שאלה

ענין בגדים של נפטר.
האם מה שנוהגים לא להשתמש בנעליים של נפטר, זה בכל הנעליים או דוקא כשהיה לבוש בשעה פטירה? 

תשובה

בענין נעלים של נפטר ב"מ, מרן הרב זצ"ל לא חילק בסוגי הנעלים וכל ששייך למת נאסר משום סכנה אבל המיקל בשעת הדחק להשתמש בנעלים שלא היו עליו בשעת מיתה יש לו ע"מ לסמוך
ויהי רצון שיקיצו שוכני עפר ויבלע המוות לנצח.

מקורות

בשאלה זו יש לדון:
א. הנאה מבגדי מת. ב. בדברי הספר חסידים. ג. השיטות בכוונת ה"ספר חסידים".
א. הנאה מבגדי מת.
מבואר בגמ' ע"ז (כ"ט ע"ב) ובסנהדרין (מ"ז ע"ב) וכן פסק הטוש"ע יו"ד (סי' שמ"ט, סעיף א) "שמת ותכריכיו אסורים בהנאה, בין עובד כוכבים ובין ישראל ודווקא שהזמינם לצורכו ונתנם עליו, אבל בהזמנה לבד אפילו עשאם לצורכו לאחר שמת לא נאסרו, דהזמנה לאו מילתא, וכן נתנם עליו ולא הזמינם לכך בתחילה, עדיין לא נאסרו".
וכתב בתשובת "אבן שוהם" (סי' ל, מובא בפתחי תשובה שם) שמת ישראל אסור בהנאה מהתורה ,ובגוי מדרבנן (עיין שם למאי נפק"מ) ועיין בבית הלל שכתב שהנאה מעור המת תלוי בשני תירוצי התוספות (נידה, דף נ"ה ע"א, ד"ה "שמא יעשה שטיחים").
ומבואר בגמ' (ערכין ז, ע"ב) וכן פסק השו"ע (שם, סעיף ב) שנוי המת המחוברים בגופו כגון: פאה נכרית וכיוצ"ב אסורים כמו המת עצמו, וכתב שם הרמ"א "ודווקא שהם קשורים בשערות גופן, אבל אינם קשורים מותר, ולכן מותר לטול טבעות שבידם של מתים וכיוצ"ב", אבל הב"ח פסק שאפילו קלועים בתוכם, אם אינם קשורים למת מותרים.
אמנם בספר "בכור שור" (בחידושיו במסכת ע"ז דף כ"ט, ע"ב, מובא בפת"ש שם) כתב שלפי הרמ"א יוצא שיש לאסור טבעות שמהודקים בחוזק, אבל כתב שלא מצאנו בגמ' לאסור נויי המת כי אם בתכשיטים כעין גופו כגון: פאה נכרית, אך שאר תכשיטים לא נשמע בשום מקום ותו לא עדיפא תכשיטי כסף וזהב ממלבושי המת ופשוט שאפילו קשורים בו בשעת מיתה לא נאסור ולא נשמע מעולם מי שאוסר. ומסקנתו להתיר תכשיטי המת בצירוף שיטות הרמב"ם ועוד שהתירו אפילו שיער מת עצמו וסיים שיש להתיר "ולא להשחית ממונם של ישראל".
ומבואר בגמ' שם וכן פסק הטוש"ע (שם סעיף ב) אבל אם צוה שיתנו נוי גופו המחוברים בו לבנו או לבתו מותרים, אבל שערו ממש אפילו אם צוה אסור עליו בהנאה.
ומבואר בגמ' סנהדרין (מ"ח, ע"א) וכן פסק הטוש"ע (שם סעיף ג) אם היו אביו ואימו זורקים עליו כלים מצוה לאחרים להצילם או לא נגעו במיטה הנקברת עימו, אבל אם נגעו בו אסורים, אם הם של אותו שזורקן עליו, והוא שיזרקם על דעת שיקברם עימו, וכתב הש"ך (שם ס"ק ח) המצע שמניחים על המת או הכר והכסת שנותנים תחת מראשותיו או סדין או טלית שפירסו על הארון או על המיטה אינו נאסר היות ולא נתכון לקבור אותו בזה.
