שאלה

מה הדין קדירה (בחו"ל) שבישלו בו תבשיל עם תבלינים שיש בהם ספק אם הורמו מהם
תרומות ומעשרות (שנקנו בארץ בלי הכשר)?

תשובה

הנה כפי שנתבאר ישנם כמה חששות בדבר:
אם התבלינים הם תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, אזי פטורים מתו"מ, ולענין ערלה בפשטות לא שייך בהם וכלפי חשש שביעית לכאורה מהני רוב.
וגם אם כן קיימים החששות דלעיל (כגון בתבלינים שנאכלים בפני עצמם, ותבלינים ששייך בהם ערלה, וחייבים ברו"מ, ויש בהם קדושת שביעית וכו') מ"מ לכאורה ניתן לסמוך על 'כל דפריש מרובא פריש', וממילא נראה לומר דאין צורך להגעיל את הכלי.

מקורות

הנה יש לפרוט את הסוגיות הנוגעות בשאלה בקצרה.
חיוב תרומות ומעשרות בתבלינים
הגמ' (יומא פא:) מחלקת בין פלפלין יבשים שאינם נחשבים כאוכל (לענין יוה"כ, ואינם פרי לענין ערלה), לבין פלפלין לחים שנחשבים כאוכל. והטעם משום דפלפלין לחין "חזי למיכל" (רש"י שם) לעומת היבשים שאינם ראויים למאכל בפני עצמם.
תוס' שם (ד"ה שהפלפלין) ועוד ראשונים מקשים סתירה מהגמ' בעירובין (כח ע"א):
"גרגיר… זרען לזרע מתעשרין זרע וירק. למאי חזי? אמר ר' יוחנן שכן ראשונים שלא היה להן פלפלין – שוחקין ומטבילין בו את הצלי".
ומבואר בגמ' שאף פלפלין יבשים חייבים במעשר?
תוס' מתרצים בב' אופנים.
א – לאחר שיבשו את הפלפל הוא אינו ראוי לאכילה כמו שהוא, ואם הוא טחון כעפר ומוסיפים אותו לתבשיל כדי לתת טעם בתבשיל, הוא פטור מתרומות ומעשרות. אך אם גבלו אותו במים ומטבילים בו צלי (דהיינו שנאכל כלפתן), הוא חייב בתרומות ומעשרות, כיון שהוא נחשב אוכל.
ב – פלפל יבש שאי אפשר לאוכלו כמו שהוא לבד, אף שהוא מגובל במים ומטבילים בו צלי, פטור מתרומות ומעשרות.
העולה דלפי שני תירוצי התוס', תבלין שנאכל כמות שהוא, כגון בצל וקפלוט – חייב בתרו"מ. ותבלין שמשמש רק לטיבול, פטור מתרו"מ. ונחלקו בתבלין שלא נאכל כמו שהוא, אך נאכל ע"י גיבול במים כלפתן.
מצינו חילוקים נוספים בדברי הראשונים בענין התבלינים (רמב"ן, רשב"א, תוס', ותוס' הראש ד"ה אינו חושש (חולין ו ע"א), תוס' ר' יהודה חסיד ברכות לו ע"ב ד"ה ללמדך) ונביא חלקם:
– מה שכתוב "חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר" – לצדדים קתני, וחושש בתבלין רק משום שביעית אך לענין מעשר, תבלין פטור לגמרי.
– הריטב"א (נדה נ. ד"ה כל) מחמיר יותר וסובר, שגם תבלין שנטחן עד שהם דק, למרות שברגע זה לא ניתן להגדירו כמאכל, מכל מקום אם היה שלב בו הוא התחייב במעשר, לא פקע ממנו החיוב.
מצינו א"כ כמה דעות בראשונים לענין חיוב תבלינים בתו"מ:
– תבלינים שהיה שלב שבו היו ראויים לאכילה בפנ"ע, אע"פ שעכשיו אינם ראויים בפני עצמם, חייבים בתו"מ (ריטב"א).
– תבלינים פטורים ממעשר (תוס' וראשונים בחולין).
– תבלין שנאכל כמות שהוא, כגון בצל וקפלוט – חייב בתו"מ. ותבלין שמשמש רק לטיבול, פטור מתור"מ. ונחלקו בתבלין שלא נאכל כמו שהוא, אך נאכל ע"י גיבול במים כלפתן.
להלכה נקטו רוב הפוסקים שרק תבלין שנאכל חייב במעשר (כגון: בצל, שום וכדומה). ותבלין שאינו נאכל ועשוי רק לטעם, פטור מתרו"מ – חזו"א (מעשרות סי' א ס"ק כד), הגר"נ קרליץ (מפרי הארץ ח"ד עמ' קלד).
