חיו יחד והתגיירו לענין שבע ברכות

שאלה

איש ואשה שחיו יחד והתגיירו, והתחתנו ביחד, האם יש להם שבוע של שבע ברכות?

תשובה

איש ואשה שהתגיירו, והתחתנו ביחד, אין להם לברך שבע ברכות אלא בחופה בלבד, ואין לקיים שבע ברכות בכל שבעת הימים כנהוג בדרך כלל.

מקורות

הנטען על השפחה
הנה במשנה (יבמות כד, ע"ב) הובא: הנטען על השפחה ונשתחררה או על העובדת כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו, ע"כ.
ופירש"י שם ז"ל: הנטען – חשוד. כלומר שטוענים עליו דברי לעז. לא ישאנה– משום לעז, שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון, עכ"ל.
ומבואר מדבריו, שאם יצא לעז על אדם מסויים שבא על שפחה באיסור אסור לישאנה לאישה אחר שתשתחרר ותתגייר שעי"ז יאמרו הבריות שאמת היה בלעז הראשון, ומכל מקום אם עבר ונשאה אינו מחוייב לגרשה.
וכדברי רש"י כן נמצא בראב"ן (יבמות פ"ב סי' לה) ובאור זרוע (ח"א סי' ריד).
אולם הראשונים על הסוגיא שם כתבו טעם אחר (עיין ברמב"ן, רשב"א, ריטב"א, מאירי) שסיבת האיסור אינה מחמת הלעז שיצא מכך על מעשיה הראשונים אלא שאם נתיר להם להינשא זל"ז חוששים שייצא לעז על גירותה שיאמרו לא נתגיירה זו אלא לשם אישות ולא לשם שמים.
ומבואר מדברי הגמ' עפ"י הראשונים, שנישואים שיצא לעז שאינן אלא לשם זנות כגון שיצא קול עליהם לפני הנישואין, הרי אסור לאותו אדם לישא את אותה האישה שיצא עליה קול.
וברמב"ם (בהלכות גרושין פ"י הי"ד) פסק וז"ל: "וכן הנטען על השפחה ונשתחררה ועל הנכרית ונתגיירה, ה"ז לא ישאנה. וכן עכו"ם ועבד שבא על בת ישראל, אף על פי שחזר העכו"ם ונתגייר, העבד ונשתחרר, ה"ז לא ישאנה. וכולם אם עברו ונשאו אין מוציאים מידם", עכ"ל הרמב"ם.
והנה בשו"ת מאמ"ר (ח"א יו"ד סי' יג) העיר על דבריו דא"כ לכאורה הרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי, ראשית הוא מביא את הש"ס דידן רק בלשון נטען, ואח"כ הוא מביא את דברי התוספתא אפי' בודאי. והרי הטעמים הם שונים, כמו שאמרנו. ועיין בהגהות מימוניות (שם אות ב') שהביא לחלק במקרה שגוי בא על בת ישראל משום "וזרימת סוסים" וכו', כסברת ר"ת (כתובות דף ג' ע"א). אולם לפי התוספתא שהבאנו לעיל משמע שה"ה אם ישראל בא על גויה וכו'. ולפיכך מוכרחים לאמר בשני אופנים, או שלדעת הרמב"ם בין נטען בין ודאי, הטעם הוא משום לעז, שיאמרו בא עליה בגיותה או בגרותה. או הטעם שמא יאמרו לשם זה התגיירו, ולכן חוששין רק ללעז זה, ואין נ"מ אם ודאי או חשש.
ולשון השו"ע (אבה"ע סי' י"א סעי' ה') הוא כלשון הרמב"ם. ואח"כ (סעי' ו') פסק בענין עבד ועכו"ם שבאו על בת ישראל ואח"כ נתגיירו או נשתחרר העבד כדלעיל, שלכתחילה אסור ובדיעבד מותר. ופשוט שזה לא כר"ת המובא בב"י (סי' קע"ח). ועיין בהגמ"י המוזכר לעיל שדעת ר"י וריב"ם לאסור רק אם באו על א"א מדין כשם שאסורה לבעל אסורה לבועל, ולדידהו אפי' אם כנס יוציא. והוסיף הגמ"י שלדעת הרמב"ם שהתיר ואם כנס לא יוציא, איירי בבאו על בת ישראל פנויה, עיין שם. ודוחק, כי היה לו לרמב"ם לפרש דבריו. ועוד הרי המקור הוא מתוספתא ושם כתוב בפירוש שאם כנס לא יוציא, עכ"ד.
