שאלה
מהי ההדרכה ע"פ ההלכה להכשרת ללבבות עוף לאכילה – ע"י צלייה כמובן ?
תשובה
ראשונה יש להדיח את הלב.
וקודם המליחה יש לחותכו באמצע לאורכו כך שישפך הדם שבפנים. ואחר כך ימלח אותו כלומר יפזר עליו מלח (מלח גס).
למנהג הפשוט שמבשלים את הלב לאחר קריעה יש לחתוך את הגידים בפנים ואת החלק התחתון של הלב.
ולנוהגים רק לצלות את הלב לאחר הקריעה ומליחה ואח"כ מבשלים אותו טוב שיחתוך את הגידים בפנים ואת החלק התחתון של הלב אך אין חובה בדבר.
רק טוב להימנע מאכילת לב משום שגורם לשכחה
כלי הצלייה: בעת הצלייה של בשר "לא מוכשר" מכל סוג שהוא, הדם היוצא ממנו נוטף על הכלים ונבלע בהם. לכן, צריך לייחד לצורך צליית בשרים "לא מוכשרים" כלים מיוחדים (כמו: רשת, סכין לחיתוך הכבד כשהוא עדיין על האש, מזלג להפוך את הבשר), שישמשו אך ורק לצליית בשרים אלו.
מקורות
איתא במשנה חולין דף קט עמוד א "הלב – קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו – אינו עובר עליו", ובגמ' ע"ב "ת"ש: הכחל – קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו – אינו עובר עליו, הלב – קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו – קורעו לאחר בשולו ומותר", משמע שמותר לקרוע ואחר כך לבשלו.
וכן כתב הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ו "הלב בין לצלי בין לקדרה קורעו ומוציא את דמו ואחר כך מולחו". וכתב הרב המגיד "מ"ש רבינו ואח"כ מולחו משמע דלקדרה הוא דקאמר דוקא, ואפשר שהוא סבור שהצלי צריך מליחה ויתבאר לפנינו (הי"ב) ע"כ".
וכתב הטור "הלב מתקבץ הדם בתוכו בשעת שחיטה לפיכך צריך לקורעו קודם מליחה ולהוציא דמו ולמולחו אח"כ". משמע בין לצלי ובין לקדירה.
וכתב השו"ע בסי' ע"ב סעי' א' "הלב, מתקבץ הדם בתוכו בשעת שחיטה. לפיכך צריך לקרעו קודם מליחה ולהוציא דמו, ולמלחו אחר כך. ואז מותר אפילו לבשלו (ארוך כלל ט"ו). ואחר כך מבשלו". כלומר שיש לקורעו ואחר כך ימלח אותו, ואחר כך מותר לבשלו, והנה סתם השו"ע לענין אם גם לצלי צריך מליחה או לא.
וכתב הש"ך בס"ק א' "ואז מותר אפילו לבשלו. ק"ק דמאי קמ"ל הא גם המחבר כתב ואח"כ מבשלין, ונראה דהכי קאמר ואז הוי כשאר בשר ומותר לבשלו אפי' עם בשר כדכתב בד"מ בשם או"ה", כלומר ולא צריך לבשלו בנפרד.
כתב בדרכי משה ס"ק א' "בארוך כלל ט"ו (דין ה) ולאחר שקרעו מותר אף לכתחלה לבשלו עם בשר אחר וכן מעשים בכל יום, דלא כשערי דורא (סו"ס כח) שכתב שאין המנהג לבשלו משום שמא יבשלו בלא קריעה, דהיינו לדידהו דס"ל דבמליחה וצלייה כשר הלב, אבל לדידן דקיימא לן בין במליחה ובין בצלייה אם לא קרעו הלב אסור, ליכא למיחש שמא יבשלו בלא קריעה דהא אין בישול בלא מליחה ומיד היה נאסר במליחה אם לא נקרע עכ"ל, ולפי מה שכתבתי למטה (אות ד) דאין הלב נאסר במליחה, נראה דאין לשנות מדברי שערי דורא, וכן לא ראיתי מימי לבשלו רק אחר צלייה אך שמעתי מרבים שמקילין ונוהגין לבשלו אחר מליחה".
וכך כתב בהגה "ויש מחמירים לבשלו רק צולין אותו", כלומר שלא מבשלים אותו לאחר קריעה ומליחה אלא רק צולין אותו, ואחר כך ניתן לבשלו.
וכתב הש"ך בס"ק ב' "ויש מחמירין – פי' אפילו ע"י קריעה ומליחה מחמירין לבשלו גזרה שמא יבשלוהו בלא קריעה, אבל צולין אותו ע"י קריעה ומליחה קצת כשאר בשר לקמן סי' ע"ו, ואח"כ מבשלין, וכתוב בת"ח ריש כלל כ"ז ואין לשנות במקום שנהגו להחמיר, מיהו בדיעבד אם בשלוהו אחר קריעה ומליחה פשיטא דשרי אף להיש מחמירין", כלומר שהיכא שיש מנהג להחמיר כדברי הרמ"א אין להם לשנות ומכל מקום גם להם בדיעבד אם בשלו לפני צליה מותר.
