שאלה
אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת (פירוש דבר קבוע) יש אומרים שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה וכן אמרו שכך היה עושה הרב ר' יהודה החסיד ז"ל: לכאורה מכאן ניתן להתיר לא לאכול לחם בשבת היות וזה שינוי ווסת וגורם לקושי אמיתי
בתזונה הקטוגנית ?
תשובה
יש מצווה להתענג בשבת, י"א שחיובה מהתורה וי"א מדרבנן.
אסור לצום בשבת מהתורה, אמנם מי שיש לו צער אם יאכל אפילו מעט מותר לו לצום.
אכילת פת י"א שחיובו מהתורה וי"א מדרבנן – למעשה יש לאכול בסעודת הלילה והבוקר פת – אמנם אדם שיש לו צער גופני אם לא יאכל מעט פת יכול להימנע.
מקורות
כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"א): "ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה – זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים – כבוד ועונג, שנאמר: 'וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד'", עכ"ל. משמע שדינו כדברי סופרים, ובהלכות שבועות (פ"א ה"ו) כתב, וז"ל: "שלישית שנשבע לבטל את המצוה, כיצד? כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, שלא ילבש תפילין, ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות, ולא יאכל מצה בלילי הפסח, או שיתענה בשבתות ובימים טובים, וכן כל כיוצא בזה", עכ"ל. וא"כ משמע שדינו כדין תורה. ויישב הערך השולחן (הביאו בעל הפתח הדביר בשו"ת צפיחית בדבש סי' כ"ה) שעונג שבת הוא הלכה למשה מסיני, ועל זה כתב הרמב"ם שהוא כדברי סופרים, אבל תענית בשבת איסורו מדין תורה.
וראה בית יוסף (סי' רפ"ח), וז"ל: "אבל הרשב"א כתב בתשובה (ח"ד סי' רס"ב) דההיא דמר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא וכו' בתענית חלום דוקא הוא דאי לאו הכי – אסור, וכן צריך לפרש כדי שלא יחלוק אכולהו תנאי ואמוראי. ואת"ל דבתענית דעלמא קאמר, לא שבקינן כולהו תנאי ואמוראי ועבדינן כיחידאה, וכל שכן בשל תורה, והאריך להביא ראיות לדבר", עכ"ל [וראה בכה"ח (שם ס"ק ד'): "וז"ל הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל: אין דוחין עונג שבת ושמחת יו"ט הקבועים מן התורה, מפני תענית נדבה, שאין לה עיקר חיוב, ולא מדברי סופרים, אלא לתענית חלום בלבד, מפני צערא דגופא" ושם איתא שכבוד שבת עדיף יותר מאלף תעניות ומהאי טעמא כתב שדוחה תענית אסתר כיון שהיא דרבנן וראה באורחות חיים (אות א')].
ובשו"ע (הלכות תענית סי' תק"ע סעי' ג'), וז"ל: "אם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו – השבועה חלה עליהם מטעם איסור כולל; אבל אם נשבע להתענות בשבת או בי"ט, בפירוש – לא חלה עליו שבועה, דאין שבועה חלה על דבר מצוה, אלא לוקה על שנשבע לשוא, ואוכל; ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים – חלה שבועה עליו, כיון שאינן אלא מדרבנן", עכ"ל.
וע"ע מג"א (סי' רפ"ח ס"ק ז'), ובא"א (שם ס"ק ז') כתב, וז"ל: "מה שכתב דתענית בשבת אסור דין תורה, יש לומר מאכלוהו היום (שמות ט"ז, כ"ה; שבת קי"ז), לא מדברי קבלה. ועיין אליה רבה (שם ס"ק ט"ו), עכ"ל. וע"ע כה"ח (שם ס"ק נ"א ובסי' רמ"ב ס"ק ו'). וע"ע ערך השלחן (שם אות ג').
