שאלה: קבוצת יהודים תושבי ארץ ישראל שטסו לחו"ל לפסח, האם הם צריכים לנהוג יו"ט שני. יש לציין שאין יהודים נוספים ששוהים שם מלבד הקבוצה הנ"ל. ומה הדין כאשר כן נמצאים יהודים תושבי חו"ל במקום? תשובה: יהודי תושב ארץ ישראל השוהה ביו"ט בחו"ל השולחן ערוך או"ח סי' תצו סעיף ג' (עפ"י אורחות חיים מעובדא דרמי בר חמא – חולין ק"י) פוסק: "בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני בישוב אפילו דעתו לחזור. וכל זמן שלא הגיע לישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן.." מבואר במשנ"ב שם ס"ק י' ד"ה "בישוב" וז"ל: "כתבו הפוסקים, דישוב נקרא ישוב של ישראל דווקא, וכל זמן שלא הגיע לעיר של ישראל אין צריך להתנהג כחומרי אותה המדינה. וכתבו עוד, דתוך התחום הוי כתוך העיר וצריך להתנהג כחומרי אותו מקום." ובשער הציון שם אות יד: "היינו בדעתו לחזור ומשמע דאפילו בפרהסיא, כיון דכל איסורו הוא רק מפני המחלוקת". בכף החיים שם ס"ק נג כותב כדברי המשנ"ב, דיישוב היינו יישוב ישראל דווקא, ומביא את המקור לזה מגדולי הפוסקים – רדב"ז כנה"ג, מג"א, אליה רבה, חמד משה ועוד עיי"ש. אך מדגיש דכ"ז כשדעתו לחזור, משא"כ כשאין דעתו לחזור – אפי' הגיע ליישוב עכו"ם אסור. (כמבואר בשעה"צ דלעיל) עפ"י הנ"ל, הרי שאותה קבוצת יהודים אין צריכים לנהוג ביו"ט שני – כאילו הם בארץ ישראל – ומותרים לעשות גם מלאכות בפרהסיה, כמבואר בשעה"צ הנ"ל. וכאמור – כל זה באופן שאין יהודים תושבי חו"ל בתוך התחום שלהם. אמנם יש בפוסקים (שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' עב) שכ' דבאופן שהדבר עלול להתפרסם – שעשה מלאכות ביו"ט שני, אסור הדבר משום חשש זלזול וחילול ה', וע"כ אוסר שם לקבוצת שוחטים יהודים לעסוק במלאכתם ביו"ט שני אף שאין ביניהם יהודים בני חו"ל. ולדבריו צ"ל שאף שהשעה"צ התיר עשיית מלאכה בפרהסיה, מ"מ יש לחלק בין המצבים. כאשר מתארחים במקום גם בני חו"ל בפוסקים דנו במקום נופש בחו"ל שאין גרים שם יהודים, אך שוהים במהלך החג אורחים, חלקם תושבי ארץ ישראל וחלקם תושבי חו"ל. ובכן בספר יו"ט שני כהלכתו פ"ג הע' לב מביא שדעת הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב לחלק, דאם נופשים באותו המקום יהודים גם בשאר ימות השנה, אזי חשיב המקום כישוב של יהודים ואסורים בני א"י בעשיית מלאכה. אך אם במהלך השנה לא נופשים שם יהודים, מותר לבני א"י לעשות מלאכה ביו"ט שני. ומבואר שם הטעם, דכיון שיודעים בני חו"ל שכשם שהם אינם קבועים שם כך גם שאר האנשים אינם קבועים, ויבינו שאלו שעושים מלאכה הם תושבי א"י.  באופן שיש ספק האם באים לשם יהודים במהלך השנה, דעת הגרש"ז אויערבך להקל, ואילו דעת הגרי"ש אלישיב להחמיר. כאשר גרים במקום יהודים באופן שגרים במקום יהודים, (ואף כשהם מועטים – כך מבואר בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ד סי' כד אות ב'. ואף כשאותם יהודים אינם שומרי תומ"צ – כך מבואר בס' יו"ט שני כהלכתו פ"ג הע' כא דלא חילקו חכמים בדבר, ועוד דיתכן שיחזור אחד מהם בתשובה ויחשוב שמותר לעשות מלאכה ביו"ט שני) הרי שמבואר בשו"ע (שהובא לעיל) שאסורים בני א"י בעשיית מלאכה. והיינו מלאכה שרגילין לעשותה בפרהסיה ואז אסור לעשותה אף בצינעא – כך נוקט המשנ"ב בס"ק ט'. הכף החיים ס"ק לג הביא מחלוקת גדולה בזה, ומצדד כהמשנ"ב – לאסור אף בצינעא. אמנם מלאכות שיש רגילות לעשותן בצינעא מבלי שאחרים מבחינים בכך, מבואר במשנ"ב בסי' תסח ס"ק יד שיכול לעשותן בצינעא. [יש בעניין זה פרטים רבים ואריכות גדולה בדברי הפוסקים בסי' תצו, לא נאריך בזה דבשאלה שלפנינו המדובר כשאין יהודים אחרים במקום.] מסקנה העולה לדינא • יהודי תושב ארץ ישראל ששוהה בחג בחו"ל, אם הוא מצוי במקום שבו דרים יהודים, עליו להימנע מעשיית מלאכות– גם אם עושה אותם בצינעא. • באופן שהוא נמצא במקום שלא גרים יהודים, (או שרק מתארחים בחג ולא במשך השנה – כמבואר בגוף התשובה) הרי שנוהג כאילו הוא בארץ ישראל, ומותר אף בעשיית מלאכות בפרהסיה. (יש בפוסקים שכתבו שמלאכות שעשויות להתפרסם כגון שחיטה, שיש להימנע מעשייתם.) (ובנוגע לעריכת ליל הסדר, יעויין בכף החיים בסי' תצו, ועוד עניינים רבים, כגון טלטול מוקצה המתבארים שם ובשאר הפוסקים בסי' הנזכר).