איתא בגמ' חולין "רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן אשכח ההוא כבדא דהוה בה סמפונא דבליעא דמא אמר להו אמאי עבדיתו הכי אמרו ליה אלא היכי נעביד אמר להו קרעוה שתי וערב וחיתוכיה לתחת והני מילי כבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא". והנה הביא הב"י מחלוקת ראשונים אם צריך קריעה שתי וערב לצל או רק אם אח"כ מבשלים אותו. רש"י ס"ל שגם לצלי צריך קריעה שתי וערב וכן דעת הבה"ג. וכן נראה דעת הרמב"ן בדעת הרי"ף. אבל התוס' (קיא. ד"ה וחתוכיה) והרא"ש כתבו קרעוה שתי וערב וחיתוכיה לתחת ולבשלו בקדרה אחר צלייה או אחר מליחה לפירוש רבינו תם דאי לאכלו צלי למה לי לחתוכיה ליה אי נפלט הדם שריק ונפיל ואי לא נפלט הוה ליה דם האיברים שלא פירש ואי משום סמפוני הכבד צריך קריעה אף לצלי דההוא דם הוי בכרת אף על פי שלא פירש דמעלמא אתא ונכנס לתוך הסמפונות וכתב הר"ן בדעתם "ונמצאת למד לפי דבריהם שהבא לבשל לכתחלה צריך לחתכו שתי וערב ולמלחו יפה יפה וחיתוכיה לתחת מפני דם סמפונות שבו. לא קרעו ולא מלחו כלל ובשלו הכבד עצמו מותר דאיידי דטריד למיפלט לא בלע ואם נתבשל עם הבשר אוסר בנותן טעם… ולצלי לפי דעתם ז"ל משמע דלא בעי חיתוך כלל זהו פסקן של דברים לפי שיטתם ז"ל". וביאר הב"י "ומפשט לשון התוס' והרא"ש נראה דבצלייה דכבד לקדרה מודו דצריך לקרוע ולא אמרו שאינו צריך קריעה אלא לאכלו ע"י צלי וטעמא רבה איכא במילתא דכשאוכלו צלי דם שלא נפלט ממנו הוי דם האברים שלא פירש (כריתות כא:) ושרי ולדם שבסמפונות ליכא למיחש דכיון דצלול הוא נורא מישב שייב ליה אבל כי מטוי ליה לקדרה איכא למיחש שמא לא יפלוט ממנו כל דמו בצלייה וכשיבשל אותו יפלטנו ולכך צריך לקרעו תחילה כדי שיפלוט ממנו כל דמו בצלייה". ועיי"ש שנחלקו הר"ן והב"י בפירוש דעת הרמב"ם והרי"ף מכל מקום שניהם הסכימו שלא צריך לקריעה שתי וערב לצלי וכתב עוד הב"י "גם סמ"ק (סי' רה בהגה אות ג) חילק בין צלי לקדרה לצלייה כדי לאכלו צלי שכתב נהגו העולם לתחוב בו קוץ או קיסם בלא קריעה ומיהו בצולה כדי לבשלו אח"כ בקדרה נכון לקרעו שתי וערב וחיתוכיה לתחת לצד האש. ובתורת הבית (קצר ב"ג ש"ג עד:) כתב לאכלו בצלי יש מי שכתב שמותר בלא חתיכה ומליחה שהאש שואב הדם כמו שאמרנו בורידין ובחתיכה שנצרר בה הדם ויש מי שאוסר אפילו לצלי בלא קריעה וראוי לחוש לדבריו עכ"ל". לסיכום נחלקו הראשונים אם צריך לצלי קריעה אבל אם מבשלו אח"כ לכו"ע צריך קריעה. וכתב השו"ע סי' ע"ג סעי' א' "הכבד, יש בו ריבוי דם. לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה, אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו", ובסעי' ג' כתב "לצלי צריך חתיכה משום דם שבסמפונות, ואם לא קרעו קודם צלייה יקרענו אחר כך". כלומר שלכתחילה חושש לרש"י, ובדיעבד מיקל כר"ת אבל מצריך קריעה שתי וערב משום דם הסימפונות. ואולם דעת הרמ"א "ואם מנקבה הרבה פעמים בסכין הוי כקריעת שתי וערב (ארוך). וכן אם נטל משם המרה וחתיכת בשר מן הכבד, דאפשר לדם לזוב משם (הגהת ש"ד). ומ"מ אם לא עשה כן נוטל הסמפונות לאחר צלייה, ומבשלה (ארוך). וכל זה בכבד שלימה, אבל כשהיא חתוכה אין צריך כלום". וכתב הרמ"א סעי' ג' "וי"א דאין צריך לצלי שום חתיכה כלל". וכתב הפר"ח ס"ק יא "יקרענו אחר כך. והכל מותר חוץ מן הסמפונות, משום דכבולעו כך פולטו, הר"ן [חולין לט, ב ד"ה גרסינן]. כתב הב"י [עמוד קי ד"ה ומ"ש ומנהגנו] בשם ה"ר יונה [אגרת התשובה אות מג] דכבד העוף שהוא חלוק לשנים צריך לחתוך כל חלק מהם שתי וערב, וכן נכון לעשות לכתחילה. ודע שדעת המחבר שכשצלאוהו לבשלו בקדירה אחר כך, צריך קריעה שתי וערב, וכמו שהזכיר בתחילת הסימן, כדי שיצא