ועיין באוצה"פ על אתר שרוב הפוסקים נקטי לאיסור, ורק בתשובת טוען ונטען (קמא סי' רל) צידד להקל בדיעבד, אולם למרות האמור, בשו"ע נקט להקל וכך הלכה.
גוי שבא על הפנויה – דעת הרא"ש ומסקנת ההלכה
ועיין ברא"ש (פ"ב סי' ו' – ז') שכתב הטעם לא יכנוס לכתחילה כרב אסי "הסר ממך" וכו' ולא כתב מה הלעז. אולם, בענין מי שנטען על הפנויה כתב הרא"ש שם: "יש דעות חלוקות, י"א לא יכנוס משום לזות שפתיים, ויש אומרים שמצוה לכנוס כדאשכחינן באונס ומפתה (עיין תוס' יבמות כ"ד ע"ב ד"ה משום) 'ולו תהיה לאשה'. ואני אומר, נהי דחייבתיה תורה לכונסה אחר שנפגמה, ה"מ בודאי, אבל קול בעלמא אין להחזיק הקול ולפגום שניהם". וכתב המאמ"ר (שם) שמשמע מדבריו שביאר את פירוש 'נטען' כפירוש רש"י, ולפיכך חשש לאחזוקי הלעז שבא עליה. ולפיכך אם ודאי בא עליה מצוה לכונסה (וכדברי התוס' שם). ועיין קרבן נתנאל (שם אות י') שהקשה על המ"ד השני שמצוה לכנוס, ולמד זה מאונס ומפתה, והקשה הרי שם אמרו בודאי כדכתיב ונמצאו בעדים, עיין שם. ואולם כתב המאמ"ר שלדבריו זוהי השגת הרא"ש, ולכן כתב ואני אומר וכו'.
בשו"ע (אה"ע סי' קע"ז סעיף ה') בענין הפנויה, הזכיר את שתי הסברות של הרא"ש, בי"א הראשון פסק שלא יכנוס, ובי"א השני פסק שמצוה לכנוס (וכידוע י"א וי"א הלכה כוי"א). ופסק שם הרמ"א שלשון ראשון עיקר. ועיין הגר"א (שם ס"ק י"ז) שכתב על הסברא של הרא"ש שמחלק בין ודאי לנטען, וכתב ע"ז הגר"א שפירוש הסוגיא בנטען על הגויה והשפחה הוא משום שמא יאמרו משום כן נתגיירה ולא משום לעז אחזוקי קלא קמא, עיין שם. וכתב המאמ"ר שם, שיש לתמוה עליו שלא הביא דברי רש"י שהזכרנו לעיל. ודברי הגר"א הם כפירוש הקרבן נתנאל ומנחת בכורים.
ועוד כתב המאמ"ר שיש לעיין בדברי רמ"א שם. ועיין עוד בגר"א (שם ס"ק י"ח) שכתב על דברי הרמ"א, שאע"פ שפסק כדברי האוסר, עכ"ז אם יש חשש לבת שתצא לתרבות רעה מותר לכונסה והכוונה לכתחילה. וע"ז כתב הגר"א מפני שאפשר לסמוך ר"ת ר"י וסמ"ג וכו' שמתירים לכתחילה, ובשעת דחק של תרבות רעה מתירין. והביא דברי הגמרא קידושין מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות וכו', וציין ליבמות ס"ו ע"א ששם כתוב שכופין לשחרר שפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין אם נהגו בה מנהג הפקר, עיין שם. ולפי זה אפשר שלדעת רש"י כפי שהבאנו לעיל, אפי' נטען על פנויה יהא אסור לכתחילה להנשא, שלא יבואו להחזיק את הקול. אבל לדעת הרשב"א שכל החשש שיאמרו שהגירות לא לש"ש אלא זנות, זה רק בגויה או בשפחה, אך מה חשש הוא בפנויה. ולדידיה לכאורה מצוה לשאת. וא"כ מאחר ומר"ן פוסק בסי' קע"ז כי"א בתרא, היינו כהרשב"א, א"כ נטען לאו דוקא, ולמה בסברת י"א כתב נטען. ומוכרחים לומר שנטען לאו דוקא אלא אפי' ודאי, עכ"ד.
