שאלה

א. אנשים שאינם שומרים שבת האם מבטלים את העירוב?
ב. מקומות במושב של משקים ושדות האם מבטלים את העירוב? כגון קרפף וכדומה.

תשובה

א – אדם שאינו שומר תורה ומצוות מבטל העירוב, וצריך לשכור רשותו הימנו בימות החול כגוי. אך זהו בכופר ממש, העושה דבריו להכעיס בשאט נפש. אולם אם מאמין בעיקר, וכגון שעושה קידוש וכדו', או שירא מלחלל שבת בפני אדם גדול בישארל, אע"פ שמחלל שבת אחר כך אפי' בפרהסיא, יש להקל שביטול רשות שלו מועיל לעניין עירוב.
ב – משק שעשוי להנאת האדם, אינו נחשב כקרפף שמבטל העירוב.
ג – שדות פתוחים במושב אם אינם זרועים כלל סתמם שנעשה העירוב לדירות הסמוכות לה ושפיר נכללות בהדה אפי' הם גדולות הרבה. אולם אם זרועות בזרעים, יש להחמיר ולעשות עירוב שלא יכלול את אותם השדות, כל שהם גדולות כבית סאתיים כיוון שמבטלות העירוב.
ד – שדות הזרועים בפרחי נוי וכדו', כל שעשוי להנאת האדם, אינם מבטלים העירוב, ויכול להעביר את העירוב מסביבם.

מקורות

אנשים שאינם שומרים שבת, האם מבטלים את העירוב. כמו כן, מקומות במושב של משקים ושדות, האם מבטלים את העירוב, כגון קרפף וכדומה.
תשובה:
א
בגמ' עירובין (ס"ט.), איתא:
"אמר רב הונא: איזהו ישראל מומר – זה המחלל שבתות בפרהסיא. אמר ליה רב נחמן: כמאן אי כרבי מאיר דאמר: חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה – אפילו באחד מכל איסורין שבתורה נמי אי כרבנן – האמרי: חשוד לדבר אחד לא הוי חשוד לכל התורה כולה (ב:) עד דהוי מומר לעבודת כוכבים – אמר רב נחמן בר יצחק: ליתן רשות ולבטל רשות.
וכדתניא: ישראל מומר משמר שבתו בשוק – מבטל רשות, שאינו משמר שבתו בשוק – אינו מבטל רשות. מפני שאמרו ישראל נוטל רשות ונותן רשות, ובנכרי עד שישכיר. כיצד אומר לו: רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת לך – קנה, ואין צריך לזכות. רב אשי אמר: האי תנא הוא, דחמירא עליה שבת כעבודה זרה, כדתניא: מכם ולא כולכם, פרט למומר. מכם – בכם חלקתי ולא באומות. מן הבהמה – להביא בני אדם הדומין לבהמה. מכאן אמרו: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות בפרהסיא. הא גופא קשיא: אמרת מכם – ולא כולכם, להוציא את המומר. והדר תני: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל – הא לא קשיא, רישא – במומר לכל התורה כולה, מציעתא – במומר לדבר אחד. אימא סיפא: חוץ מן המומר והמנסך יין. האי מומר היכי דמי אי מומר לכל התורה – היינו רישא אי לדבר אחד קשיא מציעתא אלא לאו הכי קאמר: חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא. אלמא: עבודה זרה ושבת כי הדדי נינהו. שמע מינה". ע"כ.
למדנו, דחילוק יש בין המחלל שבת בצנעה, שיכול לבטל רשותו לישראל אחר, לבין המחלל שבתות בפרהסיא, שדינו כגוי לכל דבריו, שאינו מבטל רשותו, ועל כן אי אפשר לערב חצרו, על מנת לטלטל בה בשבת, אלא צריך לשכור הימנו רשותו, כמו מהגוי.
וכ"כ הרמב"ם הלכות עירובין (פ"ב הל' ט"ז), וז"ל:
"ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא שוכרין ממנו כגוי, אבל אם היה מן המינים שאין עובדין עבודה זרה ואין מחללין שבת כגון צדוקין וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבעל פה, כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב, אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי, אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזו היא תקנתו, וכן אם היה ישראל אחד כשר וזה הצדוקי בחצר הרי זה אוסר עליו עד שיבטל לו רשותו".
