שאלה

ירושלמי שיהיה בשבת זכור השנה (תשפ"ד) מחוץ לעירו והתבקש לקרא בשבילם המגילה במוצ"ש בפרזים, אמנם הוא לא גמר בדעתו אם ישאר לישון מחוץ לעירו ויקיים פורים בפרזים או יחזור בלילה לירושלים וישאר בה עד למחרת, מה דינו לענין קריאת המגילה לעצמו? ומה הדין לקראה לאחרים?

תשובה

בן כרך שחיובו בקריאת מגילה ביום טו', והלך לעיר ושהה שם בליל יד' וביקשו ממנו לקרא את המגילה בציבור, ואינו יודע אם ישוב לביתו קודם עלות השחר של יד', ההלכה היא שלאחרים לא יקרא את המגילה שמא יחזור לביתו קודם שיאיר השחר, ונמצא למפרע שלא היה חייב במצות הפורים, ואע"ג שמבואר בירושלמי שגם בן כרך שקרא ביד' יצא י"ח בדיעבד מ"מ אינו לכתחילה הוא, אמנם לעצמו יקרא את המגילה בלי ברכה או ישמע מאחרים בתנאי שאם ישוב לביתו קודם עלות השחר מה שקרא בטל ומבוטל וממילא התחייב בטו' בקריאת המגילה ובברכה, ואם בסופו של יום נשאר והיה בעלות השחר בעיר שאינה מוקפת חומה יעלה לו קריאת המגילה של ליל יד' וימשיך למחרת בקיום כל מצות היום.

מקורות

ראשית כדי לרדת לעמקה של השאלה תחילה נביא מקורות הדין של בן כרך ההולך לעיר, ובן עיר שהלך לכרך לענין חיוב במצוות הפורים.
בפרק שני דמגילה (יט.) תנן בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהם, ובגמרא (שם) אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד אבל אין עתיד לחזור בלילי י"ד קורא עמהם דכתיב (אסתר ט יט) על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות מכדי כתיב היהודים הפרזים למה לי למיכתב היושבים בערי הפרזות, הא קמשמע לן דפרוז בן יומו נקרא פרוז, ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא מוקף. וכתב הרא"ש (סי' ג) פירש רש"י דרבא קאי אבן כרך שהלך לעיר דאם אין עתיד לחזור בליל י"ד אלא ישאר בעיר עד אור היום חל עליו חובת קריאת היום והרי הוא כבן עיר והוא פרוז יום, והוא הדין בן עיר שהלך לכרך ואינו עתיד לצאת משם בליל ט"ו שהוא ככרך כשהאיר היום ה"ל מוקף יום וקורא בליל ט"ו וביום ט"ו ואפילו יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו בעירו, אבל אם הוא יודע שעתיד לצאת בליל ט"ו קורא בי"ד כדין בני עירו, ולא רצה לפרש מילתיה דרבא גם בבן עיר שהלך לכרך דלא מסתברא למימר שאם ישנו בכרך ביום י"ד שחלה עליו חובת קריאת מוקפין וישאר שם יום ט"ו ויקרא עמהם או אף אם יחזור לעירו יקרא בט"ו כיון דעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפין למה תחול עליו חובת קריאתן זהו סברת רש"י. מיהו לישנא דתלמודא משמע דרבא קאי אכולה מתניתין וכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעמד שם ליל י"ד ומקצת היום שהוא זמן קריאתם של בני העיר וחלה עליו חובת קריאתן, כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם מקצת יום י"ד כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם נסתלקה מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתם וקרינן ביה מוקף בן יומו כיון שהוא בכרך בזמן קריאת בני עירו ונסתלקה מעליו חובת מקומו הקוראים ביום י"ד וקרינן ביה מוקף בן יומו ואף אם יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו. והרי"ף (ו.) כתב לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד ונתעכב ולא חזר ואשמועינן שהדבר תלוי בכוונתו בשעה שיצא מביתו אם היה בדעתו להיות לילי י"ד בביתו הרי הוא כמקומו אף אם נתעכב שמה אבל אם אינו עתיד לחזור בליל י"ד קורא עמהם עכ"ל הרא"ש ז"ל. והטור סתם דבריו כדעת הרא"ש. ודברי הרמב"ם (פ"א ה"י) סתומים הם ופירשם הרב המגיד כדברי רש"י, וכן פירש הר"ן (ו. ד"ה גמ' אמר רבא) ג"כ דברי הרי"ף שכתב וזה לשונו לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד אבן כרך שהלך לעיר בלחוד קאי והכי קאמר שאם עתיד לחזור למקומו בליל י"ד