ועיין בדברי המאמ"ר שהאריך בביאור שיטות הראשונים שם בבא על הפנויה ואכמ"ל.
כל ההיתר בדין נטען על השפחה כשנתגיירה כדין
וכתב עוד המאמ"ר: 'יש להוסיף ולהבהיר שכל מה שדובר לעיל איירי באופן שהיא נתגיירה כדין וכדת ושומרת על תרי"ג מצוות דאורייתא ומצוות דרבנן, כי הרי אם לא קבלה עליה אפי' מצות מוקצה או מצוות אחרות ואפי' מדרבנן, אינה גירות. ומה שדברו אם גירי אריות גרים הם או לא או מה שיש מחלוקת בגירות לשם אישות, הכוונה היא שהם גרים אמיתיים, אולם הדחף שהביא אותם להתגייר הוא שהביא עליהם את הלעז. וגירי אריות הם שהמריצו אותם להתגייר ואח"כ הם קיימו תורה ומצוות. וכן גירות לשם אישות הם שומרים כל התורה בכתב ובע"פ, אבל האישות היא שהמריצה אותם ודחפה אותם. והלכה שכולם גרים הם, היינו שהדחף מעכב לכתחילה, אך אחר הגירות כולם גרים הם, ובלבד שיקבלו עליהם עול תורה ומצוות. ועיין מ"ש בזה נהר מצרים' (הלכות גרים אות ב') עכ"ל.

אם היה הדבר מפורסם לכל
אולם אם היו נישואים זל"ז זמן מרובה והדבר היה מפורסם, אין חשש ואין חיוב לבעל להוציאה, כן כתבו באחיעזר (ח"ג סי' כו) ובשו"ת תשורת שי (סי' ג) ובשו"ת דברי חיים (ח"ב אבהע"ז סי' לו).
ביאור דעת רש"י במי שודאי בא עליה בגיותה
ובשו"ת מאמר מרדכי (שם) כתב שיוצא לשיטרת רש"י שאם לא היה נטען ולא היה קול אלא ממש בא עליה בגיותה, ויש עדים או שניהם מודים, או מפורסם הענין, ונתגיירה, אז לכאורה לפי דברי רש"י יהא מותר להם להנשא לכתחילה. כי לעז אין, כי הוא קיים, ואין כאן חשש של אחזוקי קלא קמא. ולשמא נתגיירה לשם אישות ולא לשם יהדות הרי אמרנו שלזה לא חוששין. ולכאורה אפשר להסביר את רש"י באופן אחר: כל הטעם הוא מפני שאנו חוששין לאחזוקי קלא קמא, ומאחר וזה רק חשש, לכן אם נשאת לא תצא, אבל אם ודאי אמת קלא קמא שבא עליה בגיותה, יש לאסור אפי' אם נשאת. ולפי זה, הטעם יכול להיות או מפני קנס, מאחר ובודאי בא עליה, ולפיכך אפי' אם כנס יוציא, או מטעם אחר, והוא שמא לא לש"ש נתגיירה, ולפיכך אם רק יש חשש שבא עליה אפשר להקל בדיעבד, אבל אם ודאי בא עליה, אז יש לחשוש שלא לש"ש נתגיירה אלא לשם חתנות.
