כפיות של פסח שהדיחם במדיח חמץ שאלה: אדם שהדיח כפיות של פסח במדיח חמץ ולאחמ"כ תחבו את הכפית לתוך סיר והוציא משם אוכל חם והניחם בתבנית מה דין הכלים והאוכל? תשובה: בדרך כלל במדיח כלים משתמשים בהדחה ראשונה במים קרים וזה מסיר את רוב שאריות המאכל בעין ובזה אין שום חשש מכיוון שזה במים קרים בלבד. אמנם בשטיפה השנייה יוצאים מים רותחים ובנוסף יוצא סבון וביחד שוטפים את הכלים. ובזה יש לדון משום שמים רותחים אלו מבליעים את החמץ בעין שנישאר במדיח וכן המכונה עצמה בלועה מחמץ חם בכלי ראשון. מדיח כלים לכלים בשריים וחלביים ולעניין בשר וחלב נחלקו האחרונים האם מותר להשתמש במדיח לבשר ולאחמ"כ לחלב. בשו"ת אגרות משה (יור"ד חלק ב, סי' כח) ובשו"ת דברי בניהו (חלק טו, סי' לג) ועוד רבים, התירו להשתמש במדיח כלים בזה אחר זה לבשר וחלב, ועיקר סברות ההיתר הוא א. שיש במים שישים נגד הבשר והחלב, ומתבטלים בשישים ב. וכן יש את חומר ניקוי הפוגם את הטעם, ומבואר בשו"ע (יור"ד סימן צה סעיך ד) שאם נתנו אפר במים מותר להדיח כלים של בשר וחלב, אמנם הט"ז (שם ס"ק ט"ו) והש"ך (שם ס"ק כ"א) ועוד, סוברים שאפר לא פוגם את טעם הבשר והחלב, אבל כתבו הפר"ח (שם ס"ק י'ט), שו"ת חכם צבי (ס' קא) והחזו"א (ס' כג ס"ק א) שאם זה חומר פוגם ממש לכ"ע מותר [ורק נחלקו האחרונים האם מותר לכתחילה לפגום את המים, עיין בשו"ת צמח צדק (סימן מז) ובשו"ת חכם צבי (סימן קא), ועוד]. אמנם בספר בדי השולחן (סי' צה, ס"ק פא) הגרי"ש אלישיב (ספר אשרי האיש פרק ה, אות לז) והגר"ש וואזנר (מבית הלוי א עמוד ל) ועוד, אסרו להשתמש במדיח כלים לבשר וחלב, ועיקרי טעמם משום שהרבה פעמים נשאר בדפנות המדיח לכלוכי בשר וחלב בעין ובהדחת הכלים במים הרותחים נבלעים הממשות בכלים, וכן אין לסמוך לכתחילה על ביטול בשישים כי לפעמים יתכן שלא יהיה שישים במים, וכן מצד החומר הפוגם אין להתיר משום שיש חומרים שאינם פוגמים, וכן משום שיש מדיחי כלים שהחומר הפוגם מתערב רק לאחר שניתזים מים חמים על הכלים. אמנם בדיעבד כתב בספר פסקים ותשובות (סי' צה, סעיף יח) שנראה שיש להקל, משום שבד"כ יש במים שישים נגד הלכלוך וכן יש את החומר הפוגם, ועוד טעמים עיין שם. חומר של חמץ ולעניין חמץ מצאנו שהחמירו בכמה דברים יותר משאר איסורים, ולכן לעניין הסברא שבטל בשישים, מבואר בגמ' (פסחים ל) ונפסק להלכה בטוש"ע (או"ח סי' תמז, סעיף א) "חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו ובין בשאינו מינו במשהו אפ' בהנאה" [מדרבנן], (אמנם כתב הרמ"א שם "מיהו הכלים מותרים לאחר הפסח, ואין צריכים שבירה או הגעלה", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ד) משום שכל הכלים לאחר הפסח יהיה אינו בני יומן, ולא שייך לגזור אטו בני יומן, משום שהרי לאחר הפסח הכל מותר, ורק בפסח עצמו צריך לנקות את החמץ בעין), ומבואר שחמץ לא בטל בשישים אלא אוסר בכל שהוא. וכן מבואר בשו"ע (שם סעיף ד) "אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בשישים אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים", וכתב הרמ"א "ונוהגים