קודם זמן השחרית אינו צריך לקרות עמהם כיון שלא יתעכב כאן ביום י"ד, אי נמי אפילו נתעכב כיון שנתעכב שלא מדעתו וכן דעת הרי"ף שכתב ונתעכב ולא חזר אבל אם אין דעתו לחזור בליל י"ד, כלומר שלא היה בדעתו לחזור למקומו באותו לילה אלא להתעכב כאן ביום י"ד ונתעכב קורא עמהם ביום י"ד שנעשה פרוז בן יומו, ומיהו אם חזר למקומו בליל ט"ו קורא עמהם וגדולה מזו אמרו בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) בן עיר שעקר דירתו ליל ט"ו נתחייב כאן וכאן ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא מוקף, כלומר דבבן עיר שהלך לכרך נמי אמרינן שאם היה דעתו בליל י"ד לחזור למקומו בליל ט"ו לא יהא נעשה מוקף בן יומו וקורא באותה העיר עצמה בי"ד בלילה וביום י"ד כמקומו, אבל אם דעתו בליל י"ד להתעכב שם ליל ט"ו וקצת מן היום אינו צריך לקרות בליל י"ד וביום י"ד כמקומו אלא ממתין עד ט"ו וקורא עמהם דכי היכי דפרוז בן יומו נקרא פרוז הכי נמי מוקף בן יומו נקרא מוקף ובן יומו היינו בליל ט"ו וקצת מן היום עכ"ד.
נמצא מחלוקת ראשונים כיצד לפרש דברי הגמרא בבן עיר שהלך לכרך דדעת רש"י הגמרא דיברה על בן עיר שהלך לכרך, אמנם בבן עיר שהלך לכרך לא קמיירי משום שבפועל לא נמצא במקום חיובו, ומאידך הרא"ש סבר שהגמרא דיברה בשני המקרים ותמיד אזלינן בתר דעתו.
ובשלחן ערוך סימן תרפח סעיף ה פסק "בן עיר שהלך לכרך, או בן כרך שהלך לעיר, אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר, קורא כמקומו ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זמן הקריאה, קורא עם אנשי המקום שהוא שם. ונחלקו הפוסקים כיצד לפרש דבריו שהעתיק לשון הרמב"ם ולא פירש דבריו, האם לפרש דברי השולחן ערוך כדעת רש"י וכסתימת לשון הרמב"ם וכ"כ הרב המגיד והר"ן, או דלמא כשיטת הרא"ש וכ"כ הט"ז ומג"א. וכ"כ מאמר מרדכי. ובמשנה ברורה (שם ס"ק יב) הכריע שהשולחן ערוך סבר כשיטת רש"י וזה דבריו, סעיף זה הוא לשון הרמב"ם ומפני שרבים מתקשים בסעיף הזה מוכרח אני להרחיב הדבור קצת ונבארו כפי מה שפירשוהו המגיד והכסף משנה וכן משמע מהגר"א. וצריכין אנו לידע שלשה דברים, א. דאם הוא שייך לערי הפרזות אפילו יום אחד קרוי פרוז וקורא בי"ד וכן אם הוא שייך למוקפין אפילו יום אחד קרוי מוקף וקורא בט"ו. ב. זמן קריאה הוא העיקר ביום וכיון שהיה בערי הפרזות בהתחלת היום י"ד קורא בי"ד וכן כה"ג לענין מוקפין ביום ט"ו. ג. זמן קריאה שכותב המחבר היינו זמן קריאת המקום שהוא בו עתה לא זמן שיצא משם ועתה נבאר את הסעיף כסדר בכל פרט בפני עצמו. בן עיר שהלך לכרך אם היה דעתו בעת נסיעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ר"ל בזמן קריאה של ט"ו דהיינו משהאיר היום לא יהיה שם כי יחזור משם קודם אור היום אף שלבסוף רואה שהוא מוכרח להתעכב שם גם על יום ט"ו מ"מ אינו נקרא בשם מוקף וקורא ביום י"ד בהיותו בכרך, אבל אם בעת נסיעתו לא היה בדעתו לחזור מן הכרך אלא לאחר זמן הקריאה דהיינו בבקר של ט"ו שאז כבר הוא זמן הקריאה אז חל עליו שם מוקף וקורא עמהן ביום ט"ו, ואפילו אם אח"כ חזר לעירו ביום ט"ו קורא שם אם לא קרא מתחלה בכרך. ועתה נבאר הסעיף לענין אופן השני דהיינו בן כרך שהלך לעיר אם היה דעתו בעת נסיעתו לחזור למקומו בזמן קריאה דהיינו שיחזור משם בליל י"ד קודם שיאיר היום דהוא זמן קריאה ואף שלבסוף היה שנתעכב ולא חזר קוראו כמקומו דהיינו ביום ט"ו, אבל אם לא היה בדעתו בעת נסיעתו לחזור משם רק לאחר זמן קריאה דהוא ביום י"ד בבוקר חל עליו חובת הקריאה של העיר וזה שאמר המחבר קורא עם אנשי המקום אשר הוא שם וע"כ אף שחזר באותו יום ובא לכרך צריך לקרוא באותו יום י"ד דהוא נקרא פרוז בן יומו, וכתב הט"ז דכ"ז דוקא אם היה שם בעיר בתחלת היום אבל אם חזר למקומו שהוא כרך קודם היום לא מועיל מה שחשב מתחלה להיות בעיר בעת קריאת העיר עכ"ד.