והביא במאמ"ר שכן סברו רבים מהפוסקים בדעת רש"י, כן הובא בתורת חיים למהרח"ש (ח"ג סי' מ"ד, דף ע"ד ע"א) שכן הבין ברש"י שעל ודאי לא גזרו, כי אין הטעם של אחזוקי קלא, ואעפ"כ לדעתו יש לקנוס עיין שם. ועוד שם (סי' מ"ה) הביא מדברי הרב רבי דוד בן נחמיאש שלדידיה פשוט אליבא דרש"י, אם ודאי בא עליה שהיא מותרת אפי' לכתחילה, וכל האיסור הוא רק על חשש. ואדרבא לדידיה אולי נכון לכונסה. ועיין שם שרצה לחלק בין שפחה שכבר טבלה לשפחותה לבין גויה, ודחה חילוק זה. ועיין במהרח"ש שהביא משם מהר"י מיגאש שהבין בדברי רש"י שפירוש נטען היינו ממש נטען, ולא אם ודאי בא עליה. וכן הובא בחכמת שלמה (על השו"ע אבה"ע סי' י"א סעי' ה'), שהקשה על הבית שמואל (שם ס"ק י"ז) שהביא מנמוק"י שאפי' לא בא עליה ודאי מותרת בדיעבד עיין שם. ועיין ביד אהרן (אבהע"ז ח"א סי' י"א, הגהות בית יוסף סעי' מ' – מ"א) וכנה"ג (אבהע"ז שם הגהות הטור סעי' כ"ב) ובאוצר הפוסקים (שם סי' י"א ס"ק ס'/ב') בזה.
גר וגיורת שהיו נשואים בנישואים אזרחיים
הנה למרות שמצאנו במשנה לעיל בנטען על השפחה ש'הרי זה לא יכנוס' הרי שבספר תוספת יום הכיפורים (יומא סב, ע"א) וכן בפני יהושע (כתובות ג, ע"ב) כתבו בדעת ר"ת המובא בתוס' (כתובות שם, ד"ה ולידרוש) שמותר לישראלית מומרת שנבעלה לגוי להנשא לו אחר גירותו, ובפני יהושע כתב שהטעם הוא, שבביאת גוי אין את האיסור לבעל ולבועל כיון ש'זרמת סוסים זרמתם' וביאת גוי אינה חשובה לביאה, וכיון שביאתו של הגוי אינה חשובה לביאה הרי דינו כ'נטען על הפנויה' שבדיעבד אם עבר ונשאה אינו מחויב להוציאה.
ולפי"ז כתבו הפוסקים שאם היתה נשואה לגוי בגיותו בנישואין אזרחיים נחשב הדבר כדיעבד, ומותרים להנשא, כן כתב בשו"ת חיים שאל לחיד"א (סי' מט). אולם בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קעו) שחוששים שמא כאשר הגוי נישא לאותה אישה בגיותו חשש שאם לא יקבל עליו עול מצוות ביום מן הימים, תתחרט אישתו על מעשיה הרעים ותתגרש ממנו, ולכן חוששים שגירותו אינה אמיתית אלא לשם אישות בלבד. וכן כתבו בשו"ת אבן יקרה (תליתאה סי' צח) ובשו"ת ערוגות הבושם (יו"ד סי' רכד) ובשו"ת בית שערים (יו"ד סי' שסא) ובשו"ת מהרש"ג (ח"א יו"ד סי' לד) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' רמה).
