שאלה

מה הדין באדם שמקפיד על שמירת שבת וכשרות ונכשל באכילת איסור, וחבירו מזמינו להיות עד
בחופה?

תשובה

אדם שאכל דבר איסור, וידע שהוא אסור ולמרות זאת אכלו, לתאבון או להכעיס, הרי שנפסל לעדות
ואפילו בפעם אחת. (ואם אכל איסור דרבנן הרי שפסולו מדרבנן.) ואומנם ישנה מחלוקת באחרונים
באופן שלא העידו עליו, אלא יודע מרת נפשו שאכל דבר איסור, האם נפסל בכך. וודאי שאין להקל
להיות עד, אלא יעשה תשובה כדת וכדין (היינו חרטה וידוי ועזיבת החטא וכן שיבוא שוב דבר עבירה
שבו נכשל בעבר ויעמוד בנסיון, או שיקבל ע"ע בפני ג' אנשים שלא יעשה עוד) שאז אינו בגדר "רשע"
וה"ה כשר לעדות. (וכאמור באופן זה שהפסול הוא ע"י עצמו, הרי שנאמן לומר ששב בתשובה וא"צ
שב"ד יאשרו זאת.)
ואגב אזכיר מה ששמעתי מהרב דוד שבתאי שליט"א שמו"ר הרב אליהו זצ"ל היה מורה לעדים
בחופה שיהרהרו בתשובה.

