל, נעשה כאלו התנו עליו מתחלה לספרי תורה ולשאר ספרים, וכמ"ש לקמן סימן קנ"ד סעיף ח' בהגה יעו"ש, ואם כן כיון שנעשה כאלו התנו עליו מתחלה לזה ולזה, אפילו אין שם ספרי תורה, ליכא הורדה אם יתנו בו שאר ספרים כן נ"ל ליישב המנהג. ואחר כך ראיתי שכן כתב המגן אברהם סימן קנ"ד ס"ק י"ד, וז"ל: ואפשר דשרי משום דלב בית דין מתנה ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי, עכ"ל, ועי"ש, והביאו יד אהרן שם בהגהות בית יוסף. ומכל מקום לכתחלה ודאי כשיעשו ארון הקודש צריך להתנות בפירוש להניח בו שאר ספרים גם כן, וכן יתנו גם כן אם לא יניחו בו ספרי תורה יניחו בו שאר ספרים". ועיין מאמר מרדכי שבת (חלק ב' פרק כ"ח סעיף מ"ז), למעשה מועיל בהם תנאי, וכן בקהילות שנוהגים להניח שם לב בי"ד מתנה עליהם, אבל קהילה שלא נהגה כך ולא התנתה – אין להניח בהם.
[2]ראה מאמר מרדכי שבת (חלק ב' פרק כ"ח סעיף מ"ו).
[3] כתב הלבוש (ריש סי' רפ"ד): "תמהני כל ימי שלא ראיתי נוהגים באחד מן המקומות לכתוב ההפטרות כדין ספר כמו שכותבים המגילה, כי היה נראה לי שאין יוצאים בציבור כלל בקריאת ההפטרות שקוראים בחומשים שנדפסים, כיון שאין נכתבים בכל הלכות של ספר תורה או מגילה". וכתב כה"ח (שם ס"ק ג'): "וכן כתב בהגהת יש נוחלין, ואני אומר שמנהג קדמונים הוא עיקר שכתוב בבית יוסף סימן קמ"ד בשם תרומת הדשן: מה שמדלגין עתה מנביא לנביא, היינו לפי שהפטרות שלנו כתובים בקונטריסים ואפשר לסמן למצוא מהר וכו' יעו"ש, ואיתא בגיטין (דף ס') שאסור לכתוב ההפטרה, משום מה שכתוב ביורה דעה סימן רפ"ג סעיף ב' אלא משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', כלומר שאין יכולת ביד הצבור לקנות להם נביאים שלימים, ואם כן השתא שנתגלה מלאכת הדפוס והספרים תהלה לאל בזול – אסור לכתוב ההפטרות, דהא קיימא לן דפוס כתיבה מעלייתא היא כמו, שכתב מנחם עזריה סימן צ"ג ומשאת בנימין ולחם חמודות, ואי משום שכתובין בנייר, הא כתב בשלטי גבורים ריש פרק י"ו דשאר ספרים נכתבים בכל מיני צבעונים ולא בעי דיו, ואם כן הוא הדין דנכתבים על הנייר כמו שכתבו התוספות שם והוא הדין שאין צריכין גלילה, וכן משמע בתשובות הרשב"א סימן תפ"ז דדוקא בספר תורה – אסור לברך כשכתובה בקונטריסים, אבל על הפטרות – לא קפדינן, יעו"ש. מגן אברהם ריש הסימן. וכן כתב הט"ז ס"ק ב', עולת שבת אות א', רבינו זלמן אות ד'. ומיהו האליה רבה אות ג' כתב דקצת פוסקים ודאי סבירא להו דוקא קלף בעינן וכמו שכתב בתשובות רמ"א סימן ל"ד, ועוד דודאי עדיף כתיבה מדפוס, ועוד שלא נדפסו השמות לקדושה כמו כתיבה, וסיים: ומכל מקום אותם שאין להם הפטרה כתובה בקלף – לא יקראו מחומשין הנדפסין בהפטרות לחוד, דכיון דחשיב להו כמו נכתבין אם כן עדיף שיקראו מספר נביאים שלם הנדפסים, כיון דאפשר לכל ציבור וציבור יעו"ש. אמנם המנהג להקל לקרות ההפטרות בחומשין הנדפסים, וכמו שכתב המטה יהודה סוף אות ב'. אמנם יש מקומות שנוהגין לכתוב ההפטרות על הקלף או על הגויל בגלילה כמו ספר תורה, ונהרא נהרא ופשטיה".