וראה בטור (או"ח סי' שפ"ה), שהוסיף לחלק, בין המחלל בפרהסיא, שאפי' עובר על איסור דרבנן, כבר אינו מבטל רשותו, לבין המחלל בצנעה, דאפי' עובר על דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשותו.
ובב"י (שם), אחר שביאר המקור לזה, דקדק דהרמב"ם ס"ל שאין חילוק בזה, בין דאו' לדרבנן, אחר שלא הזכיר הרמב"ם חילוק זה, וז"ל:
"ומ"ש אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן. כן דקדקו שם התוספות (סט. ד"ה כאן במומר) והרא"ש (סי' יד) והמרדכי (שם) וכן דעת רש"י והקשו התוספות דהא סתם צדוקי אינו נזהר במילי דרבנן ותירצו שרגילין הם ליזהר לפי שהם יראים מחכמים כדאיתא בנדה (לג:) ולפי דבריהם הני צדוקים דשכיחי גבן כיון דעברי אמילי דרבנן בפרהסיא הרי הם כגוי ומשכירין ואין מבטלין
והרמב"ם בפרק ב' (שם) כתב הברייתא כצורתה ולא הזכיר דין מחלל שבת במילי דרבנן מיהו אפילו אם תימצי לומר דסבירא ליה דהוי משומד נראה דהני צדוקים לדידיה לא חשיבי משומדים אף על פי שעוברין בפרהסיא אמילי דרבנן דלא הוי משומד עד שיעבור במזיד ובהני מזיד דידהו כאונס הוי דמעשה אבותיהן בידיהם והוה ליה כתינוק שנשבה בין הגויים וכמו שכתב הוא זכרונו לברכה בפירוש המשנה בפרק א' ממסכת חולין (משנה א). ולא חש רבינו לכתוב דישראל משומד לעכו"ם דינו כגוי אף על פי שנזכר בגמרא ובדברי הרמב"ם משום דמילתא דפשיטא הוא". ע"כ. ולמעשה פסק הש"ע (שם סעי' ג'), בזה כדברי הטור, וז"ל: "ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כעכו"ם. ואם אינו מחלל אלא בצינעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות".
ב
אמנם חילוקי דינים כתבו הפוסקים, מאימתי חשיב ישראל המחלל שבת, כגוי לכל דבריו. הנה המשנ"ב (ס"ק ד'), כתב, וז"ל: "או לחלל שבתות בפרהסיא – דעון זה חמור כמו עובד עכו"ם שנעשה בזה מומר לכל התורה ודוקא בשרגיל בעון זה אבל אם חילל שבת בחד זימנא בפרהסיא לא מיקרי מומר וי"א דאפילו בחד זימנא מקרי מומר. ופרהסיא מקרי כשחילל בפני עשרה מישראל או שידע שיתפרסם ביניהם. ודע דכל זה כשהוא עובר לתיאבון אבל להכעיס אפילו בשאר עבירות ואפילו שלא בפרהסיא דינו כעכו"ם".
ובמה שכתב הש"ע (שם סעי' א'), שצדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשותו כתב העולת שבת (ס"ק א'), לחלק, וז"ל: "מה שכתב צדוקי הרי הוא כישראל וכו'. ואין להקשות הא כתב המחבר בסמוך סעיף ג' דאפילו מומר לחלל במילי דרבנן הרי הוא כעכו"ם, וסתם צדוקי אינו נזהר במילי דרבנן, תירצו התוס' [סא ע"א ד"ה כאן במומר] שרגילים הם ליזהר כי היו יריאים מן החכמים. וכתב הב"י דאפילו עכשיו דהצדוקים עוברים אמילי דרבנן בפרהסיא אפילו הכי אין דינם כעכו"ם, מפני שהם כאנוסים בדבר דמנהג אבותיהן בידיהן וסברי דכדין עושים הכל, והוה להו כתינוק שנשבה לבין הגוים". וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק א'), אך אחר שהביא דעות חלוקות בזה, המחמירות בצדוקי, צידד להחמיר עכ"פ בקראים שבזמנינו, שאין מבטלים רשותם. עיי"ש.