מקורות

פסול רשע לעדות
איתא בגמ' (סנהדרין כ"ז.) "רשע פסול להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע, כלומר, אל תשת רשע
עד", ונפסק בשו"ע חו"מ סי' לד סעיף א'.
גדר רשע
השו"ע שם בסעיף ב' ע"פ הגמ' (שם) כותב: "איזה רשע, כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות,
שאין בה מלקות פסול מדרבנן". ואצ"ל אם חייבים עליה מיתת ב"ד, ל"ש אם עבר לתיאבון ל"ש אם עבר להכעיס: הגה – עבר עבירה
ממשיך השו"ע שם בסעיף ג': "היתה העבירה שעבר מדרבנן פסול מדרבנן: הגה – וי"א בדבר
מדבריהם בעינן שעבר משום חימוד ממון".
תנאי נוסף לפסול העד באיסורי דרבנן מבואר שם בשו"ע בסעיף כג וז"ל: "הפסול מן התורה שהעיד
עדותו בטלה אע"פ שלא הכריזו עליו.. והפסול מדבריהם, העדות שהעיד קודם שהכריזו עליו כשירה".
(ואומנם משמע דלכתחילה אין להעמידו עד אף שלא הכריזו עליו).
עוד מצריך השו"ע שיכיר בכך שעובר עבירה, וז"ל בסעיף ד' "קוברי המת ביו"ט ראשון כשרים אפילו
נידו אותם ושנו בדבר כשרים מפני שהם סוברים שמצוה הם עושים ושלא נידו אותם אלא לכפרה:
רמ"א – וה"ה בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכוח טעות".
אדם שמעיד על עצמו שעבר עבירה
בשו"ע שם בסעיף כד מבואר דפסול של עובר עבירה הוא ע"פ עדים שראוהו בקלקלתו. (ומבואר
דבדבר שלא ידוע לכל שאסור, וכגון שקושר או מתיר בשבת, הרי שצריכים להתרות בו, משא"כ בדבר
שאיסור ידוע לכל הרי שנפסל אף ללא שהתרו בו.)
ממשיך שם השו"ע בסעיף כה וז"ל: "אין אדם נפסל לעבירה על פי עצמו אלא על פי עדים שיעידו עליו,
שאין אדם משים עצמו רשע". ובסמ"ע שם בס"ק נט מבואר דהטעם הוא משום דאדם קרוב אצל
עצמו.
וא"כ בנד"ד שאין עדים המעידים עליו, א"כ לכאורה הרי יכול להעיד! (ואומנם כתב שם הרמ"א דאין
עושין אותו עד לכתחילה.)
אלא שהפתחי תשובה שם בס"ק א' מביא שדנו האחרונים באדם שיודע בעצמו שעבר עבירה
הפוסלתו לעדות, האם יכול להעיד. (דאף דכלפי ב"ד אין להם לפוסלו משום דאדם קרוב אצל עצמו,
מ"מ הוא כלפי עצמו יודע שהוא רשע, ואולי עליו להימנע מלהעיד.) ואביא בקצרה עיקרי השיטות בזה
המובאים בפת"ש.
ברע"א כתב בשם החוות יאיר שאם הוא יודע שהוא רשע אסור לו להעיד, ונראה כוונתו באופן שלא
ביקשו ממנו להעיד, דאם ביקשו ממנו להעיד מסתפק החו"י עצמו דשמא אם לא יבוא להעיד הרי
שעובר על "ואם לא יגיד". (ואומנם בנד"ד שאין מבקשים ממנו להעיד על דבר שראה אלא שהחתן
רוצה שיהיה עד בחתונתו ויכול למצוא מישהו אחר, הרי שלכאורה אינו עובר ב"אם לא יגיד".) באורים
מסיק (סי' כ"ח ס"ק ג') שאם פסול מחמת קורבה לא ילך, ואם פסול מחמת עבירה או מחמת נגיעה
ילך, ובנה"מ (שם בחי' ס"ק ב') חולק וטוען שגם בפסול מחמת נגיעה לא יעיד, והוכיח כן מהגמ'
(שבועות ל"א.) "היה טוענו מנה ע"פ ע"א וכפר בו, לא יאמר לאחד בוא עימי ונעידנו ונוציא גזילה
מתחת ידו, ובקצה"ח (שם ס"ק ח') בשם אחיו כתב שנראה שכל שאין הבי"ד יודעים די בכך שהוא
מתחרט כעת ורוצה לשוב בליבו, אכן אם אינו מתחרט באמת, אסור לו להעיד וגם אינו עובר משום
"לא יגיד" כיון שהוא פסול באמת.
ולמעשה ודאי דאין לו להעיד דס"ס יש אחרונים הפוסלים אותו. (משפט הכתובה פרק נב סעיף ה'.)
עובר עבירה החוזר בתשובה
הדבר ברור שמי שעשה עבירה שנפסל בעקבותיה לעדות, שאם יחזור בתשובה הרי שכבר אינו בגדר
רשע וממילא כשר שוב להעיד.
גדרי התשובה ידועים, וידוי, חרטה וקבלה לעתיד.
בסנהדרין כה: ובשו"ע שם מסעיף כט ואילך מתבארים פרטים נוספים בעניין התשובה והכלל העולה
שב"ד צריכים לראות שבעל העבירה אכן חזר בתשובה. (ולדוגמא מבואר בסעיף ל' "מאימתי חזרת
המשחקים בקוביא, משישברו פספסיהם.. ובכל עבירה כפי עניינה)
ואומנם מבואר במהרי"ט (חו"מ סימן צ') דכשהפסול לא נודע לבי"ד על פי עדים, אלא שהאדם עצמו
בתשובה, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכן הוא בקצות החושן בשם אחיו (הובא לעיל). יודע שעשה עבירה, א"כ ברגע שחזר בתשובה הרי שכשר לעדות ולא צריך שב"ד "יאשרו" שחזר
ובגדר התשובה בעינן שיבוא שוב דבר עבירה שבו נכשל בעבר ויעמוד בנסיון, או שיקבל ע"ע בפני ג'
אנשים שלא יעשה עוד.(יעויין בספר משפט הכתובה פרק נב סעיף יח שהאריך בזה.)
מסקנה העולה לדינא:
אדם שאכל דבר איסור, וידע שהוא אסור ולמרות זאת אכלו, לתאבון או להכעיס, הרי שנפסל לעדות
ואפילו בפעם אחת. (ואם אכל איסור דרבנן הרי שפסולו מדרבנן.) ואומנם ישנה מחלוקת באחרונים
באופן שלא העידו עליו, אלא יודע מרת נפשו שאכל דבר איסור, האם נפסל בכך. וודאי שאין להקל
להיות עד, אלא יעשה תשובה כדת וכדין (היינו חרטה וידוי ועזיבת החטא וכן שיבוא שוב דבר עבירה
שבו נכשל בעבר ויעמוד בנסיון, או שיקבל ע"ע בפני ג' אנשים שלא יעשה עוד) שאז אינו בגדר "רשע"
וה"ה כשר לעדות. (וכאמור באופן זה שהפסול הוא ע"י עצמו, הרי שנאמן לומר ששב בתשובה וא"צ
שב"ד יאשרו זאת.)
ואגב אזכיר מה ששמעתי מהרב דוד שבתאי שליט"א שמו"ר הרב אליהו זצ"ל היה מורה לעדים
בחופה שיהרהרו בתשובה.