משנ"ב (סי' רמ"ב ס"ק א'): "הנה עיקר מצות עונג שבת נתפרש לנו על ידי הנביאים, וכמו שנאמר: וקראת לשבת עונג. ויש פוסקים שס"ל דעיקרו הוא מן התורה, שהשבת הוא בכלל מקראי קודש, שנאמר: וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש וגו', ומקרא קודש פירשו חז"ל בספרא, דהיינו לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בעונג אכילה ושתיה", עכ"ל. ובשער הציון שם ס"ק א', וז"ל: "רמב"ן בפרשת אמר (שאיסורו מן התורה). ועיין בספר החנוך מצוה רצ"ז ובבית יוסף סימן תפ"ז, דלדידהו הוא מדברי סופרים, ועיין בסימן רפ"ח ובסימן תפ"ז מה שכתבתי שם. ואפילו לדידהו צריך ליזהר מאד בזה, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה, ושכרו מפורש בקבלה, אז תתענג על ה' וגו'", עכ"ל. ובכה"ח (סי' רמ"ב ס"ק ו') כתב, וז"ל: "בלבוש סימן רצ"א משמע דהוה מן התורה, אבל האליה רבה שם אות א' ובסימן קס"ז אות כ"ח כתב דהוה מדרבנן וקרא אסמכתא יעו"ש. משב"ז אות א'," עכ"ל. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"א).
לסיכום נחלקו הראשונים אם מצות עונג שבת הוא מהתורה או מדברי נביאים, אבל לצום אסור בשבת מדין תורה.
חיוב סעודה בפת
כתב הרמב"ם הל' שבת פ"ל הל' ט' : "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת – אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה. וצריך להיזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה – סועד שלש סעודות. ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד – פטור משלש סעודות. וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין (וזה כדעת חכמי הקבלה) ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים".
וראה מה שכתב הכה"ח (סי' רצ"א ס"ק כ"ב), וז"ל: "ואם מצות אכילת פת בשבת מדאוריתא או מדרבנן, עיין בתשובות הרשב"א סי' תרי"ד שכתב דבשבת צריך לאכול פת מדאוריתא, יעו"ש. וכ"כ הט"ז סי' תרע"ח סק"ב ומ"א סוף סי' רנ"א והמטה יהודה סי' קס"ז, יעו"ש. אבל הכלבו בסי' נ"ח כתב דאינם אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, יעו"ש. וכ"כ הרד"א דף ז' בשם ר"ת ואו"ח דף ס"ג, וכ"כ אליה רבה סי רצ"א אות א' וס"ס קס"ז בשם מהרי"ל ומי"ט, יעו"ש. וכ"כ ר' ישעיה הא' כ"י ריש פרק ערבי פסחים, והביא דבריו הערוך השלחן אות ג', יעו"ש", וראה בה"ל סי' ר"נ ד"ה ישכים, ועיין בבה"ל סי' רס"ג ד"ה אין לו שהביא פלוגתא בזה ועיין שם שהעלה דדעת רוב הפוסקים שהפסוק אסמכתא. ועיין בהרחבה בדיני תענית בשבת פרק מ' סעי' ב' הלכה א' ובהערות שם.
וכתב השו"ע סי' רע"ד סעי' ד' "סעודה זו ושל שחרית אי אפשר לעשותה בלא פת", כלומר שפוסק שיש חיוב, וכתב המשנ"ב בס"ק ט' "סעודה זו וכו' – ר"ל אפילו לדעת המקילין לקמן בסימן רצ"א ס"ה לענין סעודה שלישית שאין צריך לעשותה דוקא בפת באלו שתי סעודות מודו כו"ע דהם עיקר כבוד השבת".