לגבי תבלין שלא נאכל בפני עצמו, אבל נאכל באופן של טיבול (לפתן) או מירוח. בזה נחלקו הראשונים, ולענין מעשה, כתב החזו"א שיש להפריש מהם תרו"מ. אמנם ר' חיים קנייבסקי (דרך אמונה הל' תרומות פ"ב ציון ההלכה אות קז') למד בדעת החזו"א, שההפרשה בכה"ג היא לחומרא מכח הספק, ולכן אין לברך על הפרשה זו.
ולענין עלי תה בחיובם בתרו"מ, הנה דעת מו"ר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל (שו"ת מאמר מרדכי ח"ב סימן כו') דעלי תה חייבים בתרו"מ, והטעם הוא שעלי תה שונים מתבלינים, שכן תבלינים נותנים אמנם טעם בתבשיל אך הם רק מצטרפים לשאר הדברים שבתבשיל, לעומת זאת הטעם שבעלי תה הינו כולו רק מחמת עלי התה ולכן יש לחייבם בתרו"מ.
וא"כ בנידון דידן הרי זה תלוי בסוג תבלינים שהשתמשו: אם זה תבלינים שלא נאכלים בפנ"ע, הרי שלא שייך בהם כלל חיוב תרו"מ. ואם זה תבלינים שכן נאכלים בפנ"ע הרי שחייבים בתו"מ.
ערלה
הנה דין ערלה נוהג רק בעץ, דכתיב "ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא י"ט, כ"ג) וממילא לגבי כל התבלינים הנעשים מירקות וכדומה, לא שייך חשש זה.
כלפי תבלינים הנעשים ממין החייב בערלה, הנה כפי שנתבאר לעיל לעניין תרו"מ דתבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם אינם חייבם, כן הוא הדין גם כלפי דין ערלה (חזו"א ערלה סי' לט).
ולגבי עלי העץ, כגון עלי תה:
הנה פסק השו"ע (יו"ד סי' קח סעי' ו-ז) "שק של פלפלין וזנגביל שמשימין בקנקני יין נסך מותר להריח בהם, אבל לבשמים דהבדלה אסור, בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם וערלה אסור להריח בהם", ומוכיח מכאן מו"ר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, דחזינן שיש איסור להריח בבשמים שנעשו מערלה, אע"פ שאינם פרי העץ אלא עלים. וא"כ יש לדון מכאן לעלי תה וכלשון הרב (שו"ת מאמר מרדכי ח"ב סימן כו') "יש להחשיב את העלים כפרי של העץ ולכן אם הצמחים הינם רב שנתיים יש לאסור את השימוש בעלים במשך שלוש שנים מפני איסור ערלה וחייב להפריש מהם תרו"מ".
וממילא בנידון דידן שמדובר בתבלינים הרי שלכאורה אין מקום לחשוש מצד ערלה.
שביעית
הנה מצינו מח' לגבי איסור ספיחין בתבלינים. יש שהקילו בירקות שמהם עושים תבלינים, שאין בהם דין ספיחין, אף שקדושים בקדושת שביעית, מכיון שהם צמחים רב שנתיים. (כך הובא בכרם ציון הלכות פסוקות פרק ט ס”ק א מהגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל רבה של ירושלים). אולם בשו”ת אור לציון (שביעית פרק ה) כתב להחמיר בזה לכתחילה, וזאת משום שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין, וכל שהוא מין אדמה דינו כירק שיש בו איסור ספיחין, וסבר שאין להקל בזה אלא לילד קטן או לחולה הזקוק לכך.
ומ"מ מידי ספק לא יצאנו.
קדושת שביעית שמור ונעבד
הנה פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק ה, הל' כב) "הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל אם בטל טעמן הרי אלו מותרין לכל דבר ואם נשאר בהן טעם עדיין הם בקדושת שביעית". ומבואר דנוהג בתבלינים קדושת שביעית, וממילא מצווה להפקירם, ואסור לקוטפם כדרך כל השנים, אסור לסחור בהם, אסור לאבדם, וחובה לבערם בזמן הביעור.
