שאלה

יהודי שיש לו בית מרקחת עם שותף לא יהודי, כיצד עליו לנהוג בפסח? ולאחר הפסח?

תשובה

ישראל שהוא שותף עם גוי בבעלות על בית מרקחת, ימכור לו קודם הפסח את חלקו בתרופות המכילות חמץ הראויות לאכילה, וכל הרווחים שנכנסו ממכירות תרופות אלו בפסח, לא יהנה כנגדם (וגם לא ישתמשו בכסף זה להשקעה חוזרת בעסק, דסו"ס נמצא שנהנה מזה, אלא יפרע לגוי את הרווח שעלו ממכירות אלו). אמנם יכול לכסות ההוצאות כנגד תרופה זו(כגון מחיר הקרן), דזה לא נחשב לרווח.
באופן נוסף ניתן לומר, שימכור את כל החמץ לשותף, וגם יתנה עמו דכל ההכנסות מכלל המכירות בשבוע של פסח, יהיו של השותף הגוי, וכנגד זה כל ההכנסות בשבוע אחר יהיו ליהודי.(במקרים של שיש הרבה מכירות של תרופות חמץ, ויותר הפסד אם לא יקח הרווחים האלו, אזי שזה פתרון יותר טוב).
וכלפי התרופות שמכילות חמץ שנפסל מאכילת כלב, יכול למוכרם בפסח ולהנות מדמיהם, ולא צריך למוכרם לגוי.
והתרופות שהם בגדר חמץ נוקשה, ימכרם גם לשותפו הגוי, ומ"מ מותר לו ליטול כנגדם ולהנות כנגדו.

