שאלה
מקורות לחיוב האישה בכיסוי ראש הן רווקה והן נשואה.
תשובה
א. אישה רווקה מותרת מדינא לילך ללא כיסוי ראש, אולם אישה נשואה חייבת בכיסוי ראש. ב. אישה גרושה ואלמנה חייבת בכיסוי ראש (פאה נחשבת גם היא לכיסוי בגרושה, ובאישה נשואה – זה נידון אחר, ודעת מרן הגר"מ אליהו שמותר במקום צורך גדול בתנאי שתכסה חלק מהשיער בצעיף) ג. כיסוי הראש צריך להיות מלא ולא חלקי גם אם מדובר בגרושה או באלמנה.
מקורות
דין הכיסוי הראש בנשואה – החילוק בין רווקה לנשואה
עצם החיוב של אישה נשואה לרשות הרבים בכיסוי הראש מובא בגמ' כתובות (עב, ע"א), שם מובאים האופנים שהעוברת עליהם יוצאת ללא כתובה, העוברת על 'דת משה' כלומר, על דברים שכתובים מפורש בתורה, וכן העוברת על דברים שהם בגדר 'דת יהודית' כלומר, דברים שאינם כתובים במפורש בתורה אלא הינם בגדר תוספת צניעות. אחד מהדברים שהוא בגדר 'דת יהודית' מובא במשנה שם: ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע, והמדברת עם כל אדם וכו', ובגמ' שם דנה לגבי מקור האיסור אם הוא מהתורה או מדרבנן, והגמ' מקשה על עצם הדין שדין היוצאת ללא כיסוי הראש נחשב בגדר 'דת יהודית' ולא בגדר 'דת משה' הלא פסוק מפורש הוא לענין סוטה שנאמר "ופרע את ראש האישה" (במדבר ה, יח) ותנא דבי רבי ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש (מכאן למדו לבנות ישראל שגילוי ראש גנאי להם כמובא בספרי סוטה יד) ומתרצת הגמ' שזה ברור שאסור מהתורה לאישה לצאת לרשות הרבים ללא כיסוי ראש כלל, והרי זה בכלל 'דת משה' ומשנתנו שאמרה שהרי בכלל 'דת יהודית' מדברת באופן שיוצאת ב'קלתה', כלומר, בסל המונח על ראשה שמצויים בו חורים ומקצת השיער נראה דרכו שמצד 'דת משה' הדבר מותר אבל מצד 'דת יהודית' נחשב הדבר לאיסור. (ע"פ רש"י ד"ה קלתה). והנה יש שרצו לומר פירוש אחר בענין 'קלתה' והוא שלענין 'דת משה' צריך להיות כיסוי מלא ללא חורים, ומצד 'דת יהודית' צריך להיות כיסוי כזה שיכסה את רוב גופה ולא רק את הראש. (פרישה אבעה"ז סי' קטו ס"ט בדעת הרמב"ם אישות יג, א), אך יש שרצו לומר שגם לדעת הרמב"ם 'קלתה' היינו כיסוי עם נקבים כפי שפירש רש"י (כ"כ הב"ח אבהע"ז סי' קטו). ובהמשך הגמ' מבואר, שבחצירה מותר ללכת אף ללא קלתה "דאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה". וכן כתבו תוס' (שם, ד"ה ואלא בחצר). אולם עיין בבית שמואל (סי' כא ס"ק ה) שכתב שבחצר אין לאסור אלא משום צניעות אבל שדעת הסמ"ג והש"ג לאסור אף בחצר, עכ"ד.
וכך כתב הרמב"ם (פכ"א מהל' איסו"ב הי"ז) וז"ל, לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש, ע"כ. וכן הובא בשו"ע בהל' אישות (אבעה"ז סי' כא ס"ב) ז"ל, לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש, עכ"ל.
דין כיסוי ראש בגרושה ואלמנה ופנויה
הנה למרות דברי הרמב"ם שכתב שאין לאישה אפי' פנויה לילך בלא כיסוי, מ"מ פשט המנהג להתיר, עיין בבית שמואל (שם) שכתב שמה שכתב השו"ע פנויה אין הכוונה לפנויה ממש שודאי יש להתיר לה לילך פרועת ראש אלא הכוונה לגרושה או אלמנה. עכ"ד, וכ"כ הב"ח והח"מ (שם, סק"ב) והבה"י, והפרישה (שם, סק"ג) ועיין בבאה"ט (שם) שהעתיק משם הבית שמואל שגם בבעולה הדין כן.
