בס"ד בעניין לקיחת אוכל מבית מלון לביתו שאלה אדם המתארח במלון האם מותר לו לקחת אוכל מהמלון לביתו? תשובה אם לוקח מהמנה של עצמו פשוט שמותר, שהרי שילם על זה ואינו חייב לאכול דווקא במלון. אבל אם לוקח יותר מהמנה שלו, אם לא ידוע שבעל הבית מקפיד על זה, זה תלוי במנהג המקובל במקום אם הדרך לקחת, וכמה לקחת, ויכול לנהוג כנהוג. מקורות אם לוקח מהמנה של עצמו מבואר ברמ"א (טוש"ע אבן העזר סימן כח סעיף יז), "אורח היושב אצל בעל הבית ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת" משום שזוכה במנה שלו. ולכא' יש סתירה לדין זה מהמבואר בטוש"ע (או"ח סימן קע סעיף יט), "אורחים הנכנסים אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית" ומבואר שאין לו רשות לעשות במנה שלו מה שרוצה? ותירץ בספר המקנה (קו"א הלכות קידושין שם ד"ה שם בהג"ה), שמה שמבואר בטוש"ע באור"ח זה רק משום מנהג דרך ארץ כמבואר במקור הדין גמ' חולין (דף צד), שגזרו חכמים כן משום מעשה שהיה שהאורחים הביאו לבנו של בעל הבית ולא היה לבעל הבית מה לתת עוד לאורחים והרג את בנו ואשתו מרוב צער נפלה מהגג ומתה, אבל ודאי שהוי שלו ואין בזה איסור גזל מבעל הבית, (ועיין עוד בב"ש שם ד"ה אורח מה שתירץ). [ועיין בשו"ת מהרי"ט סימן קנ שמסתפק מאיזה זמן זוכה בו משעת הגבהה או רק משיתנו לתוך פיו]. אמנם הט"ז (שם ס"ק לד), מחמת קושיית זו סובר שלא זוכה במנה שלו רק מקבל רשות לאוכלו, ולכן כתב שאם קידש בו הוי רק ספק מקודשת. וכתב בשבט הלוי (ח"ד סימן רכה), שיש לחוש לדעת הט"ז והוי ספק גזל לקחת את מנתו ולעשות בו כטוב בעיניו בלא רשות בעל הבית. ובהגהות חכמת שלמה (על השו"ע שם), כתב שאם האורח אכל כדי שבעו מה שנישאר זה שייך לבעל הבית משום שמסתמא לא הקנה לו בעל הבית רק כדי שבעו, אבל אם צמצמם מאכילתו ודאי שיכול לקחת לעצמו מה שנישאר ואם קידש בו מקודשת לכ"ע, וכן כתב בשו"ת שבט הלוי שם. וכן כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ד ס' קמד אות ג), שאם דרך אנשים לקחת ממה שנשאר מהמנה שלהם לביתם, ובעל הבית לא מקפיד שייקח, מותר לקחת לביתו, וכן אם קידש בזה מקודשת לכ"ע. ולמבואר כ"ש בנידון דידן ששילם על המנה שלו שזוכה בו ויכול לעשות בו כטוב בעיניו ולאכלו היכן שרוצה. אבל כשלוקח יותר מהמנה הרגילה בזה יש לדון, שמבואר בתוספתא (ביצה פ"ד ה"ט), "מה הם מוציאין מבית המשתה חתיכת בשר וגלוסקמא ומצה מתובלת, רשב"ג אומר מקום שנהגו לחלק אגוזים וקלויות יוליכו בנו ובתו הקטנים, מוליכן לבית האבל ולבית המשתה במקום שנהגו". וביאר המנחת ביכורים שם, שמדובר שהזמינו אדם לבית המשתה, ודנו בתוספתא איזה דברים יכול לקחת לביתו ואין בזה קפידת בעל הבית וחשש גזל, שזה חתיכת בשר וכ"ו, משום שדברים אלו בדרך כלל בעל הבית לא מקפיד שייקחו. ומבואר שאדם שבא לבית המשתה אסור לו לקחת לביתו רק דברים שהמנהג שבעל הבית לא מקפיד שייקחו. וכן מצאנו במשנה (בב"ק דף קיח), ונפסק להלכה בטוש"ע (חושן משפט סימן שנח סעיף ז י'), לעניין אומן שקיבל חומרי גלם מבעל הבית לעשות בגד או כלי ולאחר שגמר האומן לעשות את הדבר נישאר לו מהחומרי גלם עד כמה תולים שבעל הבית לא מקפיד ואינו צריך להחזיר ואין בזה איסור גזל, ומכמה חייב להחזיר, עיין שם. ומבואר ברמ"א (שם סעיף י) "וכן בשאר מלאכות כל שמקפיד עליו הרי הוא של בעל הבית ושאינו מקפיד הוא של פועל", וכן מבואר ברמב"ם (הלכות גניבה הלכה ח פרק ו), ובטשו"ע (שם סעיף יא), "בכל הדברים וכיוצא בהם הולכים אחר מנהג המדינה". א"כ נראה שה"ה בנידון דידן אם מנהג העולם שלוקחים אוכל מהמלון ובעל הבית לא מקפיד מותר, אבל אם זה כמות גדולה, או שלא מקובל לקחת, אסור משום גזל. אבל אם זה אוכל שאם לא ייקח אתו זה ייזרק לפח מבואר בספר פסקי המשפט (סימן שנט אות ה), שמותר לקחת משום שנחשב להפקר, ובתנאי שאין חשש שאדם נוסף שלא אכל יוכל לבוא לפני שזורקים את האוכל.