מקורות

בס"ד

שאלה: יהודי שיש לו בית מרקחת עם שותף לא יהודי, כיצד עליו לנהוג בפסח?
תשובה:
הקדמה
מצוות עשה מהתורה לבער את החמץ לפני פסח, שנאמר (שמות יב, טו): "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם".
מי שלא השבית את החמץ מביתו עד חצות יום י"ד בניסן, עובר על כל רגע ורגע שהוא משתהה מלבערו בביטול מצוות עשה של השבתת החמץ (מ"ב תמג, א). וכן בשבעת ימי הפסח עובר על "בל יראה ובל ימצא"(שמות, יג, ז).
בגמ' בפסחים (דף ה, ב) מבואר דאם החמץ לא שייך ליהודי אלא לגוי, וגם אין ליהודי אחריות על החמץ, אין איסור שיהיה ברשותו של היהודי, שנאמר "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ". אבל כאשר היהודי קיבל עליו אחריות, הרי הוא כשלו, וחל עליו איסור, וזה נכלל באיסור "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב, יט), אפילו שהחמץ אינו בבעלותו.
הספקות ההלכתיות בתרופות בפסח
הנה תרופה שמכילה חמץ, ואין טעם החמץ פגום, הרי שפשוט שנחשב לחמץ ממש.
הספק הוא איך לדון תרופות המכילות חמץ שנפסל מאכילת כלב, או שחלק מהרכיבים הם חמץ, אך אינם חלק מהותי בתרופה.
ולכאורה הם נחשבים כחמץ שנפסל מאכילת כלב דמותר להשהותו ולהנות ממנו (שו"ע תמב, סע' ב), או כחמץ נוקשה, דהיינו חמץ שלא החמיץ לגמרי או שמתחילה איננו ראוי לאכילה רק בשעת הדחק. ודעת רוב הראשונים שאיסורו מדרבנן וכן כתבו הפוסקים (מג"א או"ח סימן תע"כ סק"א, ובסימן תמ"ז סק"ח, והגר"א בדעת השו"ע סוס"י תמ"ז).
אחשביה לשם רפואה
אלא דיש לדון בזה מדין 'אחשביה', דאע"פ שנפסל מאכילת כלב, הרי בזה שאוכלו מראה שבשבילו כן נחשב לאוכל.
וכתב היד אברהם (יו"ד סי' פד סי"ז) דמ"מ מותר דמכיון שאינו אוכלו אלא לשם רפואה אין הוא מחשיבו כאוכל, (וכ"כ בשו"ת כתב סופר או"ח סימן קיא, אגרות משה ב צב, מנחת שלמה מהדו"ת סימן סח ועוד), אך בשו"ת שאגת אריה (ס"ס עה) כתב שאף אם אוכלו לשם רפואה 'אחשביה' לאוכל ולפיכך אסור לחולה שאין בו סכנה לאוכלו.
ותרופה שאינה ראויה לאכילה שמעורב בה חמץ רק כדי לדבק את התרופות (כגון בגלולות שהחומר המדבק אותן עשוי מעמילן חיטה) כתב החזו"א (קטז ח) שמותר אף לחשאיב"ס, ואין אומרים כאן 'אחשביה' מכיוון שדעת האוכל אינה לשם אכילת החמץ המדבק, אלא לשם נטילת התרופה.
ולענין דינא דעת מורנו הגר"מ אליהו זצ"ל (שו"ת מאמר מרדכי, ח"ג סי' ז) שאם לא מצא תרופה כשרה לפסח, יצפה התרופה בקפסולה ויבלע, כך שגם אם יש חלק חמץ ממותק אינו נהנה ממנו כלל.
אכן תרופות שאינן עומדות ללעיסה כלל אלא לבליעה כגון גלולות של תרופה מרה כתב הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה ח"א סימן יז) שמותר אפילו לחשאיב"ס לקחתם כיון שנחשב הדבר כלא דרך אכילה.
(אמנם מצינו בשו"ת שואל ומשיב) מהדו"ק א, קמא( לגבי שמן למאור המיוצר מדגן שמעורב בו רעל הגורם לכך שאינו ראוי לאכילה ושתיה אלא למאור בלבד, וכתב כי דין "אחשביה" נאמר גם בהנאה כשמשתמש בחמץ שאינו ראוי למאכל במטרה ליהנות ממנו, ולכן אסור להשתמש בשמן זה, כי "מחשיבו" כשמשתמש בו. ואמנם בספר שערים מצוינים בהלכה הקשה על השואל ומשיב שדבריו נסתרים מפסק השו"ע שהתיר להשתמש בדיו שמעורב בו חמץ (סי' תמב, סע' י'), ולכאורה הוא הדין שמן למאור שמעורב בו חמץ, צריך היה להיות מותר, ואכמ"ל.)
רפואה מאיסור
ומ"מ בתרופות שאינם חמץ גמור, סו"ס האיסור שבהם לכאורה אינו אלא מדרבנן (דגם מדין 'אחשביה', זה רק איסור דרבנן), ולפי זה יש גם סניף להקל בתרופות הנ"ל מהא דנפסק בשו"ע (יו"ד סימן קנ"ה סעיף ג') שכל איסור מדרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה. אלא דהרמ"א הוסיף ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור הואיל ואין בו סכנה, והטעם כתב הר"ן (ע"ז, ט.) "ומיהו לענין אכילה אין לנו, דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם במקום שאין סכנה".
אמנם יש שרצו להקל עפ"י דעת המג"א (באו"ח סימן שכ"ח) בשם תשובות הרמ"א להתיר סתם יינם גם לחולה שאי"ב סכנה. ומה שהרמ"א (ביו"ד סימן קנ"ה) החמיר אפשר שהוא רק ביין נסך משום חומרא דע"ז וגם אסור בהנאה.
ומ"מ כל הנ"ל הוא לגבי מי שצריך ליקח התרופות. אולם לגבי בעלות על התרופות כגון בעל בית מרקחת, אזי מצד התרופות שהחמץ בהם הוא חמץ שנפסל מאכילת כלב, לכאורה אין בעיה גם להשהותם ולסחור בהם, דהא מותרים הם בהנאה.
אלא כלפי התרופות שהם חמץ נוקשה, או תרופות שיש בהם חמץ ממש אזי בזה לכאורה היה אסור להחזיקם.
אלא דיש בזה ענין פקוח נפש, כלפי אנשים שיכולים להצטרך לתרופות בחג, באופן של פיקוח נפש. וכתבו האחרונים דימכור התרופות עם החמץ לנכרי (ויש כאלו שמתנים כן במכירה, דאם יצטרך למכור יוכל ליטול משם, ואח"כ יבוא עמו חשבון), ואם יבוא אדם שצריך לתרופות אלו מותר למכור לו, ואחרי פסח ישלם לגוי על החלק שמכר.