ועיין במג"א (או"ח, סי' עה סק"ג) שהכריח בדברי השו"ע באבעה"ז שם שאסר בפנויה שהכוונה לפנויה ממש והיינו באופן שסותרת קליעת שערותיה והולכת בשוק שבזה אסור אף בפנויה, וכתב שבפנויה נראה שיש לכסות ראשה מדין דרבנן מדיני צניעות בלבד ואינו איסור תורה עכ"ד. אך עיין בשו"ת ישועות יעקב באה"ע (סי' כא) שכתב שאף המג"א יודה להיתר במקום שנהגו הבתולות לילך סתורות להתיר ודבריו איירי במקום שאין מנהג.
עיין בשו"ת אור לציון (ח"א, סי' יח) שרצה להקל בפאה נכרית לאלמנה וגרושה עיין דבריו בזה לקמן. והנה בשו"ת אגרות משה שהוא מהמתירים בחבישת פאה נכרית כפי שנראה לקמן (בענף 'פאות של היום). כתב להתיר לצורך גדול בגרושה לילך ללא כיסוי ראש ואף להוריד את הפאה, עיין בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"א סי' נז) שם כתב בעיקר דבריו באלמנה שמחוייבת לצורך פרנסתה במקום עבודתה להוריד את הפאה מראשה, שיש לדון בזה ע"פ ב' הלשונות של רש"י בפירוש הלימוד מ'ופרע את ראש האישה' שללישנא קמא מכך שעושין כן לנוולה משמע שהוא איסור, וכ"כ הריטב"א, אך ללישנא בתרא ברש"י משמע שהוא רק בגדר מצוה עליה ולא בגדר איסור ממש וכתב רש"י שכן עיקר. ולפי זה כתב שאם האיסור של אלמנה או גרושה לילך ללא כיסוי ראש הוא איסור יש לאסור אף במקום הפסד גדול אבל אם הוא רק חיוב עשה הרי הוי בכלל אונס ממון שחייב להוציא בממונו בשביל קיום עשה עד חומש מנכסיו. וצידד שם שכיון שהוא בגדר אונס לצורך פרנסתה ורווחת ביתה אינה מחוייבת להשאיר את כיסוי, אך כתב שכל זה דווקא באלמנה שהיא רק מצד 'דת יהודית' אך באישה רגילה שהוי דאורייתא מצד דת משה מ'ופרע את ראש האישה' כפי הנראה מדברי הגמ' בכתובות שם ודאי שאין להתיר אף במקום צורך גדול עכ"ד. נראה מדבריו שהתיר רק במקום אונס שיש חשש שתפסיד את מקור פרנסתה התיר להוריד את הפאה אך בעלמא אין להתיר. ועיין לדבריו בשו"ת אגרות משה (ח"ד, סי' לב אות ד') שנשאל בענין גרושה צעירה שחוששת שלא תמצא שידוך בגלל כיסוי הראש אם זה גם נחשב כאונס כמו לצורך פרנסה שאין לה מה לאכול, והשיב שגם זה נחשב לאונס ונסמך בדבריו על מה שכתב בתשובה הקודמת לגבי אלמנה, אלא שהוסיף שזה רק במקרים בהן היא מרגישה צורך שלא ידעו שהיא גרושה וכדו'. לדוגמא, לצורך פגישות שידוכין וכדומה, אולם בשאר המקומות היא חייבת בכיסוי לכל דבר. זאת מצד דת יהודית, ונראה מדבריו שהכריע שגרושה חייבת לכסות ראשה משום דת יהודית, ואם אינה מכסה הרי היא עוברת על דת יהודית, עכ"ד. אולם כפי הנראה המקום והזמן גרמו בצוק העיתים להיתרו של האג"מ ודווקא במקום אונס גמור אך נראה מדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים שאין כל היתר לגרושה או אלמנה להוריד כיסוי וכ"ש פאה נכרית מראשה ואף במקום צורך גדול. אחת הראיות לכך היא מדברי הרמב"ם לקמן שרק במקום שקיבלו עליהם מנהג להתיר בענין דת יהודית יתירו ולא במקום שאין מנהג ובוודאי בנידו"ד דאין לחדש היתר בזה בשום אופן.
