שאלה

האם זה נחשב לצדקה מי שאוסף צדקה מאחרים?
ונותן למשפחות נזקקות?
אשמח למקורות
(חוץ מגדול המעושה יותר מן העושה ב״ב ט)
למשל: אדם קיבל על עצמו לתת סכום גדול לצדקה. ואסף מאחרים ונתן. האם זה נחשב לו ?

תשובה

כיון שיש אומרים שאינו ממש כאלו נתן את הצדקה אינה עולה לו לשם חובה אך ודאי שמעלתו גדולה מאוד וכמו שנתבאר.

מקורות

התחייב לתת
אדם שהתחייב לתת אינו יכול לפטור עצמו בנתינת אחר, כיון שיש חובה עליו בנדר לתת
איתא בגמ' ראש השנה דף ו עמוד א "בפיך – זו צדקה. אמר רבא: וצדקה מיחייב עלה לאלתר. מאי טעמא – דהא קיימי עניים. – פשיטא! – מהו דתימא: כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא – עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות, קא משמע לן: התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים, אבל הכא – לא, דהא שכיחי עניים".
ופסק השו"ע יו"ד סימן רנז סעיף ג "הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר: הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד. ואם איחר, עובר בבל תאחר (דברים כג, כב). שהרי בידו ליתן מיד, ועניים מצויים הם. ואם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים".
אולם הרמ"א סי' רנ"ח סעי' י"ג כתב "אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים וי"א דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום. (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה", ואין המקום להאריך כאן.
עכ"פ אם הוציא מפיו לכו"ע חייב לתת.
גדול המעשה
איתא במסכת כלה רבתי פרק ב הלכה יג "פעם אחת יהב ר' טרפון לר' עקיבא שית מאה קונטרין דכסף, אמר ליה אזיל זבין לן הדא אומנתא דנהוון לעין באורייתא ומתפרנסין מנה, אזל ר' עקיבא יהב שליש לעניים, ושני שלישים חלקם למתניי ולעוסקי באורייתא ולספרייא, כד אשכחיה אמר ליה היכן אומנותי, אמר ליה קניתי לך בהו, אמר ליה ומה עיסקא, כלום טבא הוא, אמר ליה טבא הוא שפיר עד דלית סוף, עייליה לבי מדרשא, אמר ליה היכן הואי, אמר ליה גבי דוד מלכא דישראל הוא, דכתיב פזר נתן לאביונים, אמר ליה אמאי עבדת הכי, אמר ליה ולא ידעת שנקדימון בן גוריון בשעה שהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת היו מציעין לו תחתיו, ובאין עניי ישראל ונוטלין אותן, ואפילו הכי משום דלא עביד כדאבעי ליה איענש, אמר ליה הכי קא אמינא לך, אמאי לא עבדת מרעות נפשאי, אמר ליה כלום עבידנא אלא מדילך, אמר ליה שאני אומר גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום".
ובגמ' בבא בתרא דף ט ע"א "א"ר אלעזר: גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם, זכה – הלא פרוש לרעב לחמך, לא זכה – ועניים מרודים תביא בית".
וכתב הרמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ו "הכופה אחרים ליתן צדקה ומעשה אותן שכרו גדול משכר הנותן שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם אומר ומצדיקי הרבים ככוכבים", משמע דווקא אם כפה על אחרים.
אולם רבינו יונה כתב באגרת התשובה: ישית עצות לפני רבים לעשות צדקה וחסד, ויקבל שכר על הרבים אשר הצדיק ועל הנפשות אשר יעשה, וישתכר על הצדקה אשר תיעשה על ידו.
ופסקו השו"ע יו"ד סי' רמ"ט סעי' ה' "אם יכול לעשות לאחרים שיתנו, שכרו גדול משכר הנותן", וראה בט"ז ס"ק ב' "משכר הנותן. כ"ה בגמ' גדול המעשה יותר מן העושה ואין פירושו ששכרו יותר מן העושה ע"י כפייה דהא זה העושה ע"י כפיה הפסיד זכותו כמ"ש בסעיף ג' אלא פירושו יותר משאר עושי צדקה אפילו ברצון ובטור כתוב כשכר העושה ופשוט שט"ס הוא וכן ראיתי בס"א ובפרישה רוצה ליישב דבגמרא קאמר יותר מן העושה ע"י כפיה והוא תמוה ממה שהוכחנו", וכן מצדד בברכי יוסף ס"ק ה'. והיינו ששכרו עצום, אבל יש לדון אם חשיב כאלו נתן בפועל או לא?
והנה אמרו חז"ל (סנהדרין דף צט ע"ב) "אמר רבי אבהו: כל המעשה את חבירו לדבר מצוה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, שנאמר ומטך אשר הכית בו את היאר, וכי משה הכהו? והלא אהרן הכהו! אלא לומר לך: כל המעשה את חבירו לדבר מצוה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".
והנה מצינו מחלוקת הפוסקים אם כאשר הגמ' כותבת כאלו האם נחשב ממש שעשאו או שלא אלא כדמיון.
וכתב בנו של הנודע ביהודה (ספר אהבת ציון דרוש ט' ד"ה מה יקר) בשם אביו, דאם נחשב "כאילו ילדו" א"כ מקיים בזה מצוות פריה ורביה.
וכתב חכמת שלמה אבן העזר סימן א "והנה נסתפקתי במי שגידל יתום ויתומה בתוך ביתו אם נחשב זה קיום פ"ו כיון דאחז"ל המגדל יתום ויתומ' בתוך ביתו מעלה עליו כאלו ילדו א"כ יש לומר דהוי נמי כאלו קיים פ"ו או עכ"פ אינו דומה לולד ממש ולא קיים בזה פ"ו ולכאור' נראה דזה תלוי בפלוגתת הדריש' עם הט"ז ביו"ד (סימן רמ"ב) דדעת הדריש' דכל מקום דנאמר כאלו אין המוקש שוה אל מי שמקיש לו והט"ז חולק דהוא שוה ממש ולכך ה"נ להדריש' כיון דאינו שוה ממש ולכך נהי דאמרי' דהוי כאלו ילדו מ"מ אינו לידה ממש ואינו יוצא בה ידי פ"ו אבל להט"ז שהוא שוה ממש אז יוצא בה ידי פ"ו מיהו אף להדריש' מ"מ הוי רק אם לא הוליד כלל אבל אם הוליד ומתו וגידל יתום ויתומה ודאי קיים פ"ו דממ"נ אם בעינן לידה הרי הוליד ממש ואף דלא גדלם הרי הגדיל יתום ויתומה ונהי דלא הוליד עכ"פ גידל ויוצא ממ"נ כן נראה לי נכון לדינא ודו"ק".
וכתב החפץ חיים – אהבת חסד חלק ב פרק טז "ולפ"ז ראה כמה כוחו גדול שיש לו זכות בכל פרוטה ופרוטה שהוא גובה ולמעלה נקראת המצוה על שמו ג"כ".
העולה כיון שיש אומרים שאינו ממש כאלו נתן את הצדקה אינה עולה לו לשם חובה אך ודאי שמעלתו גדולה מאוד וכמו שנתבאר.