אולם כיום המנהג בהרבה בתי דינים להקל בענין זה, כפי שכתב בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז סי' כז) אף שהחמיר בסתם בני זוג שהתפרסם דבר חיותם יחדיו לכל שחיו זמן מרובה, שאם נתיר להם להנשא יתפרסם הדבר יותר, ואף לרש"י אין להקל בזה מ"מ לענין נישואים אזרחיים כתב להקל שהרי לפי שיטת הראשונים החולקים על רש"י לעיל וסברי שהנטען על השפחה מחויב להוציאה מחמת לעז, אין לחוש כאן ללעז שהרי אף אם נאמר שכל רצונו להתגייר היה לשם אישות, הרי אין לחשוש לכך שלא היה נצרך להתגייר לשם כך, וכן דעת מרן הראש"ל הרב מרדכי אליהו זצוק"ל בשו"ת מאמ"ר (שם) שאין להחמיר בגר וגיורת שנישאו בנישואין אזרחיים ואין לבטל את קידושיהם באופן זה שהרי זה כדיעבד וציין לדבריו של הח"ש (סי' מ"ט) שאם היו נשואים בנשואים של גויים הוי כאילו דיעבד. וכבר הקשו עליו, וכי נשואים של ערכאות הוי נשואין. ועיין בישא איש (סי' ז'). ועיין חיים ושלום (ח"ב סי' ק"ח) להגר"ח פלאג'י שהסכים שם על תשובת בנו הגר"א פלאג'י שכתב נגד זה. ואולם עיין תעלומות לב הנ"ל שכותב, שאם היו נשואים בנשואים אזרחיים אז אין החשש של הרשב"א, שיאמרו משום חתנות התגיירה, כי הרי הם היו כבר נשואים. סברה זו מובאת גם בנהר מצרים הלכות גירות. ועיין במאמ"ר שם שהאריך בזה, ולמסקנה פסק מרן הגרמ"א בזה"ל: זוג מחו"ל אשר הוא נשוי בנישואין אזרחיים שעלו לארץ הקודש, הבעל גוי והאשה יהודיה, והבעל מבקש כיום להתגייר ולקבל עליו עול תורה ומצוות, מותר לקבלו לגרות לחסות תחת כנפי השכינה מכמה וכמה טעמים שביארנו, עכ"ל.
ויש להוסיף, שכל פסקו של מרן הגרמ"א זצוק"ל בתנאי שכוונותיו של הגר מתגלות בעיני הדיינים כרציניות, ושרצינות כוונותיו לקיים קלה כבחמורה, כפי שהובא בדבריו לעיל.
ביאור דעת רש"י בנטען על השפחה
ובהמשך הגמ' שם הובא: הא גיורת מיהא הויא, ורמינהו אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שלחן מלכים, לשום עבדי שלמה, אינם גרים, דברי ר' נחמיה. שהיה ר' נחמיה אומר, אחד גירי אריות, גירי חלומות ואחד גירי מרדכי ואסתר, אינם גרים, עד שנתגיירו בזמן הזה. בזמן הזה סלקא דעתך, אלא אימא כבזמן הזה. הא אתמר עלה א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הלכה כדברי האומר כולם גרים הם. אי הכי לכתחילה נמי, משום דרב אסי, דאמר רב אסי 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים' וגו', ע"כ.
ופירש"י שם, ד"ה הא גיורת מיהא הויא ז"ל, דאע"ג דלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה וכו'. אי הכי– דגיורת מעליתא היא. לכתחילה נמי – יכנוס ואמאי תני לא יכנוס. "דאמר רב אסי" – טעמא דמתניתין משום דכתיב הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים הרחק ממך, דאתו לאחזוקי לקלא קמא, ע"כ.
א"כ נמצא לפי דברי רש"י שכל המשנה אינה מתייחסת כלל ועיקר לגירות או ללעז על גירות, אלא מתייחסת אך ורק לנטען, והחשש שלא ישאנה הוא משום לעז שיאמרו שאכן בא עליה בגיותה, ולאחזוקי קלא קמא, ולפיכך לכתחילה לא ישא, ואם נשא מותר. ואין המשנה כאמור מתייחסת כלל ועיקר לגירות. ולפיכך הגמרא מקשה, אם נפסוק הלכה כר' נחמיה, הרי אסורה להתחתן עמו כי הגירות אינה גירות, ומוציאין אותה, כי כל מטרתה היתה רק לשם נשואין ולא לשם יהדות, ולדידו הגירות אינה גירות. והגמרא מתרצת שאין אנו פוסקים כר' נחמיה אלא כחולקים עליו, וסוברים שכולם גרים הם. ולפיכך הגמרא מקשה, אם הדין הוא שהגירות הוי גירות, א"כ מדוע לכתחילה לא יכנוס, מה החשש. בשלמא אם נפסוק כר' נחמיה, נאמר שאמנם אין הגירות גירות משום שלא נתגיירה לשם יהדות, זה רק חשש, אולם אם נתגיירה ונשאה מותר (עיין תוס' ד"ה אי הכי). ועתה שהלכה כחכמים שכולם גרים הם, היינו שלא חוששין שמא נתגיירה לשם נשואין ולא לשם יהדות, א"כ מדוע לא תנשא לכתחילה. ומסביר רש"י שהגמרא חוזרת בה ומסבירה שעיקר הטעם הוא משום לעז, שיאמרו שבא עליה בגיותה וזה מחזק את הקול. וממה שהסביר רש"י כן ולא הסביר משום לעז, שיאמרו שנתגיירה לשם אישות, משמע שזה לא הוי לעז.