הרי שמבואר מכל הנ"ל שלכו"ע בין לשיטת רש"י ובין לשיטת הרא"ש אין נ"מ לגבי בן כרך שהלך לעיר וע"כ אם הלך לעיר שזמנה ביום יד' כאשר יחזור בפועל עד זמן עלות השחר שהוא עיקר חיוב זמן קריאתה פטור מכל מצות הפורים ביום יד'. ואם היה דעתו להישאר ביום יד' עד אחר עלות השחר דינו כבן עיר וחייב בכל מצות הפורים, וכאשר יעלה אח"כ בליל טו' לירושלים ישנם שיטות שחייב בשני הימים (הרמ"ע מפאנו.) ועי' מש"כ על דבריו כף החיים סימן תרפח ס"ק כט דאין עליו חיוב מדינא ביום השני ע"פ המבואר בירושלמי דגם בן כרך שקרא מגילה ביום יד יצא י"ח בדיעבד, וע"כ יקיים את המצות לחומרא ובלי ברכה, או ישמע מאחרים, אמנם אם דעתו היתה להגיע לירושלים קודם עלות השחר אפילו אם בסופו של דבר נבצר ממנו להגיע לירושלים קודם הזמן הזה מ"מ הולכים אחר דעתו ואינו מתחייב במצות ביום יד'. וה"ה להיפך דהיכא שהיה דעתו להשאר ביום יד ומחמת כל מיני טעמי תריצי נסע לירושלים קודם עלות השחר אזלינן בתר דעתו וקורא ביום יד'. [אמנם החזו"א חלק אור"ח סימן קנב חלק ע"כ ולשיטתו אזלינן בתר דעתו מתחילת הלילה היכן ישהה בפורים. אמנם רוב הפוסקים לא נקטו כוותיה.] וכ"כ מרן הרב זצ"ל במאמר מרדכי למועדים וימים פרק סה הלכה א והלאה.
ומכאן נבוא לדון בדבר השאלה האם בן כרך יכול להוציא ידי חובת קריאת מגילה את בני העיר אע"פ שזמנו של זה אינו כזמנו של זה.
הנה הפרי חדש (סימן תפט) הסיק להלכה, דמי ששכח פעם אחת ולא ספר ספירת העומר אינו יכול לברך להוציא את המחויב לברך, ומקורו מירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) דבן עיר אינו מוציא לבן כרך, דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם. אמנם הרב כנסת הגדולה (או"ח סימן כט) מביא שרבני סלוניקי הורו דאע"ג דקי"ל דמי שחיסר יום אחד יספור אח"כ בלי ברכה, מ"מ אם יש לו להוציא לאחר המחויב יכול לספור בברכה ויכוין בברכתו להוציא גם לחבירו, והשיג עליהם בטענה דמה שאמרו אם יצא מוציא היינו דוקא במי שהוא בר חיובא אלא שנפטר מפני שכבר יצא ידי חובתו אבל בנידון זה דגברא לאו בר חיובא כלל לברך השנה הזאת על הספירה אינו מוציא לאחרים, עכ"ל. א"כ הרי תליא בפלוגתא דרבוותא מגדולי הפוסקים, ויסוד הדין דאינו יכול לברך בשביל אחרים המחויבים הוא מכח הירושלמי מגילה הנז' וכמו"ש הפר"ח דלעיל.
