שאלה
מה מברכים על לחם שעשוי מנבט חיטה ושומשום (בכמות שווה)?
תשובה
לחם נבט חיטה המיוצר מחמישים אחוז חיטה וחמישים אחוז שומשום ברכתו המוציא לחם מן הארץ אולם ברכה אחרונה יברך שלוש ברכות רק אם אכל כשיעור שני זיתים מן הלחם. ואם לא אכל כשיעור שני זיתים אזי יברך ברכת מעין שלוש לדעת השו"ע, ולמשנ"ב (סקמ"ז) ראוי להחמיר לאוכלו בתוך הסעודה. ומכל מקום הנוהג כדעת השו"ע, כתב המשנ"ב שאין למחות בידו.
מקורות
הקדמה: שאלה זו מתחלקת לשני שאלות, הראשון האם לחם שמיוצר מחמישים אחוז קמח חיטה וחמשים אחוז שומשום ברכתו "המוציא לחם מן הארץ" או שמא איבד חשיבתו ויברכו עליו "בורא מיני מזונות" או ברכה אחרת, והשניה היא האם לחם המיוצר מנבט חיטה דינו כלחם רגיל וברכתו "המוציא" או שמא אין לזה חשיבות לחם ויברכו עלין ברכה אחרת, וכעת נתחיל לבאר הדברים.
תשובה: לגבי לחם המיוצר מחמישים אחוז קמח מחמשת המינים וחמישים אחוז מדגנים אחרים אם ברכתו המוציא, לכאורה יש לפשוט מהגמ' ברכות לו: "גופא רב ושמואל דאמרי תרוויהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו "בורא מיני מזונות", ובהמשך הגמ' אומרת שפירושו הוא שאפי' אם יש מחמשת המינים בתערובת אפי הכי כל עוד הוא שם בשביל לתת טעם במאפה או תבשיל ברכתו בורא מיני מזונות, וא"כ לכאורה פשוט ג"כ בנידון דידן שהוא ג"כ שם את הקמח חיטה בשביל להטעים את הלחם שברכתו תהיה המוציא, אך לכאורה יש לטעון שכ"ז לגבי ברכת "בורא מיני מזונות" אך לגבי ברכת המוציא צריך רוב הקמח מחמשת הדגנים.
אולם בשו"ע מבואר דהוא הדין לברכת "המוציא", דהטור בסי' ר"ח כתב וז"ל "וחמשת מיני דגן וכו', ואם עשה מהם פת מברך עליהם המוציא, הלכך אפי' לא עשה מהם פת אלא תבשיל כגון מעשה קדירה ודייסא, ואפי' עירב בהם דבש ושאר מינין מברך עליהם בורא מיני מזונות, הלכך תבשיל שהוא מה' המינים אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב, מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש וכו' ,עכ"ל, והב"י (סעיף ט') כתב וז"ל "וכתוב בארחות חיים בשם הרב בעל האשכול קימחא דחיטי או שערי דערבינהו בהדי קימחא דדוחן או גלבונים או אלונים מברך במ"מ ואי עבדינהו פת המוציא ושלוש ברכות כרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינים מברך במ"מ עכ"ל", והביא כן ג"כ מר"ד אבודרהם וסיים שם באבודרהם "וכתב ה"ר יונה דדוקא שיש באותו קמח מאחד מה' המינים כזית כדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מה' המינים אינו מברך לבסוף שלש ברכות אלא בתחילה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן וכו' ולבסוף מעין שלש וכו'", עכ"ל.
ודבריו נפסקו הלכה למעשה בשו"ע (או"ח סי' ר"ח סעיף ט'), "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה; ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון; ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה; ואם בשלו בקדירה, מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות". אך יש מהאחרונים שחלקו על דבריו של ר' יונה האחרונים שאם אכל רק כזית שמברך לאחריו על המחיה, ודעתם, שכל עוד לא אכל כזית מה' המינים בכדי אכילת פרס מברך בורא נפשות, ובמשנ"ב (סי' ר"ח ס"ק מז') הביא שכן גם דעת הגר"א, ולמעשה הכריע שמן הראוי שמי שיאכל רק כזית, שיאכלנו בתוך הסעודה, אך מי שנוהג כדעת השו"ע אין למחות בידו.
ולגבי השאלה השניה, נעתיק כאן את לשון הספר הליכות ברכות (הרב אופיר מלכא שליט"א, סי' ר"ח הערה ס"ב) "ומכאן יש לדון בלחם נבט חיטה, הוא לחם העשוי על ידי שריית גרגירי החיטה במים עד שהגרגירים נובטים (בדרך כלל כעבור יום שלם), שופכים את המים מהגרגירים, מרסקים אותם בבלנדר וזה נעשה כעין רסק ולא כטחינה ממש היות ויש בהם קצת לחות, הריסוק יוצר כעין בלילה, אבל אינו נעשה כבלילה של קמח ומים, ומבלילה זו עושים כעין פיתות באפיה בתנור, דברכתו המוציא לחם מן הארץ, אף שלא נעשה מקמח ומים, מכל מקום כיון שנעשה מקמח עם תואר פת והגיע ליישובו המושלם הרי שדינו כלחם, וכו', עכ"ל, והראיתי דבריו למורינו ורבינו הג"ר יוסף אליהו שליט"א והסכים לדבריו.
העולה למעשה
לחם נבט חיטה המיוצר מחמישים אחוז חיטה וחמישים אחוז שומשום ברכתו המוציא לחם מן הארץ אולם ברכה אחרונה יברך שלוש ברכות רק אם אכל כשיעור שני זיתים מן הלחם. ואם לא אכל כשיעור שני זיתים אזי יברך ברכת מעין שלוש לדעת השו"ע, ולמשנ"ב (סקמ"ז) ראוי להחמיר לאוכלו בתוך הסעודה. ומכל מקום הנוהג כדעת השו"ע, כתב המשנ"ב שאין למחות בידו.