מבואר א"כ שמעיקר הדין אמנם מת ונויו המחוברים בו או כלים או בגדים שזרקו עליו ודעתו לקבור בו נאסרים בהנאה, אבל שאר בגדים כבר כתב ה"בכור שור" שלא נשמע מעולם מי שאוסר.
ב. בדברי הספר חסידים.
אמנם בספר חסידים (סי' תנ"ד) כתב וז"ל "לאחד ניתנו לו מנעלים של מת ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך, אלא תמכרם לנכרי שלא יבוא לידי סכנה שום יהודי ויתן המעות לעני.
מבואר בספר חסידים שיש סכנה בלבישת נעלי המת, וכן פסקו בגשר החיים (פרק ח, ז) וכן מרן הרב זצ"ל בספר צרור החיים (עמוד 123).
ג. השיטות בכוונת ה"ספר חסידים"
כתב המקור חיים (על הספר חסידים) שכל האיסור הוא דווקא מנעלים שלבשם בשעה שמת, אך סתם מנעלים שהיו שייכים לו אינם נאסרים, וכעין זה פסק בגשר החיים (פרק ח אות ז הערה 2), שכל ההקפדה היא רק בנעליים שנעל בעת חוליו, ובפרט בפטירתו, אבל מה שנעל כשהיה בריא ובפרט אם לא נעלם שלושים יום קודם שנפטר אין חשש, (משום שכתב בספר וילקט יוסף שהמקור של הס"ח הוא הגמ' בברכות נז שאדם הרואה בחלום מת שלוקח נעליו אינו סימן יפה לו וא"כ יש לומר שאם עבר שלושים יום אין דעתו עליהם) וכן פסק בשבט הלוי (ח"ד, סי' קנ"ב) שרק נעלים שנעל בשעת מיתה אסורים. וכתב שקבלנו מגאונים וצדיקים שכל מה שאפשר לפרש בס"ח שיהיה פחות חידוש ופחות מתנגד להלכה עלינו לפרש, וכתב שרגיל לומר שעכ"פ יתן את הנעלים לעניים.
המשנת אברהם (על הס"ח) הביא ספר משמרת שלום שכתב בשם ספר עצמות יוסף. וכן כתב בספר מקור חסד, שאולי יש לומר שיש טעות סופר בס"ח ויש לגרוס "של מתה". וכוונתו לגמ' בחולין (צד) וכן פסקו בטוש"ע (חושן משפט סימן רכח סעיף ז') שיש איסור למכור נעלים של בהמה מתה אם הקונה חושב שזה של בהמה שחוטה, ומובא בגמ' שם שני טעמים, או משום של בהמה שחוטה העור של הנעלים יותר חזק ויש בזה אונאה לקונה, או משום סכנה שאולי נהרגה הבהמה ע"י נחש וארס הנחש יעבור לאדם, וזה כוונת הס"ח שכתב שיש סכנה בדבר אבל יכול לתת לנכרי משום שמבואר בגמ' בשבת (פו ע"ב) שהגוף שלהם שונה וחזק משל יהודי משום שאוכלים שקצים ורמשים ולכן לגוי זה לא יזיק, אמנם המשנת אברהם דוחה פירוש זה שאין משמע כן מפשטות הס"ח, וכן משום שכמו שלא מקפידים בזמנינו על מים מגולים משום שלא מצויים נחשים א"כ לא מסתבר לחוש שמתה הבהמה מנחש, ובפרט שבזמנינו שמעבדים את העור הארס עובר ולא מזיק, (ועיין שם שביאר טעם לס"ח משום שנעל אין לו שם מלבוש ולכן שייך בו מיתה משא"כ שאר מלבושים, ועיין עוד בדברי סופרים פרק י"ח הערה לג).
מסקנת הדברים:
בענין נעלים של נפטר ב"מ, מרן הרב זצ"ל לא חילק בסוגי הנעלים וכל ששייך למת נאסר משום סכנה אבל המיקל בשעת הדחק להשתמש בנעלים שלא היו עליו בשעת מיתה יש לו ע"מ לסמוך
ויהי רצון שיקיצו שוכני עפר ויבלע המוות לנצח.