שאלה: בחורות בשירות לאומי שיש להם דירה בפנימייה והם לא מכרו חמץ. ההורים כן מכרו חמץ, וכן הפנימייה מכרה חמץ. אבל זה חמץ של הבחורות, האם נחשב חמץ שעבר עליו הפסח? מקורות ועיונים: חמץ שעבר עליו הפסח איתא במתני' פסחים כח. חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, מותר בהנאה. ושל ישראל [שעבר עליו הפסח] אסור בהנאה, שנאמר 'לא יראה'. ומסביר רש"י (ע"פ הגמ') שכוונת המשנה בדרשה זו הוא שמכיוון שהישראל עבר על איסור תורה של 'בל יראה' [איסור החזקת חמץ בפסח] לכן קנסו אותו חז"ל שחמץ זו יהא אסור אף אחר הפסח. ובגמ' מביא שיש בדין זה מחלוקת תנאים, שיש תנאים שסוברים שחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, אבל לדינא פוסק השו"ע בסי' תמ"ח (סע' ג') וז"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, אפילו היניחו שוגג או אונס. והנה, כמו שהזכרנו, הטעם שקנסו חז"ל לאסור חמץ שעבר עליו הפסח, הוא מכיוון שעבר על 'בל יראה' – האיסור להחזיק חמץ בביתו בפסח, ומ"מ כותב השו"ע (סי' תמ"ח סע' ה') שאף אם ביטל את החמץ בליבו, וא"כ לא עבר על 'בל יראה' מ"מ החמץ אסור בהנאה. והטעם כותב המ"ב (ס"ק כ"ה) שחששו חז"ל שאולי באמת לא יבטל או יפקיר ואז לאחר הפסח יאמר שביטל. ומוסיף החת"ס (או"ח סי' קי"ד ד"ה אמנם) עוד סיבה שביטול לא מהני, שיש לחוש שהביטול לא תהא בלב שלם כיוון שידע שיכול להנות מהחמץ אחר הפסח. וכעין סברא זו כותב הבה"ל (סי' תל"ו ד"ה אסור) לעניין אוצר של חיטים שיש בתחתית האוצר חיטים מחומצות, שיכול בעל האוצר לבטל חיטים אלו. אבל אחרי הפסח החיטים אסורים בהנאה, שאם נתיר את החיטים בהנאה הבעלים לא יבטלו אותם כראוי, שהרי יודעים שלאחר זמן כשיבא לפנות את האוצר ייהנו מהחיטים. האם החמץ שייך לבעל הפנימייה מכיוון שהשאירו אותו שם והנה, יש לבדוק אם קיים נוהל במוסד שבו נמצאו הבחורות, שכל מה שנשאר בפנימייה בימי החופש הוא הפקר ושייך לבעלי הפנימייה (ע"י קנין חצר), לעשות בהם כרצונם. שאם זהו הנוהל, אז מאחר שהבחורות השאירו את החמץ שם, החמץ נהפך לבעלותם של בעלי הפנימייה, ומכיוון שהם הרי מכרו חמיצם, אין החמץ נחשב לחמץ שעליו הפסח. אבל אם אין זה הנוהל, אלא שבעלי הפנימייה מרשים להבחורות להשאיר את מה שרוצים בתאים או בחדרים הפרטיים שלהם, אז אין בכוחם למכור בשבילם את החמץ אם הן לא מינו את הבעלים לשלוחים למכור בשבילן את חמצן. אבל יש להוסיף, שאם הבחורות עשו ביטול חמץ – אמירת 'כל חמירא' – בליל בדיקת חמץ או בערב פסח, ועי"ז ביטלו את החמץ שלהם, ובעלי הפנימייה עשו קניין חצר על החמץ שלהם, והם הרי מכרו את החמץ השייך להם, אז אין זה חמץ שעבר עליו הפסח. אבל יש מה לפקפק בטעם זה, שהרי י"ל שאין כוונת הפנימייה לקנות את כל הדברים שהם הפקר בפנימייה. מכירה בשביל מישהו אחר ללא ידיעתו והנה ידועים הם דברי השדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' ט' אות ב') שמי שיודע שיש לחבירו חמץ, וחבירו אינו מוכר החמץ שלו, יכול הוא למכור את החמץ בשבילו. וזה מדין זכין לאדם שלא בפניו, שאדם יכול להיעשות שליח כדי לזכות דבר לחברו. ויש לדעת שהרבנות הראשית לישראל עושה מכירה כזו לכל מי שאינו מוכר חמיצו, שהרה"ר מוכר בשבילם. ואף שאין דין זה ברור כל הצורך, שנחלקו האחרונים אם רק זכין לאדם שלא בפניו או אף זכין מאדם שלא בפניו. דהיינו, האם גם לוקחים דבר מה מאדם אם זה זכות בשבילו או רק נותנים דבר לאדם אם זה זכות בשבילו (עי' בזה בקצוה"ח סי' רמ"ג סי' ז' ח'). והנה, אם כיוונו בעלי הפנימייה גם לכלול את החמץ של הבחורות במכירתם אז החמץ נמכר. שהנה איתא בגמ' פסחים יג. שמי שנפקד בידו חמץ, ומגיע ערב פסח, מותר המפקיד למכור את החמץ בשביל הנפקד כדי שלא יאסר בהנאה. וכן נפסק בשו"ע סי' תמ"ג סע' ב'. העולה לדינא: – בחורה שיש לה חמץ משלה יש לה לעשות מכירת חמץ, או למנות את אביה שליח לעשות כן בשבילה. – אם לא מכרה, והשאירה חמץ בפנימייה אז הדין מתחלק; • אם הפנימייה יש לה נוהל שכל מה שנשאר שם, שייך לפנימייה, אז החמץ נמכר ומותר. • אם הפנימייה כיוונה לכלול את החמץ של הבחורות אז בכל עניין החמץ נמכר ומותר. – בהעדר שני נקודות הנ"ל, יש לה לזרוק את החמץ, אבל מכיוון שבכל זאת יש מקום להקל, אפשר להקל במקום הפסד גדול.