קיום שבע ברכות לבני זוג גרים שנישאו
ואף במקרים שהתירו להנשא לבני זוג גרים, נראה שיש לקיים רק נישואין כהלכתם ללא שבע ברכות, וכפי שכתב בזה בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' קעג) שנשאל בזה באופן שונה בישראל שנשא גויה לענין שבע ברכות ושמחה מה דינם. ובתשובתו הקדים כמשנ"ת שהשאלה נשאלת מעיקרה על עצם הנישואין שהם באיסור שהרי קיי"ל בנטען על השפחה שאם כנס אין מוציאין מידו, ונפסק לדינא בשו"ע (אבהע"ז סי' יא ס"ה) הו"ד לעיל בדברינו, וציין שרוב הפוסקים נקטו בזה להחמיר כמו שהזכרנו לעיל. וכתב בשבה"ל שבדברי חיים (ח"ב סי' לו) כתב להתיר בשעת הדחק איסור קל זה מחשש שלא יעברו על איסור חמור יותר, וכן דעת הרבה פוסקים (לא רובם) כפי שהובא באוצה"פ שם, אך לכתחילה כתב השבה"ל שיש למנוע זאת וכפשטות ההלכה.
ולענין הברכות כתב השבה"ל שם, שאף אם נסמוך על דעות המתירין נהי דשבע ברכות בשעת חופה וקידושין יש לברך כמו גר וגיורת שאף שהעצי ארזים (סי' לד) הסתפק אם יברכו מ"מ בערך שי (אבהע"ז סי' כו) חלק ע"ד וכתב שיברכו רק ז' ברכות של החופה, וכתב השבה"ל, שכן מסתבר שאין חופה וקידושין בלא ברכות שבלא זה לא נחשב שהתקדשו בחופה וקידושין. (ויש להוסיף שכך הובא להדיא בשו"ע אבהע"ז סי' כו ס"ד) והוסיף השבה"ל שאף בגר וגיורת ממש שנישאים לא עדיף ממחזיר גרושתו שכתבו האחרונים שמברכים רק בחופה ובענין השמחה שהוא השבע ברכות הנוספים יש להסתפק בדבר אם חייב, מצד שני יש לדמות הדבר לדין נואף ונואפת שהובא בתשובת חת"ס (אבהע"ז סי' קכג) שנואף ונואפת שנישאו זל"ז אף שהיא בעולה יברכו ז' ברכות אפי' ז' ימים כיון שלדידיה חדשה היא עכ"פ בנישואין א"כ פשיטא דאיכא גם שמחה.
ונראה שהשבה"ל הסתפק בזה אם דמיא לדין נואף ונואפת שפסק החת"ס שמברכים ז' ברכות, דלכאורה לגבי גוי אף ששייך נישואין כמבואר במשנה כתובות צא, א גר שנתגייר ואישתו עימו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה. מ"מ לגבי דין חדשה בנישואין אין שייך בגוי. (וכתב שודאי י"ל כן בישראל שנשא גויה דאיכא תרתי לריעותא עיי"ש בדבריו) ולכן נראה מדבריו שאין לברך את ז' ברכות רק ביום הראשון של החופה ז' ברכות ובשאר הימים אין לברך שנראה יותר לצדד שאין דין שמחה בגוי, עכ"ד.
העולה לדינא,
איש ואשה שהתגיירו, והתחתנו ביחד, אין להם לברך שבע ברכות אלא בחופה בלבד, ואין לקיים שבע ברכות בכל שבעת הימים כנהוג בדרך כלל.