ג
מהו דין הני מחללי שבת בפרהסיא בזמנינו:
הנה בנידון זה דנו כל הפוסקים האחרונים, ומעט מהם נזכירם, שו"ת בנין ציון, שו"ת יהודה יעלה, שו"ת מלמד להועיל, שו"ת מנחת – יצחק, שו"ת אגרות משה, שו"ת יחל ישראל, שו"ת ציץ אליעזר, ועוד וזה תוכן דבריהם בקיצור, דיש לחלק את המחללי שבת בפרהסיא לשני קבוצות:
חלק א' – הם המחללי שבת הנחשבים לתינוקות שנשבו, שבעווה"ר רוב ישראל שבארצנו מחללי שבת הם, אבל אין דעתם בזה לכפור באמונה באלקי ישראל. (דהרי יש אפי' חלק מהם שהולכים להתפלל בביהכ"נ ואח"כ נוסעים לים וכדו' או פותחים חנותם וכדו', ויש חלק מהם המחללים שבת אבל לכה"פ מדליקים נרות שבת, ויש כאלה דרק את יוהכ"פ הם שומרים בצום וכדומה כאלו דוגמאות שמחללים שבת בפרהסיא, אבל יש להם אמונה בה'), בכל אלו ובכל הדומה להם, כתבו הפוסקים האחרונים, דאע"ג דלכתחלה צריך לנהוג בהם בכל הדינים הנוהגים במחלל שבת בפרהסיא, דהוה כעכו"ם לכל מילי, לעניין יינם, ונגיעתם ביין, ובישולם, ולצרפם למנין ולכל הדינים, ואולם בשעת הדחק או כשאין אפשרות אחרת יש להקל בזה, וכל דיין ודיין וכל רב ורב ינהג כפי ראות עיניו מהו האיש הזה, ובעת הצורך יש להקל, דהרי כל ענין שהחמירו דמחלל שבת בפרהסיא הוה כעו"ג, משום דבזה מגלה דעתו דהוא כופר בהקב"ה ובאמונתו, אבל כל כמה דבריו לנו שהם אינם כופרים בהקב"ה, יש להקל בעת הצורך, ובפרט שיש לומר שמנהג אבותיהם בידיהם, כמבואר בפוסקים דאייתינן לעיל, ומה יעשה הבן ולא יחטא, אחר שכל סביבתו, משפחתו וכו', נוהגים כך, ואינם יודעים דבר וחצי דבר על יהדות ומסורת, כפי עינינו הרואות לדאבוננו הרב.
חלק ב' – הם המחללים שבת בפרהסיא, באופן שרוצים בפירוש לכפור בה' ובתורתו, ומעיזים נגד השי"ת בחוצפה רח"ל, כל אלו דנחשבים למינים ואפיקורסים, בוודאי שיש לדונם כמחללי שבת בפרהסיא, שיהי' כעכו"ם לכל הדינים, ואין להקל בזה כלל. וה' יגדור פרצות עמנו במהרה בימינו א"ס.
על כן, האידנא יש למורה ההוראה המכיר את האנשים הגרים בסביבה, לתהות על קנקנם, וע"פ זה להחליט היאך לעשות את צורת העירוב, אם ע"י ביטול, או ע"י שכירות.
ד
אמנם הש"ע (שם סי' ש"פ סעי' ג'), הביא מח' אי מהני שכירות בישראל, וז"ל:
"אם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו, יש אומרים שמועיל כמו ביטול וי"א שאינו מועיל". כבר כתב המשנ"ב (ס"ק י"ג), לצדד למרות שדעת המחבר ביש אומרים בתרא להחמיר, דיש להקל בזה, וז"ל:
"שאינו מועיל – ס"ל דלא תקנו שכירות אלא בעכו"ם אבל לא בישראל ועיין באחרונים שחתרו למצוא טעם לזה והמ"א מצדד דבחול לכו"ע יכול להשכיר דלא גרע מביטול אלא דבשבת אסור לשכור דהוי כמקח וממכר. ולענין הלכה הא"ר פוסק דאין שכירות מועלת בישראל כלל אבל שארי אחרונים מקילין בזה לענין ימי החול כהמ"א".