ולענין ליטול רווח ממכירה זו, איתא בספר אשרי האיש (פכ"ח את י"א) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל דהגם שכל מיני החמץ שבבית מרקחת מכורים לנכרי ואין היהודי אלא כשליח מן הנכרי לגבות דמיהם, מכל מקום כיון שלאחר הפסח ימכור הנכרי בחזרה ליהודי את החמץ וריווח זה ישאר אצל היהודי, לכן ראוי לכל רוקח ירא שמים שלא למכור אלא במחיר הקרן.
חמץ בשותפות עם גוי
אמנם כל זה הוא בכה"ג שבעל הבית מרקחת הוא יהודי, אולם בנידון דידן שיש שותפות עם גוי על הבית מרקחת הרי שהדין קל יותר:
ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות נשאל רש"י (תשובות רש"י סי' קיא) גבי ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות האם מותר לומר לגוי טול אתה של פסח ואני אטול אח"כ, והשיב שיתנה קודם הפסח ויטול דמים מאותו שבוע.
ובהגהות מיימון (פ"א שם) ביאר דאינו דומה לשותפות ישראל וגוי בשבת, שאסור שיאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני בחול, ורק אם התנו מתחלה כשנשתתפו מותר.
משום דלגבי שבת מבואר (ע"ז כב.) שכל הטורח שטורחים בשדה לאמצע הוא ונראה כטורח בשביל ישראל, אבל הכא כיון שנטל את הדמים מתחלה מותר.
אבל המרדכי (ע"ז סי' תתח) כתב בשם הר"ם שמותר להתנות קודם הפסח, ולא הזכיר שצריך ליטול דמי אותו שבוע דווקא קודם הפסח.
וכן פסק השו"ע להלכה (סימן תנ, סע' ג) "ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות אומר לגוי קודם הפסח טול אתה של פסח ואני אטול אח"כ".
הט"ז (סק"ב) הקשה מדוע אם אומר לו טול אתה של פסח וכו' מועיל, הרי סו"ס נהנה מחמץ של פסח במה שלוקח בעד שבוע שאחר הפסח כל השכר אפילו חלק הגוי בעד מה שהגוי לקח את חלקו בשבוע של פסח, ושונה מתנאי שנעשה בשבת ששם בשעת עשיית השותפות לא הוי לישראל מעולם חלק בשכר זה, אך כשהתנו קודם הפסח כבר יש לגוי חלק בכל שבוע וגם לישראל יש חלק בכל שבוע, נמצא שיש דמים לחמצו של ישראל.
לכן כתב שרק אם אומר לו ואני אטול אח"כ דמים נגד הככר שנטלת מותר, שחשוב כאומר שאינו רוצה להשכיר תנורו למלאכה לפסח רק בעד דמים.
והמקור חיים כתב דמיירי כשאומר לו טול אתה שבוע זה של פסח את התנור בין יהיה בו בין לא יהיה בו ואני אטול שבוע שלפניה או שאח"כ מה שיזדמן לי, דזה מותר דחולקין הזמן ואין לזה על זה כלום. אבל כשאומר לו טול אתה הכיכרות מה שיהיה בפסח ואני אטול כסכום זה אחר כך א"כ נח לו בככרות שבתנור שאם לא יהיו ככרות נמצא שהגוי לא יתן לו כלום לאחר הפסח א"כ התנור זוכה לו את החמץ.
נמצאנו למדים דגם בכה"ג שיש לישראל שותף גוי, אמנם יכול למכור לו את חלקו בתרופות שהם חמץ בעין, אמנם מ"מ אסור לישראל להנות כנגד החמץ שנמכר בפסח (ויש להעיר דכיסוי ההוצאות של תרופה זו (כגון מחיר הקרן) אינו נחשב כרווח, ולכן יכול לכסות ההוצאות באופן יחסי במה שנכנס ממכירות אלו). דדוקא במקרה של השכרת התנור, דיכול לומר שנוטל דמי השכרת התנור, או שנוטל זמן שכירות התנור. אולם בנידון דידן, דהרווח הוא ממכירת החמץ ממש, אזי לא יכול ליטול כנגדו, דנמצא נהנה מהחמץ.(עיין משנ"ב סימן תנ, סק"ו)
אמנם אפשר לומר דגם בנידון דידן, יכול להתנות עם הגוי דבשבוע של פסח הגוי יקבל את כל ההכנסות מכלל המכירות, והיהודי יקבל את כלל ההכנסות בשבוע אחר. ולא דווקא כנגד המכירות של החמץ. דבזה לא נהנה כנגד החמץ, אלא כנגד הזמן, כתירוצו של המקור חיים, דחולקין הזמן ולא החמץ.
ואין חילוק בזה אם השותף הגוי נוטל משכורת (דהיינו שחוץ מהשותפות בבעלות על העסק, הוא גם עובד בעסק) או שהוא רק שותף.
העולה למעשה:
ישראל שהוא שותף עם גוי בבעלות על בית מרקחת, ימכור לו קודם הפסח את חלקו בתרופות המכילות חמץ הראויות לאכילה, וכל הרווחים שנכנסו ממכירות תרופות אלו בפסח, לא יהנה כנגדם (וגם לא ישתמשו בכסף זה להשקעה חוזרת בעסק, דסו"ס נמצא שנהנה מזה, אלא יפרע לגוי את הרווח שעלו ממכירות אלו). אמנם יכול לכסות ההוצאות כנגד תרופה זו(כגון מחיר הקרן), דזה לא נחשב לרווח.
באופן נוסף ניתן לומר, שימכור את כל החמץ לשותף, וגם יתנה עמו דכל ההכנסות מכלל המכירות בשבוע של פסח, יהיו של השותף הגוי, וכנגד זה כל ההכנסות בשבוע אחר יהיו ליהודי.(במקרים של שיש הרבה מכירות של תרופות חמץ, ויותר הפסד אם לא יקח הרווחים האלו, אזי שזה פתרון יותר טוב).
וכלפי התרופות שמכילות חמץ שנפסל מאכילת כלב, יכול למוכרם בפסח ולהנות מדמיהם, ולא צריך למוכרם לגוי.
והתרופות שהם בגדר חמץ נוקשה, ימכרם גם לשותפו הגוי, ומ"מ מותר לו ליטול כנגדם ולהנות כנגדו.