כסברא ראשונה בתערובת שהוא לח בלח, מיהו בדבר היבש שנתערב אסור בפסח", [אמנם לעניין נותן טעם לפגם שהתערב קודם הפסח ,הסתפק הביאור הלכה ד"ה "ונתבטל בשישים" האם חוזר וניעור, אבל במשנ"ב שם ס"ק לט ובשער הציון אות קנב סתם להקל שאינו חוזר ונעור], ומבואר שלדעת השו"ע חמץ שהתבטל אינו חוזר וניעור, ולרמ"א חוזר וניעור. אמנם השו"ע (בסימן תמ"ב סעיף ד) כתב לגבי 'התריאק"ה' שאומרים שהחומץ שבו שחוזר וניעור, וביאר המשנ"ב (שם ס"ק כא) שזה משום שאחשביה עיין שם, אבל הרמ"א שם כתב "שיש חולקים ומתירים", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק כג) משום שלא אומרים שחוזר וניעור, והקשה המשנ"ב שזה סותר לרמ"א שהובא לעיל שסובר שאומרים שחוזר וניעור? ותירץ החזו"א (אור"ח ס' קיז ס"ק ה) שבחמץ שאינו ראוי לאכילה אם נתערב קודם הפסח לא אמרינן חוזר וניעור גם לרמ"א, (ועיין עוד בס' קיט ס"ק ב שתירץ בעוד אופן). מדיח כלים בפסח א"כ לעניין המדיח שהחמץ בעין שבו התבטל בשישים קודם הפסח, לדעת השו"ע יהיה מותר אבל לרמ"א אסור משום שהחמץ חוזר וניעור ואוסר במשהו, אמנם לחזו"א יהיה מותר גם לרמ"א. אבל כ"ז שאין החמץ ניכר בעין, אבל כשיש חמץ בעין מבואר בשו"ע (שם סעיף ג) ובמשנ"ב (שם ס"ק כב) לעניין חיטה בתרנגולת שלכו"ע אומרים שחוזר וניעור. וא"כ גם במדיח אם נישאר חמץ בעין וניכר לכ"ע חוזר ונעור. אמנם יש את הסברא השנייה שיש במדיח טעם פגום בחמץ בעין. מבואר בטשו"ע (שם סעיף י') "נותן טעם לפגם מותר גם בפסח", אבל הרמ"א שם כתב "ויש מחמירים, וכן נוהגים במדינות אלו, ובמקום שיש מנהג להחמיר – אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור". אמנם כתב המשנ"ב שם (ס"ק צז) שמכל מקום אם נפסד לגמרי עד שהוא עפר בעלמא אין בו איסור כלל משום שאינו נקרא הנאה דמפסיד המאכל, [וגם בזה כתב החזו"א (ס' קיז ס"ק ה) שאסור לכתחילה לערב וכן מבואר במשנ"ב (ס' תמב ס"ק מג) שאמנם דבר שניפסל מאכילת כלב מותר בהנאה אבל אסור באכילה משום שאחשביה]. אמנם אם אינו נפסד כ"כ מבואר במשנ"ב (סי' תמב, ס"ק א) שיש לבערו מביתו, ואפ' בכלי שני כמבואר ברמ"א (סימן תמז סעיף ג') שכתב "וטוב להחמיר בכלי שני אם היד סולדת בו" ובמשנ"ב (שם ס"ק כז) שאפ' בצונן כשיש באוכל סדקים, אבל יכול למכרו לגוי כמבואר במשנ"ב (שם ס"ק ק) אמנם הערוך השולחן (סימן תמז סעיף כא) סובר שאין צריך לבערו מביתו. ונראה שגם במדיח החמץ בדרך כלל נפסד לגמרי לאחר השטיפה עם הסבון (ואם לא נפסד והיה שם חמץ בעין לנוהגים כרמ"א שאוסר נטל"פ בחמץ, הכל נאסר ולמשנ"ב יש לבער את האוכל מביתו והכלים צריך להצניע כמבואר ברמ"א הובא לעיל). מסקנת הדברים: מי שהדיח כפיות של פסח במדיח חמץ נראה שיש להקל בדיעבד להשתמש בכלים ולאכול את המאכל, משום שכנראה היה במים שישים כנגד החמץ, וגם לדעת הרמ"א שתערובות חוזר וניעור בפסח, וכן לדעת השו"ע אם נישאר במדיח חמץ בעין, הרי כנראה שנפגם ממש שאינו ראוי למאכל כלב מחמת הסבון, שבזה לא אומרים שנותן טעם לפגם אסור בפסח גם לדעת הרמ"א כמבואר במשנ"ב (אמנם אם זה לא נפגם ממש לנוהגים כרמ"א הכל נאסר).