וראה בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סי' ק"פ), שהאריך והרחיב בזה, ולמעשה העלה ג"כ להקל כדברינו, וז"ל:
"אלא דמה שכתב מעכת"ר דהיות שגרים שם שאינם שומרי שבת ע"כ א"א לערב הגם כי כבר האריכו בזה רבותינו האחרונים ז"ל לא אמנע מלענות חלקי בזה דבש"ע סי' ש"פ ס"ג הביא ב' דעות י"א דשכירות רשות מועיל בישראל וי"א שאינו מועיל אלא ביטול רשות
ונחלקו בדבר הרבה מאחרונים תפשו דישראל מחלל שבת אין מועיל שכירת רשות ממנו והרבה חלקו דמועיל והביאו ראי' ממעשים בכל יום ששוכרים רשות משר העיר הגם כי יש כמה מחללי שבת ואינם מודים בעירוב בעיירות אלו אבל קצת מן האחרונים הכ"נ דסמכו על זה שלא לערב בעיירות מפני שא"א לשכור רשות
והמחמירים תמכו עצמם על דברי הרמב"ם פ"ב מה' עירובין הט"ז שכתב כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזו היא תקנתו וכן אם הי' ישראל אחד כשר וזה הצדוקי בחצר הרי זה אוסר עליו עד שיבטל רשותו ע"כ.
ודייקו מינה דדעת הרמב"ם דמחלל שבת אינו משכיר רשות אלא מבטל רשות ואינו עושה עירוב עמו וכיון דבכל עיירות וכיוצא בו או בתים שיש שם מחללי שבת א"א לעשות עירוב עמהם רק בביטול רשות וזה לא מהני רק אם אינו חוזר בו מהביטול וזה כמעט א"א.
ועיין עירובין פ"ו מ"א הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עליו כו' (מ"ב) אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהי' דר עמנו בירושלים ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם ועיין בפוסקים שנחלקו האי ויאסור עליכם מה הוא אי דכשהחזיקו ברשותו כשהוציאו שוב לא יכול לחזור בו מבטולו או שיכול לחזור מבטולו ולכן צוה עליהם להוציא כל צרכם שאם יחזור ויוציא הוא נמצא ביטלו חוזר, ועיין כ"מ פ"ב מה"ע הנ"ל דבישראל מומר לא מהני שכירות וכן נראה דעת המרדכי ודעת רש"י ודלא כהרא"ש דס"ל דשכירות מהני בישראל ודו"ק.
האמנם אחר העיון לפענ"ד מדברי הרמב"ם הנ"ל אין ראי' כלל למחללי שבת שאין מועיל שכירות רשות ואדרבה נראה היפוך שהרי הרמב"ם ז"ל בפ"ב הנ"ל בריש ההלכה כתב וז"ל ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עכו"ם הרי הוא כגוי לכל דבריו ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא שוכרין ממנו כגוי, אבל אם הוא מן המינים שאין עובדין ע"ז ואין מחללין שבת כגון צדוקי וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבע"פ כו' אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי ע"כ.
והמעיין בדבריו הקדושים יראה דמילי מילי קתני ראשונה ביאר לן דין ישראל מחלל שבת שדינו כגוי גמור ושוכרין ממנו רשות ואינו מבטל רשות, שנית ביאר לן במין שאינו מחלל שבת אלא שומר שבת אלא שהוא מין כצדוק וביתוס וכיוצא בהן שהן כופרים בתורה שבע"פ וכמו הקראים ודומיהם הרי אלו נקראים אינו מודה בעירוב ואין מערבין עמהם וגם אין שוכרין מהם כיון שהם ישראלים שומרי שבת אלא שאינם מודים במצות עירוב ואינו מודה בעירוב פירושו כמשמעו שיודע שיש מצות עירוב בישראל אלא שאינו מודה בו מחמת מינות וכפירה שבו ולדידהו דוקא שאין שוכרין מהן לפי שזה אינו כגוי ועיין ה"ה שם כללו של דבר זהו להוציא כותיים והוא בגמ' עירובין ל"ב מי שאינו מודה בעירוב מאן, אמר רב חסדא כותאי ועיין רע"ב פ"ג מ"ב דעירובין מי שאינו מודה בעירוב כגון כותי או צדוקי ע"ש עכ"פ נראה ברור מדברי הרמב"ם דהא דאינו מועיל שכירות היינו בישראל שומר שבת ואינו מודה בעירוב אבל ישראל מחלל שבת מועיל לו שכירות וא"כ בזמן הזה לפענ"ד כמעט אינו בנמצא כעין זה שיהא שומר שבת ואינו מודה בעירוב דהני אינם שומרי שבת הן וכיון שהם מחללי שבת שוב מועיל בהו שכירות.