צער
וראה בית יוסף (סי' רפ"ח), ז"ל: "כתב האגור (סי' ת"ב) בשם שבלי הלקט (סי' צ"ג) דאיתא בהגדה שמצאו תלמידיו לרבי עקיבא שהיה בוכה בשבת, ואמר: זהו עונג לי. יש מוכיחין מכאן שאדם שמזיק לו אכילתו, דאז עונג לו שלא לאכול, וכמעט שהוא אסור לאכול, דהא מצער ליה במה שאוכל", עכ"ל. ופסק השו"ע (סי' רפ"ח סעי' ב'), וז"ל: "י"א שאדם שמזיק לו האכילה, דאז עונג הוא שלא לאכול – לא יאכל", עכ"ל. ובמשנ"ב (שם ס"ק ג') כתב, וז"ל: "וכמעט קרוב לאיסור האכילה, כיון שמשער שיזיק לו [פמ"ג ותו"ש], והיינו אם גם כזית קשה לו לאכול, ועיין לקמן בסימן רצ"א ס"א בהג"ה (שאם לא יכול בלילה – יאכל ג' סעודות ביום)", עכ"ל. וכ"כ כה"ח (שם ס"ק ז').
וכתב הרמ"א "וכן מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת (אגור בשם שבולי לקט)". וכתב המשנ"ב ס"ק ד' "הצער מלבו – כתב הט"ז היינו דוקא אם מחמת רוב דביקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות שכן מצינו ברע"ק בזוהר חדש שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים באשר שידע היכן הדברים מגיעים וכ"ה מצוי במתפללים בכונה אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מלבו לא ע"ש אבל בא"ר ותו"ש התירו כיון שע"י בכיתו ירוח לו", כלומר שאדם שיש לו מועקה בלב נחלקו הפוסקים אם יכול לבכות ולמעשה יכול ובתנאי שאחרי שיבכה תעבור מעוקה מליבו.
וכתב עוד הב"י "והגהות מיימון כתבו בפ"א מהלכות תענית (אות ב) אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת ראינו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה וכן שמעתי על רבי יהודה החסיד שהיה עושה כן וכן אמרינן בפסחים (סח:) מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולי שתא בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי אבל בלא כהאי גוונא אסור עכ"ל".
וכ"פ השו"ע (שם סעי' ג'): "אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת (פי' דבר קבוע), י"א שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן אמרו שכך היה עושה הר"י החסיד ז"ל", עכ"ל. וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק ה') "ואכילה וכו' – אבל כשאין לו צער אף שמתענה על עונות ומחמת תשובה אסור", וכה"ח (שם ס"ק י"א). ובביאור הלכה (סי' רפ"ח ד"ה "צער הוא") כתב, וז"ל: "ר"ל אפילו אם יאכל מעט, דאל"ה – אין לו למנוע מחמת זה", עכ"ל. וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"ב) "ואכילה בשבת צער וכו'. אבל הרב החסיד חסד לאברהם טובייאנה דף קי"ט ע"א כתב וז"ל ואם מתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת לא מפני כך יסמוך על הרב יאודה החסיד להתענות בשבת, שמצוה על האדם להרבות באכילה ושתיה בשבת, הגם שיהיה לו שינוי וסת אחר כך לא מפני כך יתבטל מעונג שבת ויתענה, כי ענוש יענש על ידי המלאך סנגרי"א אם אינו על חלומו יעו"ש. יפה ללב אות ד'. וכן כתב החסד לאלפים סימן רע"ד אות ה' יעו"ש. ועיין בדברינו לשם אות טו"ב". כלומר שלכתחילה יש להחמיר גם במקום צער גופני, ועכ"פ כשצער רק מחמת הדיאטה נראה דיש לאכול פת.
למעשה
יש מצווה להתענג בשבת, י"א שחיובה מהתורה וי"א מדרבנן.
אסור לצום בשבת מהתורה, אמנם מי שיש לו צער אם יאכל אפילו מעט מותר לו לצום.
אכילת פת י"א שחיובו מהתורה וי"א מדרבנן – למעשה יש לאכול בסעודת הלילה והבוקר פת – אמנם אדם שיש לו צער גופני אם לא יאכל מעט פת יכול להימנע.