והמשנ"ב (סי' רפ"ד ס"ק א') הביא דברי המג"א וא"ר, וכתב: "אך לכתחלה, בודאי ראוי ונכון שיהיה לכל צבור נביאים שנכתבין בקלף כדין, שאז גם השמות נכתבים בקדושה, משא"כ כשהוא על הנייר הנדפס [עיין בא"ר]. וכן הנהיג הגר"א (מעשה רב סי' קל"ו) בקהלתו. וכעת נתפשט זה בהרבה קהלות ישראל ואשרי חלקם". וכתב בשעה"צ (שם ס"ק ד'): "דבעיקר הדין יש לדבר בזה הרבה, עיין באליה רבה, ומיהו אין למחות ביד הנוהגין להקל, דהוא בכלל 'עת לעשות לה", שקשה לכל צבור לכתוב נביאים בקלף כדין, אבל בודאי הצבור שהיכולת בידם, יש להם לכתוב נביאים כדין, ובפרט בימינו שמפזרין הרבה כסף על תכשיטי בית הכנסת שאין נחוץ כל כך, וכוונתם לשם שמים כדי לקיים 'זה אלי ואנוהו', בודאי מצוה להתנאות בכתיבת נביאים הקדושים".
והקשה ה'חקרי לב' (או"ח סי' נ"ז): מדוע הרמב"ם והשו"ע לא הזכירו דין זה, ולפחות כיום שהדפוס זול שיקראו מספר נביא שלם. ואעפ"כ כתב, שהקוראים הפטרה מתוך החומש או מספר הפטרות, מאחר ונהגו – יוצאים יד"ח, עיי"ש מה שביאר.
ועל ספרי הפטרות (שיש בהם רק את הפטרות השבוע), כתב בשו"ת הרב פעלים (או"ח ח"ד סי' ל"ג): אין להם דין של "ספר", כי צריך שיהא כתוב כל דברי הנביא בשלמות, וציין שהטעם שהקלו הוא ע"פ הגמ' בגיטין (דף ס' ע"א) משום "עת לעשות".
וטעם נוסף ע"פ האר"י הקדוש (מובא בכה"ח שם ס"ק ל"ב): אף שבספר תורה כשהציבור שומע הוא יוצא ידי חובה, בהפטרה צריכים לשמוע את הברכות ממי שעולה למפטיר, וכל אחד ואחד יקרא את ההפטרה בינו לבין עצמו. ואם כדעת הגאון שכל הנביא כולו כתוב על קלף, אזי החזן מוציא את כל הציבור ידי חובה, אבל אם לא כתוב כן – ישמע את הברכות מהעולה, ויקרא לעצמו בלחש את ההפטרה. ומכיון שכתוב בשו"ע (עיין רמ"א סי' רפ"ד סעי' ה' בשם הריב"ש) ששני אנשים לא קוראים את ההפטרות, ולכן החזן יגביה קולו והשומע יקרא אחריו בלחש. אבל לפי דעת האר"י, בהפטרה יש חיוב על כל אחד ואחד לקרוא, וע"כ לא איכפת לן אם לוקח נביא על קלף או חומש בדפוס, וזה היינו הך, ומכיון שכן המשיכו לקרוא את ההפטרה מתוך הדפוס. כלומר, לפי הפשט כשהחזן קורא את ההפטרה – השומע צריך לשתוק ולשמוע, ואם העולה לא יודע לקרוא – שלא יקנה מלכתחילה את המפטיר, ואם יש לו סיבה מיוחדת וקנה את ההפטרה או שכיבדו אותו ואינו יודע לקרוא – יכול לקרוא אחר. אבל לפי האר"י, בהפטרה שהחזן קורא – אינו מוציא את השומע ידי חובה וכל אחד חייב לקרוא לעצמו. ואם רוצה החזן לקרוא בקול – שיקרא, אבל השומע לא יקרא בקול, כדי שלא יתבלבל חברו כאילו שהוא מוציא אותו ידי חובה בדבר הזה.