ומעתה שוב נלפענ"ד דממ"נ אפשר לערב דלהרא"ש הרי מועיל שכירות אפילו בישראל והרי קיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירובין, האמנם אפילו אם נאמר דניחוש לדברי הרמב"ם ועיין שו"ת מהר"ם בריסק סי' קי"ט הרי הרמב"ם התנה דדוקא מינים שומרי שבת וכופרים ואינם מודים בעירוב הוא דאין מועיל בהם שכירות אבל מחללי שבת בפרהסיא מועיל בהם שכירות וא"כ הכ"נ מועיל שכירות מהם מה תאמר שהם מחללי שבת אבל הם כעין תינוק שנשבה א"כ לא הו"ל ג"כ בכלל אינו מודה בעירוב לכן לפענ"ד פשוט דשכירות ועירוב מועיל בהני אינשי. אלא דהאבן עוזר עירובין דף ס"ח ע"ב כתב דישראל מומר דירתו דירה מדינא ובמקום יחיד יכול לבטל רשותו כיון הוא רק מצד שדנין אותו כישראל והובא בחי' רע"א סי' שפ"ה, שוב הראה לי תלמיד ישיבתנו הקדושה בדברי מלכיאל ח"ג סי' י"ח בהשמטות שכתב להדיא כדברינו וז"ל וראיתי מי שהביא ממ"ש הרמב"ם ספ"ב מה"ע שמי שאינו מודה בעירוב אינו משכיר רשות רק צריך לבטל רשותו וזה טעות דהא כתב שם הרמב"ם "שאינו מחלל שבת" והכוונה שהוא מן הצדוקים שאינם מודים בדברי חז"ל רק מקיימים תורה שבכתב כפי פשטות הלשון ובהרבה דברים מחמירים יותר וכדאיתא בנדה דף ל"ג שהצדוקים מטמאים על כל דם אבל אצלינו אינם נמצאים כאלה כי מי שאינו מודה בעירוב הרי הוא מחלל שבת ג"כ וכו' ע"ש וכן ראיתי עוד באיזה אחרונים ושמחתי כעל כל הון וא"כ לפענ"ד לית דין צריך בשש דיש לסמוך בעירובין דרבנן ולשכור מהם רשות ולערב והמחמיר הו"ל חומרא דאתי לידי קולא, כיון דיש מצוה לערב והוא בא לידי דחוקים ודקדוקים בענין הוצאת המפתח וכיוצא בו שמחמיר על עצמו ואין להחמיר בדבר וכן אנו מורים פה במדינות אלו.
עוד עלה בדעתי הרהורי דברים לפמ"ש בשו"ת ר"ח א"ז הובא בשו"ת בשמים ראש דבזה"ז איזה בית אשר תבנו לישראל ואיזה מקום שישב כל אחד בבית וברוב עירות בני עניים הם מתי מספר ואין להם חצרות ובתים פרטיים בפני עצמן והמיקל לגמרי שלא לשכור מעכו"ם לא הפסיד וחתם חיים בר' יצחק וכ"כ גם בשו"ת גינת וורדים הספרדי א"ח כלל ג' סכ"ב והב"מ סוס"י שפ"ב כתב סברא זו מדעת עצמו וכ"כ בשו"ת תורת נתנאל סי' ל"ג ובשו"ת ריב"ם שנייטוך סי' ס"ד ועיין ח"ס סי' צ"ב שכתב ג"כ הכי ובשו"ת מהר"ם שיק א"ח סי' קפ"ב האריך בזה בסברא זו ובספרינו משנה הלכות תמהתי למה לא הביאו שזה מפורש בראשונים עיין משנה הלכות ח"ד סי' נ"ה וא"כ י"ל במחללי שבת דזמנינו נמי כיון שבעונ"ה כמעט א"א שלא לדור עמהם ולכן יש לצרף שכה"ג ודאי יש לסמוך ולשכור רשות מהם דבשכירות רשות עכ"פ לא אסרו וידעתי כי יש לחלק מ"מ לא כתבתי רק להערה כיון דבאמת טעם הראשון ברור בס"ד". עכ"ל.
ה
עתה נבאר דין הקרפף אם מבטל העירוב.