ואם כן בנידון דידן, הרי שיש לחשוש שנעשו בהם מלאכות האסורות בשמיטה, ולדעת הרבה פוסקים תוצרת כזו אסורה באכילה כדין 'שמור' או 'נעבד', או שמא עבר זמן הביעור ולא הופקרו.
אמנם כלפי כל החששות הנ"ל בדין שביעית, בזה לכאורה יש רוב כנגדם. (גם לדעות דפירות השוק בא"י נחשבים לקבוע כפי שיבואר לקמן, מ"מ כלפי דין שביעית יש לכאורה יותר מקום להקל דבפשטות פחות ניתן לברר אם בשדה המסוים בו גדלו הקפידו על שמיטה וכו', וממילא כלפי דיני רוב וקבוע ניתן יותר להחשיבו כרוב).
ביטול התבלין
הנה תבלין נחשב 'מילתא דעבידא לטעמא' ואיתא בגמ' (חולין צז:) "אמר ליה רבי אבא לאביי ולשערינהו בפלפלין ותבלין דאפילו באלף לא בטלין". ומבואר דתבלין אפילו באלף לא בטיל.
התוספות (ע"ז סט ד"ה כתבלין) ביארו שתבלין ופלפלין אינם בטלים אפילו במאה כיון שמעט תבלין נותן טעם בקדירה גדולה אבל אין הכוונה שאינם בטלים כלל שהרי הטעם שאינם בטלים הוא בגלל שנותנים טעם, אולם אם טעמם לא מורגש בטלים.
ופסק הרמ"א (יו"ד סי' צח, סע' ח') "אבל אם נותן טעם באותה קדירה והוא אסור מצד עצמו אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים".
הש"ך (שם ס"ק כח) ביאר דמכיון שכל האיסורים שטעמם מורגש בתערובת אינם בטלים גם ביותר משישים, א"כ תבלין שמהותו ליתן טעם בתערובת מן הסתם נותן טעם גם ביותר מאלף ולפ"ז כאשר ברור שאינו נותן טעם מותר וכ"כ הפר"ח (אות כד) אבל אם נתערב בכמה אלפים שאין בהם כדי לתת טעם ודאי דבטילי (וכ"כ הערוה"ש אות סח, כה"ח אות עה).
ובנידון דידן בפשטות התבלינים נתנו טעם בתבשיל, וא"כ לכאורה גם אם יש שישים כנגדם בתבשיל, מ"מ הרי אינם בטלים.
רוב או קבוע
יש לדון בכה"ג שקנה בחנות ללא הכשר, כיצד לדון את הסחורה שבחנות. ובאמת שמענו מפי מומחה בתחום, דרוב הסחורה של תבלינים הנמצאת בא"י היא כשרה (וכן יש תבלינים שמיובאים מחו"ל, שבהם אין חיוב תו"מ וכו'), וא"כ היה מקום לדון את התבלינים ככשרים מדין 'כל דפריש מרובא פריש'.
אלא דמצינו מח' בפוסקים אם יש לדון פירות אלו כ'קבוע' (מכמה טעמים), וממילא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וא"כ אסורים.
ולמעשה רוב הפוסקים החשיבו את פירות השוק 'פריש', מסיבות שונות (ע"ע חזון איש יו"ד סי' לז ס"ק יד; דרך אמונה הל' מע"ש פ"ט ס"ק מח (עמ' שנא); שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' צו; ישועת משה, יו"ד ח"א סי' יד.)
תבלין שהדרך לערב בו דברים נוספים
הנה כל הנידון הוא בתבלין שבאופן הכנתו, ובמרכיביו אין שום חשש. כגון פלפל שחור, קינמון, דבד"כ הם עשויים ללא שום הוספה.
אולם תבלינים שיש בהם חשש לתערובות של דברים לא כשרים (כגון חומרי טעם ושימור), הרי שיש יותר מקום לחשוש בזה. אם לא מטעם רוב כנ"ל (דרוב התבלינים בא"י כשרים) דאפשר להקל.
העולה למעשה
הנה כפי שנתבאר ישנם כמה חששות בדבר:
אם התבלינים הם תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, אזי פטורים מתו"מ, ולענין ערלה בפשטות לא שייך בהם וכלפי חשש שביעית לכאורה מהני רוב.
וגם אם כן קיימים החששות דלעיל (כגון בתבלינים שנאכלים בפני עצמם, ותבלינים ששייך בהם ערלה, וחייבים ברו"מ, ויש בהם קדושת שביעית וכו') מ"מ לכאורה ניתן לסמוך על 'כל דפריש מרובא פריש', וממילא נראה לומר דאין צורך להגעיל את הכלי.