בס"ד בדין השתמשות בגחלים שצלו בו איסור שאלה: האם מותר להשתמש בגחלים של מנגל ציבורי שצלו בו בשר איסור – אם מחליף את רשת הצלייה ? תשובה: מותר להשתמש בגחלים אלו משום שכל האיסור שנפל על הגחלים או לידו, הכל נשרף ומתכלה. מקורות איסור ריחא במנגל זה היה מקום לדון שיהיה אסור להשתמש בגלל איסור 'ריחא' שהרי מבואר בגמ' בפסחים (דף עו) שיש מחלוקת רב ולוי האם ריחא מילתא או לאו מילתא, ולהלכה פסקו הרי"ף (חולין דף ז) והרמב"ם (מאכלות אסורות פרק טו הלכה ג), כשיטת לוי שריחא לאו מילתא אבל לכתחילה אסור. וכן פסק הטוש"ע (יור"ד סימן קח סעיף א') "אין צולין בשר נבילה או של בהמה טמאה בתנור אחד ואף על פי שאין נוגעים זה בזה, [ואם נגע עיין בשו"ע (שם סימן קה סעיף ד וה') שתלוי אם זה בשר שמן או כחוש, וברמ"א (שם) כתב שאנו לא בקיאין איזה מקרי כחוש  או שמן ויש לאסור בכולם עד שישים], ואם צלאן הרי זה מותר" וכ"ו. וברמ"א (שם) פסק כשיטת הארוך שכתב "י"א דאין מתירים ריחא אפילו בדיעבד אלא אם כן התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא" וכו', וכן הוסיף הרמ"א (שם) שאם האיסור חריף וכל שכן אם ההיתר דבר חריף ריחא מילתא אפ' בדיעבד אסור אם שניהם מגולים. וה"ה בנידון דידן יש לכ' מקום לאסור משום משום שע"י ההשתמשות במנגל עולה 'ריחא' של בשר איסור שנפלו לתוך הגחלים (ונחזור לזה בהמשך התשובה). איסור מצד זיעה וכן יש מקום לדון לאסור מצד 'זיעה' שמבואר בטוש"ע (יור"ד סימן צב סעיף ח) "מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר הזיעה עולה ונבלע בקדירה ואוסרתה", ומבואר ברמ"א (שם) שזה רק כשהיד סולדת בו. אמנם כתב הפת"ש (שם ס"ק ו) בשם בפמ"ג (הגהות הנשאל סדר ב' סל"ז) להתיר בזיעה של אוכלים ורק בשל משקים אסור, אבל עיין בספר פסקים ותשובות (במילואים אות יז) שהביא שהפמ"ג (באו"ח ס' תנא א"א סק"ל) כתב שיש זיעה גם באוכלים, וכן נקטו בספר יד יהודה (פיה"א סק נג) ובשו"ת צמח צדק (אור"ח ס' מג) ועוד רבים עיין שם. וה"ה בנידון דין לכ' יש זיעה של בשר של איסור שעולה לבשר ההיתר. בשר איסור שנשרף ואפ' אם בשר איסור נשרף הרי הוא אסור באכילה בכל אופן כמבואר בטוש"ע (יור"ד סימן פד סעיף יז) "שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה דעפרא בעלמא הוא", והוסיף הרמ"א (שם סימן קנה סעיף ג) שאפ' לחולה שאין בו סכנה מותר לשרוף שרץ ולאכלו. ומבואר שרק לחולה לרפואתו מותר לאכלו, וכן מבואר במשנה (ביומא דף פא) ובטוש"ע (אור"ח סימן תריב סעיף ו) ובמשנ"ב (שם ס"ק טו) שיש איסור מדרבנן לאוכל דברים אסורים שאינם ראויים לאכילה, (ועיין עוד בשער הציון שם ס"ק יז בדעת הראבי"ה). הסברות להתיר אמנם למעשה נראה להתיר משום ששם מדובר שיש בשר בעין אבל כאן יש רק טיפות שנטפו מהבשר האיסור על הגחלים והכל מתכלה ונשרף באש. כמבואר בטוש"ע (יור"ד סימן צב סעיף ו) "נהגו העולם לאסור כשנפלה הטיפה על הדופן שלא כנגד הרוטב ודוקא כשנופל באותו צד שאינו כנגד האש אבל אם כנגד האש מותר שהאש שרפו ומייבשו וכו'". וכן מצאנו ברמ"א (אור"ח סימן תנא