וכתב הט"ז בס"ק א' "ויש מחמירין לבשלו. הטעם שמא יבשלו בלא קריעה וכתוב ע"ז בד"מ אך שמעתי מרבים שמקילין ונוהגים לבשלו אחר המליחה ע"כ וכ"כ רש"ל להקל בזו שאין גזירה זו בתלמוד ולא בגאונים".
וכן כתב הפמ"ג במשב"ז ס"ק א' "ויש. עט"ז בשם הד"מ הטעם דשמא יבשלנו בלי קריעה שישכח ומיהו אחר צליה אף במקום שנהגו איסור לבשל ע"י מליחה ע"י צליה שרי וכ"כ הת"ח כלל כ"ז ד"א והש"ך אות ב' דכולי האי שישכח לקרוע אחר צליה לא חיישינן ומיהו המנהג הפשוט בינינו לבשלו אחר מליחה ולא גזרינן שמא לא יקרענו ויבשלנו". וכן כתב בחוות דעת ב' ובכה"ח בס"ק ד'
ב
וכתב הרמ"א בסעי' ב' "ונוהגין לכתחלה לחתוך ערלת הלב ולחתוך גידין שבפנים (ארוך), ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא", וביאר הש"ך בס"ק י"ד "וברקנ"ט פרשת לך לך כתוב וז"ל ובעבור כי הברית היא דוגמת הלב לכך חותכים גם חידוד הלב בראשיתו להעביר משם כחות הטומאה וזהו ומלתם את ערלת לבבכם ע"ש". וכתב הכה"ח בס"ק ה' שלנוהגים לבשלו לאחר הקריעה ובלי צליה יש לחותכו כדי שיצא הדם דרך החתך וכ"כ בס"ק ל"ג.
שכחה
כתב הש"ך בס"ק ב' "כתוב בתשב"ץ סי' תקס"א ואיני אוכל לב עוף אף על פי שהספר אינו מזכיר רק לב בהמה שקשה לשכחה מ"מ כמו כן מונע אני מלב עוף עכ"ל וכן ראיתי נזהרין בזה", וכתב הכה"ח ס"ק ו' " איתא בסוף מס' הוריות ה' דברים משכחים את הלימוד וא' מהם האוכל לב בהמה יעו"ש וכ"כ בשה"מ סוף פ' וילך צריך ליזהר במאד מאד שלא לאכול שום לב בהמה וחיה ועוף כי שם תכלית שורש התקשרות נפש הבהמית ואם יאכלהו האדם מתקשרת בו נפש הבהמית ההוא לגמרי והיצה"ר מתקשר בו ומטעם זה ג"כ ארז"ל שהאוכל לב בהמה גורם לו שכחה וטפשות הלב עכ"ל. וכ"כ התשב"ץ סי' תקס"א דאינו אוכל אפי' לב עוף והב"ד הש"ך סק"ב וכתב וכן ראיתי נזהרין בזה. פר"ח סוף או' ב' לה"פ או' ג' שפ"ד או' ב' וכתב וכן נוהגין. שו"ג מחו' או' א' תכ"א כלל ל"ד או' א' מזמור לדוד דף קי"ב ע"א. יפ"ל ח"ג סי' מ' והבל"י או' ג' כתב דאין לאכול נשים מעוברות וזכריה בפרט לבני תורה לב אפי' של עוף שקשה לשכחה ושאר נשים ובתולות אוכלות הלב אפי' של בהמה עכ"ל והב"ד זבחי צדק או' ד' וכתב דכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א כס' הבל"י ואין אוכלין אותו הזכרים רק הנקבות עכ"ל וזהו לפי פשט הגמ' שהוא משום שכחה אבל לפי דברי שה"מ שהוא משום יצה"ר משמע דאין חילוק בין איש לאשה. ועיין בדברינו לאו"ח סי' קנ"ז או' כ"ח שכתבנו דגם במוח וכבר יש ליזהר מלאוכלם יעו"ש. ועוד עיין לקמן סימן קט"ז או' קמ"ו.".
העולה
יש להדיח את הלב.
וקודם המליחה יש לחותכו באמצע לאורכו כך שישפך הדם שבפנים. ואחר כך ימלח אותו כלומר יפזר עליו מלח (מלח גס).
למנהג הפשוט שמבשלים את הלב לאחר קריעה יש לחתוך את הגידים בפנים ואת החלק התחתון של הלב.
ולנוהגים רק לצלות את הלב לאחר הקריעה ומליחה ואח"כ מבשלים אותו טוב שיחתוך את הגידים בפנים ואת החלק התחתון של הלב אך אין חובה בדבר.
רק טוב להימנע מאכילת לב משום שגורם לשכחה
כלי הצלייה: בעת הצלייה של בשר "לא מוכשר" מכל סוג שהוא, הדם היוצא ממנו נוטף על הכלים ונבלע בהם. לכן, צריך לייחד לצורך צליית בשרים "לא מוכשרים" כלים מיוחדים (כמו: רשת, סכין לחיתוך הכבד כשהוא עדיין על האש, מזלג להפוך את הבשר), שישמשו אך ורק לצליית בשרים אלו.