במשנה עירובין (כ"ג.), שנינו:
"ועוד אמר רבי יהודה בן בבא: הגינה והקרפף שהן שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים, המוקפות גדר גבוה עשרה טפחים – מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה, או שתהא סמוכה לעיר. רבי יהודה אומר: אפילו אין בה אלא בור ושיח ומערה מטלטלין בתוכה. רבי עקיבא אומר: אפילו אין בה אחת מכל אלו מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא בה שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים. רבי אליעזר אומר: אם היתה ארכה יתר על רחבה אפילו אמה אחת – אין מטלטלין בתוכה. רבי יוסי אומר: אפילו ארכה פי שנים ברחבה מטלטלין בתוכה. אמר רבי אלעאי, שמעתי מרבי אלעזר ואפילו היא כבית כור".
ובמשנה לעיל (י"ח.), קתני: "אבל אם היה דיר או סהר או מוקצה או חצר אפילו בית חמשת כורין אפילו בית עשרה כורין מותר".
וראה בעבודת הקודש להרשב"א (בית נתיבות שער ג' סי' ב'), דכתב מסקנות הדינים בקרפף, וז"ל: "קי"ב) הקרפף שלא הוקף לדירה דבר תורה רשות היחיד הוא, ולפיכך אם אינו יתר מבית סאתיים מותר לטלטל בכולו, לדבר זה העמידוהו על דינו בין שהוא עגול או בשאר הצורות ובלבד שלא יהא בו יתר מבית סאתיים.
קי"ג) במה דברים אמורים בשאין צלעי האורך יתרים על אחד משנים בצלעי הרוחב, אבל אם היו יתרים מצלעי הרוחב אפילו אמה אחת על שנים ברוחבו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, שלא למדו לקרפיפות לעשותן כחצרות אלא מחצר המשכן שהוא מאה על חמישים.
קי"ד) ואם הוא יתר על בית סאתיים, החמירו עליו ועשאוהו ככרמלית שלא לטלטל ולזרוק אלא בארבע אמות בלבד.
סי' ג' קכ"ד) קרפף שהוקף לדירה הרי הוא כחצר ואפילו כור ואפילו כוריים או יותר מותר לטלטל בכולו, ואיזה הוא מוקף לדירה כל שפתח לתוכו פתח דירה ואחר כך הוקף הרי זה מוקף לדירה, הוקף ואחר כך פתח אין זה מוקף לדירה.
שער ד סי' ב' ע"ז) אין העירוב והשיתוף מתיר אלא בחצרות ובתים ומבואות, אבל הכרמלית והקרפף אין השיתוף מועיל בהן, לא יהא העירוב והשיתוף מערב ומשתף יתר ממי שהן של אדם אחד, וכבר ביארנו, שאפילו מקרפיפו לביתו אסור". עכ"ל.
נפקא לן, דהקרפף כל שהוא גדול מבית סאתיים , דינו ככרמלית, ואפי' מוקף בעירוב, כל שאינו מוקף לבית דירה, אסור לטלטל בתוכו. אך אם הוקף גם לדירה דינו כרשות היחיד אפי' גדול הרבה. ובזה יש חילוקים טובא, אימתי נחשב כהוקף לבית דירה, ומתי לא.
הנה הש"ע (או"ח סי' שנ"ח סעי' א'), כתב וז"ל:
"כל היקף שלא הוקף לדירה, כגון גנות ופרדסים ובורגנים שאינם עשוים אלא לשמור בתוכן, אסרו חכמים לטלטל בתוכה יותר מד' אמות אם הוא יותר מסאתים, אבל אם היא סאתים, שהוא שיעור ע' אמה וד' טפחים על ע' אמה וד' טפחים, מותר לטלטל בכולו בין שהוא מרובע בין שהוא עגול או אריך וקטין, ובלבד שלא יהא ארכו יותר משנים ברחבו אמה אחת, ואם הוקף לדירה, אפי' יש בו כמה מילין, מותר לטלטל בכולו. הגה: ועיין לקמן סי' ת"א דין סתם עיירות אי מוקפות לדירה. וי"א דסתם קרפיפות שלנו מקרי מוקפות לדירה, דרגילים לפתוח פתח תחלה ואח"כ להקיף (מרדכי פרק עושין פסין). וי"א עוד דכל קרפף שהוא סמוך לביתו מקרי הוקף לדירה, כי דעתיה עלויה (הגהות אשירי פ"ב דעירובין), ויש חולקין בזה. (ב"י בשם תוספות)".
ובסעיף ט' הוסיף לחלק:
"קרפף יותר מסאתים שהוקף לדירה ונטע רובו אילנות, אפילו אינם נטועים שורות שורות אינם מבטלים הדירה, אבל אם נזרע רובו הזרעים מבטלים הדירה אפי' אין בהם אלא סאתים. נזרע מיעוטו, אם אין בו אלא סאתים מותר, יותר מסאתים, אסור". וראה בסימן שם, עוד חילוקים בכל זה.
