שאלה: מי שהתחייב לתת סכום מסויים של צדקה עד ראש השנה ולא הצליח להשלים את הסכום, האם מחילת חוב למישהו תיחשב כנתינת צדקה? או נתינת שירות ללקוח בחינם- יכולה להחשב כנתינת צדקה לעניין הזה? תשובה: מה דין האומר הרי עלי סלע לצדקה? השו"ע יו"ד סימן רנז סעיף ג' פוסק: "הצדקה הרי היא בכלל הנדרים לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה.. חייב ליתנה לעניים מיד.. ודוקא במפריש צדקה סתם, אבל כל אדם יכול להפריש מעות לצדקה.. ליתנם.. כמו שיראה לו." (והיינו דהכל הולך אחר התנאי – ביאור הגר"א ס"ק ט'). וממילא בנד"ד שהתחייב ליתן עד ראש השנה הרי שצריך לקיים מה שהתנה. השו"ע שם בסעיף ד' ממשיך: "צריך ליזהר מלידור, ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר." האומר שיתן צדקה, האם צריך ליתנו לעני דווקא? הנה יש לחלק בין אדם שאמר שיתן סלע לעני דנחלקו בזה הראשונים: דעת התוספות בערכין ו: ד"ה "ועוד" שיכול הנודר לשנות למצווה אחרת, ואילו בתוס' שם בשם "רבינו משה מאוירא" שאינו יכול לשנות ועליו לתת לעניים דווקא. ולמעשה כתבו האחרונים שיש לדקדק מכמה מקומות בשו"ע וברמ"א שיש להחמיר בזה. (שו"ת מהרש"ם ח"א סימן מט  עפ"י סתימות השו"ע והרמ"א ריש סימן רנט וברמ"א סי' רנב ס"א ועוד אחרונים כמובא בס' פסקים ותשובות סימן רנו הע' 95.) ואמנם אדם שאמר שייתן סלע לצדקה נחלקו האחרונים בזה, י"א שיכול ליתן לכל דבר מצווה השייכת לכלל הציבור (כגון הוצאות ביה"כ, בניית מקוה וכיו"ב) וי"א שיכול ליתן רק לדבר שבלשון בנ"א נקרא "צדקה". (יש בזה מחלוקת גדולה מאוד באחרונים, יעויין בס' פסקים ותשובות סימן רנו הע' 90.) האם מחילת חוב לאדם נזקק נחשב כנתינת צדקה (שנתחייב בה) הרמ"א בסימן רנז סעיף ה' פוסק: "מי שמפריש מעשרותיו (וה"ה שאר צדקה – ש"ך ס"ק יא) והלווה לעני משלו מפריש מעשר שלו ומחשב על זה שהלווה לעני ומעכב לעצמו מה שהפריש." נמצאנו למדים לנד"ד שיכול למחול על חוב העני ולחשב הסכום ממה שנתחייב. דין זה הוא גם באופן שלא היה בדעתו לעשות כן בעת שהלווה לעני. (יש בזה מחלוקת בירושלמי – גיטין פג ה"ז והכרעת הפת"ש סק"ה עפ"י נודע ביהודה להקל בזה.) ואומנם מבואר בפוסקים (דרך אמונה פ"ח ציון ההלכה ס"ק רפח) דכל זה באופן שהמלווה לא התיאש מהחוב. עוד מבואר בש"ך סקי"ג (עפ"י הסו' בגיטין ל. ושכך פסקו כמה ראשונים) שיכול לגבות מן הצדקה רק לאחר שזכה העני במעות ע"י שזיכה לעני ע"י אחר, או באופן שרגיל לתת צדקה לעני זה ויש לו גדר "מכירי כהונה" ואומנם י"א (ש"ך שם בדעת הרמ"א) שאפילו אם לא זכה העני במעות יכול לגבות מהצדקה (והטעם מפני תקנת עניים). ויתכן לומר דבנד"ד אפשר להקל כדעה זו, משום דמהבנת השאלה נראה שלא מדובר שהפריש בפועל סכום כסף לצדקה ורוצה ליטלו לעצמו (שבזה בפשטות דיבר הרמ"א) אלא שהתחייב לתת סכום לצדקה ואפשר דקיל טפי. האם נתינת שירות לאדם נזקק יכולה להחשב כנתינת צדקה (לעניין חישוב הצדקה שנתחייב) לא מצאתי מקור מפורש לזה אך נראה פשוט מסברא שאפשר להחשיב דבר זה לנתינת צדקה: דהנה אם אותו אדם (שהתחייב לתת סכום לצדקה) שומע על אדם נזקק שבביתו אין מזגן והדבר גורם לו ולב"ב לצער, ומחליט הנ"ל לשלם לפועל שיתקין בבית העני מזגן ומשלם לו על כך, פשוט שהוי צדקה בהידור. וא"כ אם הוא בעל מקצוע ומחליט בעצמו להיות ה"פועל" שמתקין המזגן ואינו גובה מהעני את דמי ההתקנה בגלל שהתחייב לתת סך לצדקה – נראה פשוט שא"ז שונה מהמקרה הראשון שבו הוא מקזז את שכר הפועל מדמי הצדקה. ועוד, דהרי ברגע שהתקין לעני את המזגן הרי שנתחייב לו העני בתשלום דמי עבודתו, וא"כ הוי כחוב דנתבאר למעלה שאפשר לחשב את מחילת החוב בחישוב סך הצדקה שהתחייב. מסקנה העולה לדינא: אדם שהתחייב ליתן סך מסויים לצדקה עד ראש השנה עליו לעמוד בהתחייבותו. באופן שאמר שיתן צדקה לעניים, עליו לתת המעות לעניים דווקא, ואם אמר בסתם שיתן צדקה, י"א שיכול לתת לכל דבר מצווה של ציבור וי"א שחייב לתת לדבר שדרך בנ"א לקרוא לו בשם "צדקה". מחילת חוב לעני נחשבת כנתינת צדקה ויכול לחשב סך זה מהסכום שבו התחייב. (ודווקא באופן שללא התחיבותו לתת סך לצדקה לא היה מוחל לעני על הכסף) נתינת שירות (שרגילות לגבות עבורה כסף) עבור אדם נזקק, נראה שניתן לחשב את דמי הפעולה ולקזז מסכום הצדקה שנתחייב.