שאלה

ראיתי פעם שאסור לעשות אוכל כשר בטעם או בצורה של אוכל טרף.
מישהו יודע מה המקור?

תשובה

דבר זה מותר.

מקורות

בענין זה נביא את דברי הגמרא בחולין (דף ק"ט ע"ב) שמספרת על ילתא אשתו של רב נחמן (בתו של ראש הגולה, והיא היתה פקחית מאד וצדקת מופלגת), שאמרה לו: כל מה שאסרה תורה התירה לנו כמותו, והיא הצליחה להכיר ולטעום את טעמם של האיסורים בדברים המותרים, אך עדיין לא הצליחה לטעום את טעמו של איסור בשר וחלב. וז"ל הגמרא: "אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא – שרא לן כבדא (התורה אסרה דם והתירה כבד), נדה – דם טוהר, חֵלֶב בהמה – חֵלֶב חיה, חזיר – מוחא דשיבוטא (מוח של דג ששמו שיבוטא וטעמו כטעם חזיר), גירותא (עוף טמא)- לישנא דכוורא, אשת איש – גרושה בחיי בעלה, אשת אח – יבמה, כותית – יפת תאר (כלומר, על כל איסורים הללו ידעה ילתא את ההיתר שהתירה התורה כנגדם, אבל בשר וחלב לא ידעת היכן התירה התורה כנגד איסורו, ואמרה לו:) בעינן למיכל בשרא בחלבא (כלומר, היא ביקשה לאכול בשר וחלב באופן המותר)!. אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי" (רב נחמן, כששמע את בקשת אשתו הצדקנית, ביקש מהטבחים לצלות לה כחל [דדי הפרה] כדי שתרגיש טעם בשר וחלב). עד כאן תוכן דברי הגמרא.
בטעם הדבר איתא בשם הרבי ר' העשיל (חנוכת התורה פ' ראה) דבתו"כ פ' קדושים איתא שלא יאמר אדם אי אפשר לאכול בשר חלב, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי כך. ואם לא הי' שייך לטעום טעמא דאיסורא, איך הי' יכול לומר אפשי ומה אעשה כו', לכן בכל דבר איסור – התיר הקדוש ברוך הוא, וכעין זה מנגד, שיכול לטעום אותו טעם של איסור, ואעפ"כ יפרוש מחמת ציווי האלקי, ע"ש עוד.
וכן כתב מרן הרב בדברי מרדכי פרשת ראה " וצריך לשאול על סיפור זה: מה באה הגמרא ללמדנו בזה? מדוע התחשב רב נחמן ברצונותיה של אשתו? וכי יעלה על הדעת שרק כדי להשביע את תאוותיה ביקשה כן?!
נראה לבאר זאת על פי דברי חז"ל (ספרא, מובא ברש"י ויקרא כ', כ"ו), שלא יאמר אדם: "אי אפשי באכילת חזיר והוא מאוס בעיניי", אלא יאמר: "אפשי ואפשי, והתורה אסרה". אמרה ילתא, אשתו של רב נחמן: כיצד אוכל לקיים את דברי חז"ל ולומר: "אפשי ואפשי" על אכילת בשר וחלב? והרי אינני מכירה את טעמו! לכן רצתה לטעום טעם של בשר בחלב, כדי שתקיים את מצות התורה בבירור.
אדם צריך לקיים כל מצווה, ולהימנע מכל עבירה, אך ורק בגלל שכך ציוה הקב"ה, ולא בגלל שיש מצוות שהוא מבין אותם בשכלו, או שיש עבירות שנפשו קצה בהם – ובזה הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. והביאו משם הרמב"ם שזה נאמר על מצוות שהם "חוק" בלא טעם, אבל על מצוות כעין גניבה, אסור לאדם לומר: "אפשי" כי זה גובל בתכונה נפשית פסולה.
דבר זה רוצה הגמרא להשמיענו באריכות, ללמדנו שיש לקיים את מצוות התורה כפי שציוותה אותן התורה, ללא בקשת שום טעמים והסברים למצוות. מִסיבה זו האריכה התורה באיסור דם, להדגיש לנו שאסור לנו לאכול את הדם לא משום שהוא מאוס בעינינו, אלא משום שהתורה ציוותה על כך".

אמר בחיד"א (פתח עיניים חולין דף קט ע"ב) אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה וכו' בעינן למיכל בשרא בחלבא וכו', מכאן השבתי לנכבד אחד שחקר בענין המן שהיה משתנה והיה טעמו כטעם הדבר שחפץ, אם חשב לאכול חזיר או שאר איסורין וטעמן במן אי עבד איסורא. והשבתי דכיון דיודע דמה שאוכל הוא היתר סגי, והראיה דילתא אמרה בעינן למיכל בשרא בחלבא ואמר להו רב נחמן לטבחי זויקו לה כחלי, תנו לה כחל בשפוד. רש"י, א"כ אפילו טועם איסור, כיון דמה שאוכל יודע שהוא היתר אין בדבר איסור. ותו דזה היה מעשה שמים להתהפך המן כפי מה שרוצה לטעום, ואם חשב לאכול איסור המן לא היה מתהפך אם היה עושה איסור בזה.

וכתב בחישוקי חמד על המקום על דברי החיד"א "ומו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר, שלולא דברי הפתח עינים היה לנו להמנע מאכילת דבר שיש בו טעם חזיר וכדומה, כמו שנאמר הזהר מהכיעור, ולא דמי לשיבוטא או לכחלא שהשי"ת יצר אותם בעולמו והם כשרים בתכלית, אבל לחתור ולמצא טעם של חזיר שהשי"ת תיעב אותו גם עלינו לתעבו ולא לאכלו" ע"כ.
העולה
דבר זה מותר.