ו
כעת לעניין השאלה שנשאלה, מה הדין לגבי משק ושדה, אם מבטל העירוב. נראה דלעניין המשק, כל שהוא לתשמיש האדם, כגון דיר וסהר, הרי שאינו מבטל העירוב, אפי' הוא גדול הרבה, כמבואר במשנה. ולעניין השדה, א- תלוי בגודלו. ב- תלוי אם העירוב הוקף קודם לבית דירה הפתוחה לשדה . ג- תלוי במה נזרע, כמבואר בגמ' ובש"ע.
ובעניין זה מצינו נידון בפוסקים על הגמ' (שם כ"ג:), דקתני: "קרפף שהוא יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה, נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור נטע ריבו הרי הוא כחצר ומותר".
ופרש"י: "נזרע רובו בזרעונים ביטל דירתו דבזרעונים לא דיירי אינשי, והו"ל גינה, ואסור לטלטל אף בשאינו נזרע דבטיל ליה לגבי רובא אבל בנוטע אילנות לא ביטל דירתו, דאורחא להסתופף בצל אילנות תמיד". "נזרע רובו אמר ר"ה בדר"י לא אמרן אלא יותר מבית סאתיים" ופירש"י: "שיש באותו מקום זריעה יותר מבית סאתיים דנעשה כרמלית, דקרפף יותר מב"ס שלא הוקף לדירה כרמלית הוא. ושאינו נזרע הוה חצר פרוצה במליאה לכרמלית לפיכך כולו אסור".
וכתבו התוס' ד"ה נזרע רובו, וז"ל: "ונראה לר"ח דדוקא קרקע יותר מבית סאתיים, אבל בבית סאתיים אפילו נזרע כולו לא בטלי דירתו, דהא לר' יהודה בן בבא דמחמיר בנזרע כולו מודה דמהני לגינה שומירה, אף על גב דסתם גינה היא כולה זרועה. ומיהא מיבעיא ליה ביתר מבית סאתיים אם ביטל דירתו אף בדיר וסהר ומוקצה, דשמא לפי שתשמישו רב אינו מתבטל משום זריעה" עכ"ל.
הרא"ש (סי' ב') נסתפק בספק שכתבו התוס', האם גם בחצר וברחבה אמרינן דהדירה מתבטלת ע"י הזריעה די"ל דדין זה דביטול הדירה ע"י הזריעות הוה רק בקרפף ולא בחצר שתשמישו רב. והטור בסי' שנ"ח הביא הספק, וסיים ע"ז "וטוב להחמיר".
והביא הגאון בעל שו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' קפ"א) דעת פוסקים שהקשו דכיון דהתוס' והרא"ש מסתפקים בזה א"כ מ"ט כתב הטור דטוב להחמיר, הא ספיקא דרבנן אזלינן לקולא. והבית – מאיר (סי' שנ"ח) תי' דספק כזה שלא מוזכר בש"ס אין זה נקרא ספק רק מחמת חסרון חכמה, וכל ספק מחמת חסרון חכמה אזלינן לחומרא.
ולפי"ז חידש הגאון הנ"ל דחשש זרעים הגדלים בעיר ודאי דאין לומר דהזרעים מבטלים את הדירה ולאסור הטלטול מחמת זה בתוך העיר. דהרי מצינו בשו"ע יו"ד (סי' נ"ג) דהש"ך כתב שם דאפילו ספק שהוא מחמת חסרון חכמה בהפסד מרובה יש להקל וא"צ להחמיר. וא"כ בנידו"ד כשנאסור על כל העיר הטלטול ע"י הזרעים, הרי זה שעת הדחק גדול והוי כהפסד מרובה דאזלינן ביה לקולא. ע"כ. אולם עיין שם בשעה"צ (ס"ק ס"ז) שהטעם שהש"ע פסק לחומרא, משום שיש הרבה ראשונים דכתבו דחצר דינו כקרפף. וא"כ גם בעיר יש להחמיר לכאו'.