כל דמו בצלייה, שאם אינו עושה כן יש לחוש שמא ישאר בו מקצת דם ויצא אח"כ בבישול, אבל כשצולהו לאכול כך סגי בקריעה שתי או ערב, דבאיזה מהם יוצא כל דם שבסמפונות, אלא שצריך שהחתך יהיה בכל האורך או בכל הרוחב, דאם לא כן איכא למיחש שישארו קצת סמפונות בלא חתך, ולא הזכיר בכאן שיהא חתוכיה לתחת, משום שדבר פשוט הוא דאם לא כן מה הועיל בחתוכו, וכמו שכתב הרב כל זה בב"י [עמוד קו ד"ה ולי] בביאורו לשיטת הרמב"ם [מאכלות אסורות ו, ז – ח] ע"ש, וכן עיקר דבצלי ליכא למיחש לדם הכבד עצמו, משום דמה שפירש נורא משב שייב ליה, ומה שלא פירש הוה ליה דם האיברים שלא פירש שמותר, מה שאין כן בצלאוהו לבשלו אח"כ, וכדכתיבנא". וכתב הכה"ח ס"ק ו' "והשתא שמעתי שהנשים אין קורעים כבד של עוף אף אם רוצים לאכלו מבושל אלא צולין אותו בלתי קריעה וצריך להזהירן ע"ז דלא יפה הם עושין. זכ"ל ח"ג סוף או' קל"א ובספרו חס"ל בתשו' חי"ד סי' י"א יעו"ש. זבחי צדק או' ו' ומיהו עיין לקמן סוף או' יו"ד שכתבנו שיש מתירין בחתיכת המרה לחוד ואפי' אם רוצה לבשלו אח"כ יעו"ש ואפשר שע"ז סומכים להקל"/ ובס"ק י "וכן אם ניטל משם המרה וחתיכת בשר מן הכבד וכו' כלומר שחתך ממנה הגידים והקנוקנות באותו צד שהמרה תלויה בו וחתך מעט מבשר הכבד עמהן ובזה אפי' לכתחלה מותר כשרוצה לבשלה אח"כ. תו"ח שם. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ה' הל"פ שם. שפ"ד או' ד' חכ"א שם. מק"מ או' ג' זבחי צדק או' יו"ד. ומשמע מסתמיות דברי הפו' הנז' דגם בכבד בהמה הדין כן דלא כהחו"ד או' ד' שכתב דזהו בכבד עוף אבל בכבד בהמה בעינן דוקא קריעת ש"ו. והט"ז סק"ב כתב דכבד של עוף קיל טפי ודי בחתיכה שחותכין המרה משא"כ בבהמה שיש שיעור גדול בין חתיכת המרה לשאר הכבד יעו"ש וכ"פ הל"פ בסעי' א' מש"ז או' ב' וכתב אף אם רוצה לבשלו אח"כ. ועיין לעיל או' ח" וכתב הכה"ח ס"ק ל"ז "ודע שדעת המחבר דכשצלאוהו לבשלו בקדרה אח"כ צריך קריעה ש"ו וכמ"ש בתחלת הסי' כדי שיצא כל דמו בצלייה שאם אינו עושה כן יש לחוש שמא ישאר בו מקצת דם ויצא אח"כ בבישול אבל כשצולהו לאכול כך סגי בקריעת שתי או ערב דבאיזה מהם יצא כל דם שבסמפונות אלא שצריך שהחתך יהיה בכל האורך או בכל הרוחב דאל"כ איכא למיחש שישארו קצת סמפונות בלא חתך ולא הזכיר כאן שיהא חתוכיה לתחת משום שדבר פשוט הוא דאל"כ מה הועיל בחתוכו. וכן עיקר דבצלי ליכא למיחש לדם הכבד עצמו משום דמה שפירש נורא משאב שאיב ליה ומה שלא פירש הו"ל דם האיברים שלא פירש שמותר משא"כ בצולהו לבשלו אח"כ. פר"ח שם. זכ"ל על סעי' זה. זבחי צדק או' כ"ג". ובס"ק ל"ט " וכן נוהגין אפי' לכתחלה. גם פה נהגו כן לצלות כבד של טלה או של עוף שלם בלי שום קריעה ומ"מ צריך להוציא אחר הצלייה הסמפונות שהדם קרוש בתוכם אפי' לר"י ז"ל דלא אמר אלא שהאור שואב כל הדם והיינו דם בשרו של כבד עצמו אבל הסמפונות שהם ורדים מלאים דם שבעין אין האור שואב אותו. שו"ג שם. והגם שאין משמעות הרמ"א ושאר האחרונים כן מ"מ נכון לעשוק כן לצאת אליבא דכ"ע. וכ"כ בס' ראש פינה באבן הראשה או' ל' ובפנת יקרת או' ל"ב ובאבן פינה בהגה בסעי' זה דכל יר"ש יחמיר לעצמו להצריך קריעה ש"ו וחתיכה לתחת גם כשרוצה לאוכלה צלויה כך בין בכבד של בהמה ובין בכבד של עוף ובדיעבד בשלא קרעו קודם צלייה קורעו אח"כ ומשליך הסמפונות יעו"ש והב"ד דר"ת או' כ"ד"  יוצא שאם יש סימפונות צריך לקרוע אותם שתי וערב ואם לא עשה כן קודם הצליה יש לעשות גם לאחר הצליה לכו"ע, אבל הכבד עצמו מותר. אמנם אם אין סימפונות הכבד עצמו מותר גם לדעת מרן השו"ע. העולה אם יש סימפונות יש לחתוך עת שתי וערב ויכול לאכול. ואם אין סימפנות יכול לאכול כך, אמנם אם רוצה לבשלו אח"כ יש לחתוכו