סעיף ד) שכתב "חצובה צריכה ליבון" וביאר במשנ"ב (שם ס"ק לד) שזה רק חומרא משום חמץ משום שזה כשני קדרות וכו', וכן 'גם יש לתלות שאף אם נשפך כבר נשרף והלך לו כיון שבכל שעה היא על האש והיות וזה רק חומרא של חמץ מספיק לה ליבון קל, וכן בדיעבד אין לאסור בלא ליבון כלל. וכן כתב למעשה בשו"ת אגרות משה (יור"ד ח"א ס' נט) שבחצובה שבלוע משאר איסורים יש להקל ולא להצריכו ליבון. [אמנם למעשה עיין עוד בקובץ מבית הלוי (ח"א עמ' כט) ובספר אשרי האיש (ח"ג פנ"ג אות לה), שהחמירו בחצובות של זמנינו משום שהאש לא מגיעה בכל מקום של החצובה ולא נשרף שם האיסור]. וכן מצאנו שנחלקו הראשנים לענין כלי הצלייה האם מותר להשתמש בהם כמבואר בטוש"ע (יור"ד סימן עו סעיף ד) "יש מי שאוסר לחתוך בסכין צלי שאצל האש וכ"ו, ולמעשה פסק השו"ע כהרא"ש שהכל מותר משום דנורא משיב שאיב ואינו מניחו לבלוע הדם, שכתב השו"ע "ויש מתירים בכל זה וכן המנהג להתיר", והרמ"א (שם) אסר רק לכתחילה אבל בדיעבד גם התיר. טעם לפגם ואם נפל שם חתיכה של בשר איסור, אם טעמו נפגם אינו אוסר כמבואר במשנה (ע"ז ס"ה) ונפסק בטוש"ע (יור"ד סימן קג סעיף א) "כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו, ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו שבפני עצמו הוא מוטעם ומשבח אלא שפוגם, תערובתו מותר". וכן מצאנו גם בשו"ע (סימן צה סעיף ד) "יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו הקדרות בתוכה אע"פ שהשומן דבוק בהן מותר דע"י האפר הוא נותן טעם לפגם", [אולם יש חולקים – עיין ט"ז (שם ס"ק טו), ובש"ך (שם ס"ק כא) שסוברים שהאפר לא פוגם במים. אבל יש הרבה שהסכימו לשיטת השו"ע – הלבוש, מנחת יעקב (כלל נה ס"ק כ), ועוד]. וה"ה בנידון דידן אם בשר האיסור נפגם ע"י האפר וכדו' שיש שם א"כ הוא מפליט רק טעם פגום שאינו אוסר, אבל אם לא נפגם יש לאסור לכתחילה ולהוציאו. [בדין הרשת – ולגבי הרשת הוא צריך ליבון חמור כמבואר בטוש"ע אור"ח (סימן תנא סעיף ד, ויור"ד סימן קכא סעיף ג) "כלים שמשתמשים ע"י האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם צריכים ליבון והליבון עד שיהו ניצוצות נתזין מהם". וגם לשו"ע שלא הצריך בצליית בשר להכשירו משום שנורא משיב שאיב, כתב שם הט"ז (ס"ק י) שכל זה רק בדם אבל בבליעת בשר איסור יש לאסור משום דמסריך סריך ולא שייך להקל וצריך ללבנו, וכן משום שאפ' שהכל נשרף אבל יש מקומות ברשת שהאש לא מגיעה כמבואר לעיל בחצובות של זמנינו. ולענין טבילת כלים לרשת שאמנם אסור להשתמש אפ' פעם אחת בדרך ארעי כל זמן שלא הטבילו כמבואר ברוקח (ס' תפא), רדב"ז (חלק ח' ס' קו), וברמ"א (יור"ד סימן קכ סעיף ח') ועוד, אבל כאן הרי זה הפקר וכל שלא נתכון לזכות בו מותר, כמבואר בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב ס' סו אות טז), ואפ' שלא נחשיבו כהפקר הרי זה ככלי שיש לו שותפות עם גוי המבואר ברמ"א (שם סעיף יא) שפטור מטבילה]. העולה לדינא אם אין בשר איסור בעין בין הגחלים מותר להשתמש במנגל לצלות בשר היתר – אם מחליפים רשת הצלייה.