איברא דבפסקי הריטב"א על הלכות ברכות (פ"ה אות ג) מובא דכשם שאם עשה מצותו כבר, מוציא לחבירו כן מוציאו קודם שיוציא לעצמו כגון בן כרך מוציא לבן עיר שעדיין לא הגיע זמנו, וכן מבואר בתוס' יבמות (דף יד ע"א), ומביא שם מירושלמי הנז' דבן כרך אינו קורא לבן עיר ובן עיר קורא לבן כרך וה"ה לבן כפר ורש"י במתני' ריש מגילה אומר דבן עיר קורא ומוציא לבן כפר, ועיין בטורי אבן שם שהקשה על רש"י מירושלמי הנז' דאין בן כרך מוציא לבן עיר. וכן קשה על פסקו של הריטב"א דבן כרך מוציא לבן עיר, הא באמת איבעי ליה בירושלמי ומסיק דבן כרך מוציא לבן עיר משום דאיכא למ"ד דבדיעבד גם בן כרך יוצא אבל אין מזה ראיה לבן כפר. ועל כולם יש להתפלא על הרמב"ם שלא הזכיר כלל דין הירושלמי דאין בן עיר מוציא לבן כרך וגם להיפך וזה פלא, [ועי' בשו"ת הר צבי חאור"ח ח"ב סימן עה שכתב ליישב דבאמת הירושלמי לא סבר דין ערבות וממילא יצא לדון האם יש לו שייכות כעת במצוה ויכול להוציא חבירו אבל הבבלי לשיטתו דאיכא דינא דערבות אהדדי ומימלא ודאי שיכול להוציא חבירו אע"פ שהוא עצמו אינו חייב.] ומ"מ כף החיים בסימן תפט ס"ק צא כתב לחוש לסברת הכנה"ג והפר"ח, וע"כ ודאי שלכתחילה בן כרך לא יוציא ידי חובת מקרא מגילה בן עיר.
ומעתה אחר הודיענו ה' הטוב כל זאת נהדר לנידון דידן בירושלמי שיהיה בליל יד' במקום שאינו מוקף חומה ואינו יודע האם יחזור קודם עלות השחר לירושלים, וכעת נפשו בשאלתו איך וכיצד ינהג לו ולאחרים, וע"פ המבואר אותו היהודי נכנס בסבך הלכתי שהרי אם באמת היה ונשאר בעיר עד אחר עלות השחר נמצא שהתחייב כבן יד' וכשקרא את המגילה לאחרים יתברר למפרע דשפיר קעביד, אמנם אם בסופו של יום חזר לירושלים קודם עלות השחר התברר למפרע שלא התחייב בקריאת מגילה ומה שקרא לאחרים הוא רק בדיעבד ע"פ הירושלמי דלעיל ועל הברכה שבירך הוי ספק לבטלה, ולכן לכתחילה יעשה כל שביכולתו לדעת מבעוד מועד היכן יהיה ביום יד' ועדיף אפילו קודם השקיעה, אמנם היכא דאין הדבר תלוי בו מכל מיני סיבות מסיבות שונות, ההלכה היא שלאחרים לא יקרא את המגילה שמא יתברר שאינו יתחייב בסופו של יום ביד' ונמצא שהוציאם רק בדיעבד, ולענין קריאת המגילה לעצמו, העצה היעוצה שיעשה תנאי קודם למעשה והוא שקורא ביד' היכן שנמצא כעת בלי ברכה בתנאי שאם יגיע לירושלים קודם עלות השחר נמצא למפרע שקריאת המגילה שקרא בטלה ומבוטלת, ואז יוכל לקרא כדת וכדין עם ברכה את המגילה בטו', ואם לאו דהיינו שנשאר ביד' אזי מה שקרא את המגילה בליל יד' היתה כהוגן ושרירא וקיימת. ומקור התנאי הזה מובא בדברי השו"ע סימן תפט סעיף ג בשם הראשונים (וכן העתיקו רע"א גם בדיני קריאת שמע סימן מו על המג"א ס"ק טז.).

העולה מהאמור:
בן כרך שחיובו בקריאת מגילה ביום טו', והלך לעיר ושהה שם בליל יד' וביקשו ממנו לקרא את המגילה בציבור, ואינו יודע אם ישוב לביתו קודם עלות השחר של יד', ההלכה היא שלאחרים לא יקרא את המגילה שמא יחזור לביתו קודם שיאיר השחר, ונמצא למפרע שלא היה חייב במצות הפורים, ואע"ג שמבואר בירושלמי שגם בן כרך שקרא ביד' יצא י"ח בדיעבד מ"מ אינו לכתחילה הוא, אמנם לעצמו יקרא את המגילה בלי ברכה או ישמע מאחרים בתנאי שאם ישוב לביתו קודם עלות השחר מה שקרא בטל ומבוטל וממילא התחייב בטו' בקריאת המגילה ובברכה, ואם בסופו של יום נשאר והיה בעלות השחר בעיר שאינה מוקפת חומה יעלה לו קריאת המגילה של ליל יד' וימשיך למחרת בקיום כל מצות היום.