חומרת האיסור לצאת לרה"ר ללא כיסוי
במקור חומרת האיסור לילך ללא כיסוי ראש, נראה מדברי הגמ' שפריעת ראש האישה הינו איסור תורה, וכן נקטו רוב הפוסקים (הו"ד באוצה"פ סי' כא, אות ב ואות כד) אולם בתרומת הדשן (סי' רמב) למד מלשון הרמב"ם שאין איסור אלא מדרבנן. ויש לבאר דבריו שהרי בגמ' נראה להיפך, וצריך לומר לדעתו שכוונת הגמ' שהלימוד של פריעת הראש הוי רמז ואסמכתא שלא נאמר במפורש לאסור באישה אחרת שאינה סוטה.
שיעור הכיסוי הרצוי באישה נשואה
לשאלת השואל בענין שיעור הכיסוי אם צריך להיות מלא או חלקי הוא נידון נרחב בפוסקים אם יש לסמוך על היתרו של מהר"ם אלשקר בזה, וכדלהלן:
מקור הדיון הוא מהגמ' ברכות (כד, ע"א): אמר רבי יצחק טפח באישה ערווה, ע"כ. ובהמשך שם הובא: אמר רב ששת שיער באישה ערווה שנאמר שערך כעדר העיזים, ע"כ. ובמסקנת הגמ' שם הובא שדין טפח באישה ערווה נאמר לגבי אישתו ולענין ק"ש [ובגמ' נידון עוד נושא שהוא שאר איברי האישה שהם ערווה, והוא: שוק, קול ושיער, אך לא נתבאר לאיזה ענין הם ערווה, אם לק"ש או להסתכלות באישה, ועיי"ש בנו"כ על הסוגיא וברמב"ם (הל' ק"ש ג, טו), ואכמ"ל].
ובשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' לה) כתב וז"ל, אותם נשים הנוהגות לגלות שיער ראשן מחוץ לצמתן אין בית מיחוש לאותו שיער כלל כיון שנהגו לגלותו ואפילו לקריאת שמע, עכ"ל. וכתב שמה שנאמר 'שיער באישה ערווה' מיירי דווקא בשיער שדרך אישה לכסותו, וסמך דבריו בב' הוכחות: א. מהגמ' (בבא בתרא ס, ע"ב) בענין הגזירות שעשו זכר לחורבן 'עושה אישה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, מאי היא, אמר רב בת צידעא ופירש הערוך (ערך בת צידעא) 'כשהאישה קולעת שערה משיירת ממנו מועט בין אוזניה לפדחתה כנגד צדעתה ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט וטחה אותו שיער ואינה קולפת אותו אלא מטילה כנגד פניה' ע"כ. מבואר מהגמ' ע"פ הערוך שהנשים היו רגילות לגלות חלק משערות הראש ואין בזה משום ערווה. ב. הביא את דברי הראב"ד (הובא בחי' הרשב"א על סוגיא דברכות שם) שכתב בזה"ל: הא דאמרינן טפח באישה ערווה אפשר דווקא מקום צנוע שבה… אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר ושערה היוצא מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששים להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, עכ"ל. ומבואר מדבריו ששיער היוצא מחוץ לצמתה לא חששו לו.
והנה למרות שהיה אפשר לדייק מדברי השו"ע כדבריו של הראב"ד. שהשו"ע פסק (או"ח סי' עה ס"ב) ז"ל, שיער של אישה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו, עכ"ל. וזה עפ"י דבריו בב"י שמקור דין זה מדברי הרשב"א בשם הראב"ד הנז'.
מכל מקום באחרונים על דברי השו"ע דחו את יסוד ההיתר עפ"י המהר"ם אלשקר הנ"ל. במג"א (שם סק"ד) חלק ע"ד מהר"ם אלשקר וכתב במסקנתו: 'אבל בזוהר הק' החמיר מאוד שלא יראה שום שיער מאישה וכן ראוי לנהוג'.
וכן בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' לו) כתב בזה"ל: בארצותינו האומות יוצאות פרועות ראש ואמותינו אינם יוצאות ונזהרו מאד וחשו לדברי הזוהר והקפידו ע"ז מאד וכו'. ועיי"ש שדחה הוכחות מהר"ם ראשית את הההוכחה מדברי הערוך הנ"ל דחה החת"ס שהרשב"ם ע"ד הגמ' לא פי' כהערוך וכתב: בת צידעא שרגילות לסוד שם ולהסיר שערן, עכ"ל. וברשב"ם בשה"ש עה"פ (ד, ג) 'כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך' כתב: רקתך, היינו בת צידעא'. משמע שבת צידעא צריכה להיות 'מבעד לצמתך' כלומר, לפנים מהצמה, ולא מגולה כפי' הערוך. וכן את הראיה מדברי הראב"ד שהביא מהר"ם דחה החת"ס שדברי הראב"ד שהובאו ברשב"א מיירי שהיה לאישה שני כיסויים על ראשה מלבד הכובע שעל ראשה, היה בגד נוסף שמצמצם את שערה שלא יבצבץ החוצה, וע"ז כתב הרשב"א שהיוצא לחוץ אינו ערווה. ומ"מ במסקנתו החמיר החת"ס כדברי הזוהר הנ"ל שאין לגלות שיער בשום אופן.
וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה (סי' מח) שיש להחמיר שלא לגלות שיער כלל באישה, והוכיח דבריו מדברי רש"י (שבת נז, ע"ב ד"ה כליא פרוחי) שכתב בזה"ל, מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקולעת ראשה וכסתה ויש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה והן נקראין פרוח על שמפריחין ויוצאין לחוץ ואוגדתן לתחת קישוריה ע"י מצנפת קצרה, עכ"ל. הרי מבואר מדברי רש"י שאין לגלות שיער מחוץ 'לקישוריה' שהוא הכיסוי כדברי האחרונים הנ"ל, עכ"ד.
וכן הובא בשו"ת צמח צדק (אבהע"ז ח"א סי' קלט). והנה בשו"ת אגרות משה (ח"ג סי' נח) דחה את דברי החת"ס וכתב שיתכן שהראיה שהביא מדברי הרשב"ם בשה"ש אינה ראיה שאפשר להסביר את דברי רשב"ם שאיכא כיסוי אחד המצמצם את השיער ובגד זה מצמצם את עיקר שערה, והראב"ד מיירי בשיער שיוצא לחוץ שיש להתיר שאינו עיקר שערה, ודברי הרשב"ם מוסכמים בזה, וכתב שמותר לגלות לפי דבריהם 'אף יותר מטפח' משער האישה, עכ"ד.
אולם האחרונים כאמור חלקו ע"ד המהר"ם אלשקר,
ועיין בשו"ת בני בנים (ח"ג סי' כא) דחה דברי האג"מ בזה וכתב שיל"ד שדברי הראב"ד אמורים רק באותם מקומות שנהגו הנשים לגלות, ובוודאי שבדורו של הראב"ד לא נהגו שערן יותר מטפח. ועוד כתב להקשות שא"כ מאי מקשה מהר"ם אלשקר לדעת האוסרים להוציא שיערות הראש מחוץ לצמה שיאסר גם גבות עיניה, הרי שם מיירי בפחות מטפח ולפי האג"מ כל מה שנאסר זה יותר מטפח, וגבות עיניה הוי פחות מטפח ולכן אסור. ועיי"ש שהביא הוכחה נוספת מדין פריעת הראש לשיטת האג"מ עצמו, ודין זה נאמר גם על השיער היוצא חוץ לכיסוי, עכ"ד. והנה דין גרושה ואלמנה אינו שונה בזה מאישה רגילה שיש לכסות כיסוי מלא כפי שהבאנו לעיל בשם הבית שמואל ודעימיה.
[ובענין 'פאה נכרית' לאישה נשואה הרחבנו בזה במקום אחר, ורבו הפוסקים בזה להיתר ולאיסור ולשאלת רבים בדעתו של מרן הגר"מ אליהו הרי שדעתו אינה פשוטה להיתר בזה, והתיר בתנאים מסויימים כמובא בדבריו בשו"ת הרב הראשי (תשנ-תשנג עמ' 348) שם כתב להשתמש בפאה נוכרית בשעת צורך גדול רק בחלק מהשיער ורוב השיער יהיה מכוסה בצעיף. וכל זה רק בשבתות וימים טובים אך בימות החול רצוי בכיסוי ראש בלבד, עכ"ד.]
העולה לדינא:
א. אישה רווקה מותרת מדינא לילך ללא כיסוי ראש, אולם אישה נשואה חייבת בכיסוי ראש. ב. אישה גרושה ואלמנה חייבת בכיסוי ראש (פאה נחשבת גם היא לכיסוי בגרושה, ובאישה נשואה – זה נידון אחר, ודעת מרן הגר"מ אליהו שמותר במקום צורך גדול בתנאי שתכסה חלק מהשיער בצעיף) ג. כיסוי הראש צריך להיות מלא ולא חלקי גם אם מדובר בגרושה או באלמנה.