עפ"ז נחלקו הפוסקים בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ג סי' קל"א), דלאחר שהחמרנו כדברי הטור דגם בחצר זרעים מבטלים הדירה, מה הדין בפרחים שנזרעו לנוי. דדעת השואל (מו"צ א' בק' גלונא) ס"ל דדוקא זרעים שאינם משום נוי מבטלין הדירה, אבל פרחים שנזרעו לנוי הרי הם כאילנות ואינם מבטלים את הדירה.
והוסיף בשו"ת מנחת – יצחק (ח"ה סי' ק"ח), דלאו דוקא בפרחים שנזרעו במיוחד שיהיה כדי שאנשים ישבו ויטיילו בצידם, דודאי דהוה כאילנות דאינם מבטלין הדירה, אלא אפילו פרחים שנזרעו רק לנוי ג"כ הוה כאילנות. (ועיי"ש שהביא הרבה מהאחרונים דס"ל כדעת השואל). והשו"מ לא הסכים עמו, דא"כ מ"ט הש"ס מחלק בין נזרע רובו דמבטל הדירה לנטע רובו דלא מבטל, הול"ל בין נזרע לזרעים דמבטל הדירה ובין נזרע לנוי דאין מבטל הדירה, ובשו"ת דברי חיים (או"ח סי' צח) ג"כ לא הסכים לעיקר ההיתר (ומובא במנח"י הנ"ל).
ואולם כתב המנח"י, וז"ל: "אבל מ"מ הד"ח ז"ל לא דחה ההיתר בחוזק יד, שסיים בסוף התשובה בזה"ל 'אך מי אני להכריע אם גדולי הדור יתירו', ונודע שמרן הד"ח לא נשא פנים ליהי' מי שיהי' אם היה בעינין ברור איסורו" עכ"ל.
והביא המנח"י הוכחה חזקה לשיטה זו דפרחים ג"כ אינם מבטלים הדירה, וזה תו"ד: דהנה הגאון מו"ה מאיר אריק זצ"ל (בשו"ת אמרי יושר ח"א סי' ק"ע) דן בזרעים שעלו מאליהם אם מבטלים את הדירה, ודייק מלשון רש"י שכתב "נזרע רובו בזרעונים ביטל דירתו", ולא כתב רש"י דזרעונים מבטלים דירתו דאז היה משמע דהזרעונים שהם זרועים בשדה הם מבטלים את הדירה, אלא כתב: ביטל דירתו, דהפי' דבעל הקרפף בזה שזרע הזרעונים ביטל דירתו, וע"כ שפיר מדייק מזה דאם הזרעונים עלו מאליהן ולא זרעום בעה"ב אין הזרעונים מבטלים הדירה, דהזרעונים מכח עצמם אינם מבטלים דירה, רק הבעה"ב שזרעו בזה שזרעו הר"ז ביטל דירתו, וא"כ לפי"ז י"ל להיפך כשזורע האדם את הזרעים והפרחים כדי לייפות את דירתו, ושיהיה שם נוח לטייל וכדו', א"כ בודאי אינו מבטל דירתו בזה, אלא אדרבה הוא מחזק דירתו בזה שיהי' נחמד לדור שם וע"כ אינם מבטלים הדירה. ע"כ.
ולמעשה נראה להקל בזה, בפרט דהוי מילי דרבנן, והוו דלא להוסיף עלה.

העולה מן האמור
א – אדם שאינו שומר תורה ומצוות מבטל העירוב, וצריך לשכור רשותו הימנו בימות החול כגוי. אך זהו בכופר ממש, העושה דבריו להכעיס בשאט נפש. אולם אם מאמין בעיקר, וכגון שעושה קידוש וכדו', או שירא מלחלל שבת בפני אדם גדול בישארל, אע"פ שמחלל שבת אחר כך אפי' בפרהסיא, יש להקל שביטול רשות שלו מועיל לעניין עירוב.
ב – משק שעשוי להנאת האדם, אינו נחשב כקרפף שמבטל העירוב.
ג – שדות פתוחים במושב אם אינם זרועים כלל סתמם שנעשה העירוב לדירות הסמוכות לה ושפיר נכללות בהדה אפי' הם גדולות הרבה. אולם אם זרועות בזרעים, יש להחמיר ולעשות עירוב שלא יכלול את אותם השדות, כל שהם גדולות כבית סאתיים כיוון שמבטלות העירוב.
ד – שדות הזרועים בפרחי נוי וכדו', כל שעשוי להנאת האדם, אינם מבטלים העירוב, ויכול להעביר את העירוב מסביבם.